ז'וליה קריסטבה / זרים לעצמנו... הם רק שתי דוגמאות מוכרות ומייצגות את הזרם הזה. כשאנחנו מדברים היום על זר הדבר הראשון שעולה בדעתנו הם העובדים הזרים המציפים את העולם. בסוף שנות החמישים אירופה שיוועה לידים עובדות כדי להתגבר על נזקי המלחמה. מדינות פתחו שערים בפני עובדים זרים. ארצות שנפגעו מאוד כמו גרמניה, פתחה את השער לפועלים שבאו מספרד, איטליה וארצות הבלקן. זרים אך עדיין קרובי תרבות, אירופאים. כשכלכלת המדינות הללו התפתחו חזרו מהגרי העבודה שהפכו אמידים יחסית לעובדים בארצם שלהם הביתה. ספרד פתחה את שעריה בפני עובדים ממרוקו הספרדית. גרמניה בפני טורקים, הולנד בפני כל מי שהיה מוכן לעבוד ובעיקר יוצאי ארצות שהיו בשליטה הולנדית בעבר. אינדונזיים ואחרים. אלו היו העובדים הזרים שהביאו את האחרות. דת אחרת תרבות אחרת וצבע אחר. המדינות הנאורות, כל אחת בדרכה ובלי לחזות את העתיד ... היה מיעוט משלנו. הערבים. מבלי להיכנס לשאלה הפוליטית אפשר לבדוק את היחס אל האחר. קל לבדוק אותו דווקא מצד העבודה הזרה. עד אמצע שנות השישים מטבע הלשון עבודה ערבית ציין עבודה זולה ובעיקר גרועה. אחרי מלחמת ששת הימים התחילו לזרום אל תוך הארץ עובדים ערבים חדשים. ממה שהיה עד לא מכבר חוץ. אני מכיר את הנושא מענף הבניה. הם עבדו ביעילות, בזול, ללא ... אלא שכאן נוצרה בעיה חדשה. פועלי בניין יהודים, קבועים בחברות גדולות (סולל בונה, רסקו ואחרות) נעלבו שערבים לקחו את עבודתם. ובעיקר בלי שקראו לזה בשם, העלבון היה גזעני. גם אצל הערבים הישראליים. מיד המציאו מיני שמות ותארים לפועלים שאי אפשר היה לפטר, כולם קודמו בדרגה ושכרם עלה. הם הפכו למיני משגיחים על ערביי השטחים. כדי לקצר, אחרי גלגולים עבודה ערבית כבר לא הייתה מלת גנאי לתוצרת. מעכשיו פועלי בניין יהודיים בעיקר לא חזרו יותר לעבוד בבניה. זו הייתה עבודה שערבים עושים. עבודה ערבית קיבלה משמעות חדשה. החקלאות ועוד ענפים עברו תהליך דומה. מכר שלי שגר בצפון הארץ פוטר מעבודתו ולא מצא עבודה. בייאושו פנה לבתי מלון ומסעדות בעיר מגוריו וביקש לעבוד אפילו בשטיפת כלים. אצלנו עושים את זה רק ערבים ענו לו והוא נשאר מובטל זמן רב. הזרים. לנוחותנו קוראים להם עובדים זרים, לא סתם אחרים. אנחנו בקושי רואים אותם ולא יודעים עליהם כלום. מעטים דנים בשאלת הזכויות שלהם, רבים יותר לא רוצים אותם כאן. לא להכיר, לא להבין. עולמם לא מעניין איש. השאלה היא רק עם הם עובדים טוב. מרוויחים מעט, יחסית. לשאלת המי הם אנו מפנים את גבנו. זוליה קריסטבה לא כותבת על הדברים הפשטניים הללו. ... אבהי, מרסו מת לעצמו. הוא מבין שגזר דין מוות הוא הדבר היחיד המעניין באמת עבור האדם. הזר חשוף עצבים. עובד זר. בלתי נלאה. גופו ונשמתו שותתים דם. הוא מושפל כשהוא ממלא מקום של משרת. בתוך כניעותו הוא שומע שהוא עובד יותר טוב מהמקומי, דבר שבמצבו לא מוסיף לו ערך או גאווה. הוא רואה במקומיים נעלים עליו, אך גם עיוורים ... זר. לחיות זר. להיות גולה. לא לדבר את שפת אמך. לגור בתוך צלילים מנותקים מזיכרון הילדות. הזר הוא זה שעובד. המקומיים שייכים לעולם התרבות. הזר רואה עדיין בעבודה ערך. הדור השני, בני העובדים הזרים מאמצים, או שואפים להגיע לחיים המתוקים. התרת רסן ולעתים קרובות עבריינות. עבודה היא הנכס היחיד שאפשר לייצא ללא מכס. איזה אסון כשלא משיגים רישיון עבודה. כדי לסכם חלק מדעותיה חוזרת ומתייחסת קריסטבה בכמה פסקאות מבריקות לספר הזר של קאמי. זר ממי. צרפתי החי באלגיר. ... הגבירו את הרתיעה מהברברים החיצוניים אלו שעמדו מחוץ לפילוסופיה היוונית המתהווה. הזרים הפכו להיות הומו אקונומיקוס הם רכשו זכות עבודה במחיר מס בשווי שכר יום עבודה בחודש. אריסטו היה צאצא של משפחת עובדים זרים שכאלה. אפלטון דגל בגירוש מהעיר של עובדים שהתעשרו. המובן האלים של המלה ברברי נולד רק בזמן מלחמות האימפריה הרומית, והפכה לתיאור הרוע, האכזריות והפראות. הזרות הבאה ... את התייחסותנו אליו. בימינו הזרות הפכה להיות חלק מרובנו. אנו מתיירים ארצות והופכים לזרים לזמן קצר. נוסעים ללמוד בחול. עובדים בחברות בינלאומיות. זרות החודרת לפינות רבות. ועדיין אנו בוחנים את הזר כאחר המוחלט, כמישהו לזלזל בו או להיות מאוים ...