ביומיום כולנו משתמשים בלשון עבר הווה ועתיד בצורה הכי טבעית שיש.

השאלה שנשאלת, האם קיים באמת זמן? ואם כן למה?

אם נבחן את העניין בצורה הכי פשוטה, נתבונן על תהליך החשיבה שלנו, נבין שבעצם אין באמת עבר, אלא רק חוויית עבר שמתהווה.

כשאדם חושב על העבר, הוא בעצם שולף מהזיכרון העצום שלו, חוויית עבר, ומתהווה בה.

אין באמת עבר, אלא הוויה שמשתנית מרגע לרגע (צמצום).

העתיד בטח ובטח שאינו קיים, העתיד הוא אפילו לא קיים בזיכרון, אין צורך בשליפת חוויה.

בעצם יש רק התהוות. שינוי אינסופי.

אז למה אנחנו משתמשים בזמן?

כי המציאות מורכבת מעולם מוגדר ועולם לא מוגדר.

בעולם מוגדר, עולם בו הצטצמצם לו האינסוף ליש מוגדר, משתמשים בכלים מוגדרים, כמו זמנים הגדרות וכו', כי פשוט אין ברירה.

אך, מצד האמת, יש זמן ואין זמן הם היינו הך.

הבנת המציאות ללא הבנת העולם הלא מוגדר היא הבנה מאד מאד מצומצמת.