... ומכתיבה את היחס לכסף בחיים הבוגרים. מצידה האחד של הסקאלה, נמצאים מי שעובדים בעבודות שהן לא
ההנאה הגדולה שלהם. אז, יש לגיטימציה פנימית להרוויח, ואפילו יפה, כי הם הרי עובדים קשה ומתוך מאמץ. בקצה השני של הסקאלה מצויים מי שמתפרנסים
מההנאות שלהם, כאלה שהפכו את התחביב למקצוע, אבל אצל רבים מהם נוצרת הכשלה בלתי מודעת של היכולת להרוויח. כמי ששהתה רוב החיים בקצה סקאלת הבלתי מרוויחים, מוקפת ביוצרים נפלאים שחווים קשיים ... מחיר, מתוך אמונה שאכן חייב להיות לכך מחיר. המשפט הנכון יותר לגבי כסף הוא שהדברים שאנחנו הכי
נהנים לעשותם, הם גם הכשרונות הכי בולטים שלנו, ובהם יש לנו את היכולת להרוויח הכי הרבה. זו הפנינה שלנו, המתנה הכי גדולה שיש לנו לתת לעולם. אבל ההבנה הזו סותרת כאמור את האמונות שנצרבו ... יוגדר כיצירתי, והוא בעיני סמל ליצירתיות. הוא מאוהב במה שהוא עושה, ונוכח בכל כריך. הקהל שלו
נהנה לעמוד בתור, לפעמים גם מחצית השעה, בכדי לראות אותו יוצר. אומרים שגם הטעם של הכריכים שלו אינו חיבור של סך המרכיבים. יש שם בבירור משהו אחר: יצירה ותשוקה. עבודה לעומת תחביבים כסף ... לא חוו קושי, מבחינתם זה היה טיול לנחל עם חבריהם לשבט, כפי שהם עושים מידי יום. אירוע חברתי
מהנה שאין סיבה לרצות שייגמר ואין בו עייפות או מאמץ. אבל, אותם בני שבט שאינם עובדים גם לא ממש יודעים להרוויח מכיוון שקיימת אסוציאציה בין שני המושגים. אני יכולה להעיד שמעולם לא ... השקה בין שתי המילים, אבל הן בהחלט לא זהות. יש מי שחיים בתחושת שפע, שהיא בעיקר פנימית ויש בה
הנאה ונינוחות, ותחושה שבסוף יש לנו כל מה שאנחנו בעצם צריכים, לעיתים למרות חוסרים כספיים אובייקטיבים. מנגד, יש את מי שיש להם די כסף, אולם הם לא מאפשרים לעצמם לחיות בתחושת שפע
וליהנות מכספם. איחוד המושגים מרמז ששפע הוא מצרך שלגיטימי לרצות, יש בו צליל רוחני וטהור, לעומת כסף, שלא ראוי לקרוא לו בשמו, ובטח שלא לרצות ביותר מידי ממנו. יש פה שידור של מסר כפול: ...