שבעת ימי הבריאה - יום 7 - חלק 10... אדם בעל מודעות. הווה אומר אני גוף אנושי בעל יכולת לעקוב אחר אין סוף משבצות שעומד עליהן הגוף שלי במרחב ולזהות את מודל האב - טיפוס בתוכן, ואת זאת הגוף עושה בעזרת המוח שמספק לו את הנתונים עבור המשבצות ... עליה בהמשך בליווי ששת הפסוקים הפותחים את פרק כא בשמות, היכן מחבר התורה בוחן את שאלת הימצאות הגוף האנושי במרחב עם התודעה ובלעדיה. ובכל אופן, האפשרות להיות בעל תודעה אין סופית היא הפוטנציה הטמועה בכל אדם, הגם ולא תמיד ... ורוקח אותם מהכוחות השרועים לפניו, יש מי שמעמיד בניין ויש מי שרוקח צעד קטן וצנוע... אבל כולנו רוקחים חוקים במרחב, חוקים פיזיקאים מעשיים, כיסא, מחשב, מטוס, שיר, ציור, ריצה, הליכה, הנפת עפעף... כל דבר שאנו עושים במרחב הוא חוק מורכב בפני עצמו שנרקח על ידינו ונתן ביטוי לפוטנציה שבתוכינו. ואם לא די בזאת, אנו עושים שימוש ... את הטבע לגחמותינו ולחוקים שלנו... העקרון המרכזי אומר, שכל חוק אנושי ברור ועקבי, ברמה האינדיבידואלית או הקיבוצית - מתקיים במרחב לאורכו ולרוחבו ועד לאין סוף... אכן לא ידענו עד הלום על קיום העקרון המרכזי הזה, אבל עשינו בו שימוש נרחב שלא במודע, אין אדם עקבי שלא נהנה ממנו במישרין למשך חתך משמעותי מאורך המרחב. והוא ממשיך איתו עד שהוא בעצמו מפר אותו... סרקנו לעיל חלק נכבד מהפוטנציה האנושית שהאדם מודע לקיומה, ועם זאת ... היא לא ההספק כי אין היא אלא תולדה של בעיה אחרת. הגוף האנושי הוא הגוש היחיד בעולם שמודע לקיומו במרחב כי הוא בעל תודעה, כלומר הוא בעל היכולת לעקוב אחר מיקומו המשתנה בקביעות במרחב, ולכן הוא יכול לזהות את עצמו למרות השינוי שחל בו ממקום למקום. וכידוע היכולת הזאת לא הסתכמה בזיהוי עצמו ... זאת היא נקודת התחלת היקום שהצביע עליה. המוח האנושי קלט רק את הדברים המוגדרים והנמדדים, זהו מקור הליקוי בראייה המרחבית של האדם, מדור לדור ועד עצם היום הזה. הוא הרים את עיניו לשמים ולא יכל להגיד במלוא הפשטות: לשמים ... ללכת על שלום בית, וסירב להכיר בעובדה כי ישנם דברים העולים אף על שלום הבית, למשל העקביות כתהליך בראיה המרחבית. אם כן האדם בכסילותו הסתכל השמימה וראה מולו מרחב גדול ומוגדר. הוא ראה מרחב אדיר מימדים ותהה: מי אני הקטן במרחב העצום הזה, איזה ערך יש לערכיי במרחב כביר שכזה, איך אוכל למדוד את ערכי המרחב הזה בשביל לשלוט בהם ולהתקיים במרחב, איזה סיכוי התגוננות יש לי במרחב שכזה - הוא שאל וענה בפסקנות: הסיכוי נושק לאפס כי לעולם לא אדע מה יולד יום, לעולם לא אצליח ... דוחק... כל הטכנולוגיה האנושית שאנו עדים לה בעידן הנוכחי - נולדה בעצם בצומת דחוקה זו כאשר האדם הרגיש דחוק במרחב, לחוץ בזמן, נזקק לכל עזר שיוכל באמצעותו להספיק ולצרוך עד כמה שניתן את העולם העומד מולו וצועק לו צרכיני... מי שיפגוש אותו באחת מהצמתים, ויפנה את תשומת ליבו לטעויות האין סוף שיוצאים מחישוביו וממשוואותיו שמקורם רובם ככולם בראיה מרחבית לקויה. אילו רק היה מי שיתקן לו את הראיה הזו ויאמר לו במלוא הפשטות: לשמים אין סוף, ליקום הדינמי שלנו אין סוף. מכאן היתה הדרך קצרה להגיע אל הדינמיקה הפועלת במרחב ולעמוד על העקרון שלה הנגזר גם הוא מהאין סוף: היקום הדינמי יכול לפעול רק בשביב אחד, אין דרך אחרת ...