... יש כאלה שנדמה להם, שדמיונות
ומחשבות לא תופסות מקום והן לא קיימות, אבל האדם צריך לזכור שיכול מאד להיות שגם כל אותם דברים שהוא מכנה כיש, הם
מחשבה שלו, כלומר שהכיסא והשולחן וכו לא קיימים אלא
כמחשבה של החושב. כי גם כל מה שישנו הוא בסהכ תחושה של האדם, שמצד השכל הישר הקיום הממשי שלהם תקף בדיוק כמו הקיום של כל דמיון או
מחשבה, וגם הדמיון הוא אפשרי המציאות, כלומר הוא יש שיכול גם להיות איננו. ויש כאלה שמוכנים לקבל את זה
שהמחשבות שלהם תופסות זמן, אבל לא מקום, אבל כל מה שתופס זמן תופס גם מקום, כי בלי זמן אין משמעות למקום ובלי מקום אין משמעות לזמן. ומי שיתבונן יראה, שגם אם נניח
שהמחשבות נפרדות מהדברים הממשיים שהם כביכול לא
מחשבות, אז יצרנו בעצם מרחב מקום וזמן לאפשרויות שהן יש ממשי, ומרחב וזמן ומקום לאפשרויות שנמצאות רק
במחשבה, כי גם הדמיון של האדם יוצר מקום וזמן כשהוא מדמיין אפשרות, וכמו שבמרחב המקום והזמן הממשיים לא יכול להיות שכיסא ושולחן יהיו בו זמנית באותו מקום באותו זמן ... והמקום שבתוך הדמיון של האדם
שהמחשבה על העבודה
והמחשבה על אדם אהוב יתרחשו בו זמנית, שהרי הם לא ישות אחת, כלומר שהנפרדות ביניהם היא עצמה יצירת מקום וזמן. וגם בשעה שאלוהים החליט לברוא את העולם, זו כבר בריאת עולם ... יצאו מהכוח אל הפועל, אז עצם
המחשבה על האפשרויות מפנה מקום בתוך
מחשבתו של החושב, והחושב נפרד
ממחשבתו, שגם זו נפרדות, כי כשיש רק ישות אחת אין הפרדה בין החושב
למחשבה וכו. לכן גם אפשרויות, תופסות מקום וזמן, לאו דווקא מקום וזמן חומריים, אבל מקום וזמן כלשהם, שבלעדיהם לא היה אפשר לחשוב לדמיין להרגיש וכו. מהרגע שהאדם מניח ...