אדם, עץ, אדם בט"ו בשבט גםאדם, עץ, אדם בטו בשבט גם אויפן וועג שטייט א בוים שטייט ער איינגעבויגן, / אלע פויגלען פון דעם בוים זיינען זיך צעפלויגן דריי קיין מזרח דריי קיין מערב און די רעשט קיין דרום, און דער בוים געלאזט אליין, הפקר פארן שטורעם... [1]. לא הרבה שירי ערש אני זוכר מילדותי...האם זה מקוצר הראות שלי? אולי, אבל גם בעץ מחייך לא נתקלתי בחיוך מעץ לא זכיתי. לכן, אני מעיז לומר, שיוך רגשות אדם לעץ אינו מעניק לו ערך מיוחד. אבל, בטו בשבט, גם בשאר ימי החול, אפשר ורצוי מאוד לטעת עצים, לטפח אותם ולשמור עליהם מכריתה גם משריפה. כך נוכל ליהנות מפרי העץ ומצלו המרענן ביום קיץ חם. ונזכור שחמצן הוא מוסיף, גם רהיט ממנו נוצר, ואפילו מעון לאדם. והניגון חוזר ומפעים את לבבי: אויפן וועג שטייט א בוים... אבל, ההמיספרה השמאלית במוחי, אינה מניחה לי, ובה רוחשות מלים: מה לך אדם, מחפש אנושיות בעץ? פקח...