... אני גם אישי לא היה עול ימים. (12) טוב, נניח אני, אבל הרי גם אברום שלי, ואדני זקן היה. אז נכון, שאישי הזקן, אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה ביטחון, זוגתי, ברצות
אלוהים אפילו מטאטא יורה אפילו מטאטא יורה, אפילו מטאטא. (13) נו טוב, למטאטא יש מקל, מקל מעץ, אבל לאברום הזקן שלי, מה יש לו? מילא שישיר... אבל, וזה חשוב יותר, מה יש אישי לא צחק? ויפל ... שלנו, ליצחק? נכון הוא חגג כיאות, (22) אבל... ממש קשה להתבטא... אבל, אני חייבת! לא, על זה לא אסלח לו, לאברום שלי, לאברהם שלכם. למען אחרים הוא היה מוכן אפילו להתווכח עם
אלוהים , להתנגד לו, הנה בסיפור סדום ועמורה הוא זועק. (23) והוא מתמקח עם
אלוהים: אולי יש חמישים צדיקים, אולי ארבעים, אולי עשרה? אבל אין סדום ואין עמורה! (24) באמת הגיע להם לנוכלים, לרשעים ולסוטים האלה. מה תגידו, על נוכלים כאלה מתאמץ אברום להגן בכל כוחו ... הגר, זו שניצלה כל רגע כדי להתגרות בי, ממש לבזות אותי: ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה. (26) להם הוא דואג, עליהם הוא מגן. אבל, קשה לי, מאוד קשה לי. כאשר
אלוהים פוקד עליו (אלי
אלוהים לא פנה, הוא כנראה מבין שאמא לא תעשה דבר כזה (27) ) להעלות את בני, את בנו שהוא אוהב: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר ... ויקח את המאכלת לשחט את בנו. (30) לא, על זה אני לא אסלח לו, לעולם לא!!! וזה כבר היה למעלה מכוחותיי, ואחרי 127 שנות חיים הרגשתי שאני מתמוטטת, כנראה לא אקום יותר. רגע,
אלוהים עוד דקה, אני מוכרחה לכתוב גם את זה: יצחק, הבן היקר שלי, כל כך סבל, ממש נורא, עד כדי כך שלא היה לו כוח לבוא ללוויה שלי. (31) אני יודעת, זה לא בגללי, זה בגלל אבא שלו. אותי הוא ...