... מה כל הזרות הזאת בראשי? בפסקה הבאה נגלה שזו
ילדה. קטנה? לא יודעים מה גילה בינתיים, אבל אם היא לומדת מלים חדשות היא לא יכולה להיות גדולה. אבא, אימא, כדור. אבל אלו מלים מן העבר. כמה רחוק העבר?
ילדה גרה במדינה ללא שם. בקרוב נגלה שהמדינה על אי. חם שם כל השנה. סבתה שלה זוכרת שלג. שלג שהוא לא רק מלה, אבל סבתא שלה באה ממקום אחר שיש בו שלג. גני ארפנבק נולדה במזרח גרמניה ... פרסמה כבר כמה ספרים שבכולם כמעט הגיבורים הם
ילדים. ילדות למעשה. כאן
ילדה שבלי דעת גדלה במדינה טוטליטרית בדרום אמריקה. הרבה שמש ומזג אוויר מצוין, מציינת
הילדה. הרבה אור. בקרוב נלמד שהמלים משקרות. גם האור. המלים הן שקר. מסתירות אמת. היא לא תגלה את כל המלים ולא את כל האמת. הקורא יצטרך לנחש ולהבין מה מספרת
הילדה חסרת המלים. עניין אותי איך גדלים בשקר אמרה גני בראיון. והסיפור הוא לא ממש על
ילדה. אלה במה שמבוגרים עושים
לילדים.. הפילוסופיה מתגנבת, צועדת ישירות מהסיפור. לגני יש ידע קרוב על אימי החיים בעולם שקרי ומזוויע. משפחתה עברה את מלחמת העולם, היא גדלה בגן העדן השקרי של מזרח גרמניה. יש לה מניין לשאוב ידע והבנות פנימיות. אבא, אמא.
הילדה יודעת. בית, קיר ורוד אך עם הציפורן אפשר לקלף מעט ומתגלה צהוב, ועוד גירוד ומתגלה אפור. האפור הוא הבית. הצהוב והוורוד מסתירים את הבית. ושמש. תמיד יש שמש והשמים ריקים. בבית אישה. שדיים. מינקת. עד גיל מאוחר ינקה
הילדה. ישנה מארי, בתה של המינקת. אחותה לחלב ומשחקים. הורים. החברים שלהם. אלה שזוכרים, אחר כך כל אלה שפוחדים. טיול בגינה עם אבא. המראה עקבות ציפור שהתהלכה. יש זמן כפול לעקבות. הזמן ... שאור יכול להסתיר בתוכו חושך, אבל בינתיים
ילדה קטנה באור. שואלת שאלות על השמש. בבית הספר הכל מוכתב. אסור לשלב אצבעות. להתפלל רק כשהידיים והאצבעות לחוצות אחת לשנייה. ללבוש את התלבושת האחידה ולהראות כמו כולם. וכל פעם ... בית הספר היא עוד לא יודעת. הסקרנות שלה עדיין
ילדותית מאוד ומה שהיא רואה לא בהכרח מובן, רק מה שהעיניים בולעות. וארפנבק מצליחה באופן מעורר התפעלות להישאר ברמת הכתיבה הזו של
ילדה קטנה שמלים נכנסות לעולמה. לאורך הדרך מלווה את
הילדה סיפור על קדושה שמתה במדבר אך בנה התינוק המשיך לינוק את חלבה וניצל. האמונה, הקדושה תחזור לספר בשעות שונות, בצורות שונות. כעת נכנס לסיפור מימד חדש. בנסיעה באוטובוס היא רואה ... שלא מדברים עליה. פרטים על הארץ בה חיה
הילדה. ארץ שבכל פעם שעובר מטוס מקווים שמישהו מבני המשפחה נמצא בו וטס, אפילו לאלסקה. ולא רק אותה אישה שמשכו אותה שערה מתוך האוטובוס. כל האנשים שנעלמים. בתה של המינקת. הגנן. המינקת, ... יש הבנה שבשתיקה שמלים מסכנות את האומרים.
ילדה בת שבע יורה בעצמה כי הוריה שנעלמו יצאו לשייט תענוגות סביב העולם, אמרו לה, ולא ידוע אם ומתי יחזרו. מין ארץ שכזו. אבל תמיד יש שמש. ואולי לא טסו, סתם שלחו אותם לשמיים, ... נעה בין הפיוטי ליומיומי בדיוק כזה. הזיות של
ילדה ומציאות משתנה חופפים את תהליכי ההתבגרות הלא מושלמת של
ילדה שהיא אולי בת שבע עשרה אבל אולי לא, אולי הרבה יותר קטנה לפי הבנתה. ספר לא פשוט ומצוין למי שמוכן להשקיע בקריאה קצת יוצאת דופן. ...