... של המיינד, עצם ההתעוררות היא הראיה שהמיינד אינו הכלי להשגת תבונה, אמת, חופש או אושר. בהתעוררות רואים שהמיינד הוא כלי להמצאת
מחשבות (ובעזרת הגוף, גם רגשות), לא יותר מזה. התעוררות היא ראיה שכל
המחשבות הרבות שחלפו, שדאגו לי, לאני, לפחדיו, לתשוקותיו, למצבו הרוחני, יצרו (ועדיין יכולות ליצור) אשליה חזקה, אך שזוהי אשליה. מאחורי הגופים השונים,
מחשבות האני השונות, יש רק אחד. זה אותו אחד. התעוררות היא לא רק להבין את זה או להסכים ... (כי כזכור, אין כולם, יש רק אני). זה לראות את האחד שקורן מאחורי עיניהם של כולם, גם אם הן כבויות מאד. ואז - אופס, הלכו גם
מחשבות העליונות,
המחשבות הפילוסופיות, והרוחניקיות.
במחשבה שנייה, אולי אפשר לומר כך: כל עוד אתה יכול לתאר את החוויה שלך - אתה לא מואר. אך ... (אני רוצה להיות, אני צריך לחוות, יהיה לי טוב כש... אני מפחד שלעולם לא אחווה)... העולם שזנחתי מאחור הוא ערימת חרא מצחינה של
מחשבות שגויות, שמעליה חגים כמה זבובים, ושמתחתיה הייתי קבור. העולם האמיתי הוא זה שבו ... עצם, וזה לא תיאור של חוויה, וגם לא סוג של מצב. זהו צירוף מילים המבטא את טבעו של מי שאני באמת. מי שאת באמת, אם ניקח ממך את
המחשבות. מי שאינו ער, כלומר לא יודע מי הוא, לא יוכל לקלוט או לדמיין זאת. מאיפה אני ... יותר כן, יותר מכיר את עצמו, פחות משליך את תפיסותיו על הסביבה, יותר קרוב למקור תחושת החוסר והכאב. אך אתה אינך המיינד, אינך
המחשבות, אינך ה - כנות, אינך
מחשבת החוסר ואינך תחושת הכאב, ואם אתה כזה
שמחשבת חוסר ותחושת כאב לא עולה בו עוד - אתה אינך גם זה.
מחשבת חוסר, תחושת צמא,
מחשבת אחדות, תחושת הדר - כל אלה אינם אני. אני תמיד הייתי חופשי מכל אלה ותמיד הייתי ... זמינה, אמיתית, פתאומית וללא דרך חזרה. היא אינה סוף תחושת החוסר, אלא סופה של ההשקפה השגויה כאילו תחושת החוסר (ושאר התחושות
והמחשבות) היא אני. זהו גם סופו של העיסוק הרציני (והאינסופי, בתכלס) בתחושת החוסר ...