... של האדם יוצר מקום וזמן כשהוא מדמיין אפשרות, וכמו שבמרחב המקום והזמן הממשיים לא יכול להיות שכיסא ושולחן יהיו בו זמנית באותו מקום באותו זמן שאז הם היו
ישות אחת, ככה גם לא ייתכן שבמרחב הזמן והמקום שבתוך הדמיון של האדם שהמחשבה על העבודה והמחשבה על אדם אהוב יתרחשו בו זמנית, שהרי הם לא
ישות אחת, כלומר שהנפרדות ביניהם היא עצמה ... וגם אם האפשרות לא יצאו מהכוח אל הפועל, אז עצם המחשבה על האפשרויות מפנה מקום בתוך מחשבתו של החושב, והחושב נפרד ממחשבתו, שגם זו נפרדות, כי כשיש רק
ישות אחת אין הפרדה בין החושב למחשבה וכו. ... גם אפשרויות, תופסות מקום וזמן, לאו דווקא מקום וזמן חומריים, אבל מקום וזמן כלשהם, שבלעדיהם לא היה אפשר לחשוב לדמיין להרגיש וכו. מהרגע שהאדם מניח שהוא קיים
כישות נפרדת מהמציאות, מתחילות כל השאלות, ... זה שכרגע אתה קיים זו רק אפשרות. אך האם באמת, האדם מסוגל לתאר את ההפך של אני קיים? האם האדם מסוגל לדמיין את חוויית האין קיום, יותר ממה שהוא מסוגל לדמיין את
הישות חכחגחכ שאינה קיימת? מה זה אומר? אולי ... הזו תמיד יש לכל דבר הפך וכל דבר הוא אפשרי המציאות. כלומר, אם המהות (אושר) נפרד מהצורה (זוגיות, בריאות, כסף), אז תמיד תישאר בתוך צמצום, ואם האושר והצורה הם
ישות אחת, אז ממילא כל דבר הוא אושר בפני ... ממש אפשר לומר שהצורה היא מחויבת, ושהצורה מעולם לא נפרדה ממהותה. כשהאדם אומר אין אהבה, יש רק הורמונים זה כמו לומר: אין כיסא יש רק עץ. נשאל - האם האהבה, היא
ישות שהיא נפרדת מההורמונים? אם כן, אז גם היא
ישות עצמאית שקיימת, כי היא נפרדת ממי שמהווה אותה. ואם אהבה והורמונים זו אותה
ישות, ממילא אין משמעות למשפט. כל פעם ... את זה כשאחת מהאפשרויות היא החברים כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולהתמקד רק באפשרי? האם כשהאדם מדבר על שעמום ועל חברים שלא באו למשמרת הוא בעצם מדבר על אותה
ישות? ואם כן, אז מה המשמעות מרע לי מכך ...