מחג האורים הזה אור גדול מאיר אותנו ויוצא אל העולם... מפני שהדבר בו אנו מתמקדים פועל מתוכנו ומחולל בריאה של מציאות. במילים אחרות, מציאות חיינו נבראת על ידי איכות הוויתנו. בהכללה, אנשים אופטימיים באמת (בעיקר ברובד התת מודע שלהם ולא רק למראית עין), בוראים מציאות של יופי, שמחה, רעות, אחווה, רוגע, וכל הערכים המשויכים לקוטב החיובי. לעומתם, אילו מבינינו המונעים מהוויה פסימית (בעיקר בתת מודע), בוראים מציאות של לחץ, פחד, חיכוכים, כעס וכל הערכים המשויכים לקוטב השלילי. המציאות של אדם אופטימי משקפת את הוויתו האופטימית. המציאות של האדם הפסימי משקפת את הוויתו הפסימית. כולנו חווים מהכל, ההבדל הוא במינונים. המציאות שלנו כקולקטיב, כעם, כתושבי מדינת ישראל משקפת לנו שאנו חיים בהוויה של קורבנות. העולם שונא אותנו, אנו רדופים, מנסים לשרוד, אבל זה קשה. אנו מצויים תמיד בסכנת קיום, במאבק הישרדות בלתי פוסק. המציאות מראה לנו זאת שוב ושוב. כקולקטיב, ההוויה שלנו היא של פחד, של חרדת נטישה, של הישרדות. וההוויה הזו שלנו בוראת לנו מציאות שוב ושוב במשך דורי דורות. והמציאות הזו משקפת לנו שוב ושוב את ההוויה שלנו. יש נקודות אור בהחלט. הקמת המדינה לאחר 2000 שנות, משקפת הוויה אופטימית, בוטחת, נחושה. הוויה של מסירות, רעות ואחווה. ההמשך של המדינה פחות חיובי. הפחד והחרדה שולטים. התקציבים והמשאבים מופנים למערכת הביטחון, לצבא, למטוסים, ... חולשה, קנו מטוסים, פתחו טילים, השקיעו בלוויני ריגול, בנו פצצות אטום... וזה לעולם לא מספיק. כל מה שאנחנו עושים והווית הביטחון נראית רחוקה מאיתנו יותר מאשר אי פעם. הנוסחה שהייתה טובה עבורנו כקולקטיב בשנותינו המוקדמות כבר אינה מספקת את הסחורה. נכון חלקים גדולים מהעולם מנוהלים על ידי ילד קטן ומפוחד, עי הווית חושך. אנחנו לא היחידים בעניין הזה. בעצם אנו בחברה טובה של עמים רבים ומדינות רבות המשקיעות באמצעי מלחמה, פצצות ... ויתנגד ויהיה בפאניקה, בהיסטריה כי מבחינתו זוהי התאבדות. מבחינתו זוהי צעידה למוות ודאי. תעצומות נפש נדרשות ממנהיגות שתפעל מתוך הווית האור, כי כקולקטיב המשמעות היא שפלגים רחבים בתוכנו יזעקו ויילחמו על חייהם. כמו האדם כך המדינה. המציאות משקפת את הוויתנו. אני מאחל לנו שמחג האורים הזה של שנת 2010 אור גדול יצא ויתפזר לו בעולם.