אחריות אישית - ממזמור תהלים לגן עדן אחריות אישית ממזמור תהלים לגן עדן בשמחה נפתח את העיון המחודש במקרא [1]. אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב [2]. בשמחה אמרנו, אכן, אשרי הוא ביטוי של שמחה... באשרי יש משום הבעת שמחה...רוח והבל ולצנות ואינם עוסקים בתורה [7]. לטעמי מתואר כאן תהליך התפתחותי בשלבים, ובכל שלב עדיין קיימת אפשרות נסיגה. לא הלך בעצת רשעים הוא הצעד הראשון, ההיענות או ההימשכות לנצנוצי הרע. אדם הולך ורואה פרצה קראת לגנב, האם ייכנס? או ימשיך בדרכו? ואפילו נתעורר בו היצר הרע, עדיין הוא יכול להתגבר וללכת הלאה. כאן בא השלב השני: ובדרך חטאים לא עמד, במלים אחרות ההולך נעצר. הרע קורץ ומזמין לעצור. אם הוא נעמד הוא כבר קרוב יותר לרוע, לחטא. אבל עדיין הוא יכול להתחרט ולהמשיך הלאה. ואז בא השלב השלישי: ובמושב לצים...

בשלח, מים, תלונות ושירה גדולה מים, הרבה מים יש בפרשת השבוע, פרשת בשלח. גם תלונות יש, ושירה אחת גדולה, מאוד גדולה. פרעה מתחרט שאישר לבני ישראל לצאת. הוא רודף אחריהם ומשיג אותם חנים על הים. העם נכנס לחרדה, משה מעודד אותם, ומבטיח להם ישועה מיוחדת שהיא חד...רוצים שוב לשיר. אבל, אלוהים, שאינו שמח במפלת רשעים, מונע זאת מהם בגינוי חריף ביותר. למשה ולבני - ישראל, לעומת - זאת, אין שום מניעה מלשיר והם פותחים בשירה עזה: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה ויאמרו לאמר אשירה לה כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים. שירת משה ובני ישראל מלאת תשבחות לאלוהים על אשר הציל אותם והטביע את חיל פרעה אשר ירדו במצולת כמו אבן וצללו כעופרת במים אדירים. משה והאנשים שרים באמונה רבה ומצהירים בחגיגיות רבה: ה ימלך לעלם ועד! ולא רק האנשים, גם הנשים שרות: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן...

פרשת ואלה שמות: יוכבד בת לוי אומרת / מוטי לקסמן, תשעא כתוב: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם [1]. אבל כתוב גם: אל האשה אמר... ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך [2]. לגבי אישך תשוקתך, אני מעדיפה לא לדבר, כך בפרהסיה, מטעמי צנעת...א, כז. [2] בראשית ג, טז. [3] בבלי, חגיגה יג, א. [4] שמות א, יג - יד. [5] ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר: בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה (שמות א, טו - טז). [6] כתר יונתן לשמות א, טו. [7] אכן, שאלה הגיונית. [8] כתר יונתן לשמות א, טו. [9] הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ (שמות א, י).. [10] הרבה מילדות היו במצרים. שהרי שתיים אלו לא היו מספקים מזון לס רבוא. אלא שתיים אלו...

מי ישחרר אותך מעבדות? הצעירים סביב שולחן ליל הסדר משלימים את שירת ארבע הקושיות וכל המסובים פותחים בשירה אדירה: עבדים היינו, היינו, / עתה בני חורין, בני חורין / עבדים היינו, / עתה, עתה בני חורין, בני חורין [1]. ויש אסמכתא ברורה: עבדים היינו לפרעה במצרים...תפעם בנו. חירות שתנחה אותנו למעמד של אדם אחראי [14], אדם זקוף. ושחג הפסח יתקבל עלינו בנפש זכה, ברוח כשרה. וכאשר הרוח כשרה, כל החג כשר יהיה ומלא אור ושמחה!!! הבהרות ומראה מקום [1] מן ההגדה לליל סדר פסח. [2] דברים ו, כא. [3] מן ההגדה ליל הסדר פסח. [4] סעיף ד, ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, התקבלה באום: 10 בדצמבר 1948. [5] כך אמר מזכל אונסקו (ארגון התרבות של האום) הארץ 24-08-2004. [6] אתר ynet, 08/04/2009. [7] ראיון עם יפתח גולדמן, הזמן הירוק 12/03/2009, אתר הקיבוצים: http:/ / www.kibbutz.org...

פרשת בא: מנהיג בשעת מבחן העת מגיעה, הזמן מתדפק על השער. עם בני ישראל עומד בפני המעבר המשמעותי ביותר, היציאה ממצרים, מעבדות לחירות. איך ראוי שמנהיג יתנהג בשעה כזו? לקראת השינוי המשמעותי הזה: וילכו ויעשו, בני ישראל: כאשר צוה ה את - משה ואהרן, כן עשו. כן...שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. מה קרה בין המסר הקודם של משה למסר הנוכחי? ברור, יציאת מצרים. אנו מכוונים את תשומת הלב לטרום היציאה. העם טרוד בהתארגנות מהירה. הכל נעשה בחיפזון: וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם. ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. ברשותך, נחזור שוב לפער שנתגלה בין דברי אלוהים למסר שהעביר משה. משה פונה רק אל זקני העם, אינו מזכיר...

פרשת מקץ - יוסף ופרעה , תשעא יוסף יושב בנחת על גזוזטרת ארמונו בלבוש בגדי שש. טבעת פרעה על אצבעו ורבד הזהב על צוארו. העבדים אינם מפסיקים מלהניע את המניפות הגדולות לפיזור החום, גם את הזבובים. זו השנה השנייה בתוך שבע שני רעב. בכל המזרח מסתמן מחסור בתבואה...זבלון. כל בני יעקב. אבל, נחרד יוסף, חסר מישהו, חסר אחי הצעיר ממני, בנימין. יוסף משפשף את עיניו. הוא בוחן היטב את השיירה העוברת ממש מתחת לגזוזטרת ארמונו. אבל לא, בנימין אינו בין הנמצאים. ליבו פועם בחזקה. הוא חש מוסר כליות: איך עד עתה לא ניסה ליצור קשר עם אביו??? הוא כמו צופה בחזיון נורא, הכל צף ועולה: הקנאה, הבור, הישמעאלים, רשרוש מטבעות עשרים הכסף, המסע אל הבלתי ידוע, השנתיים בכלא. החזיון כהה, שחור. רגשות עזים נאבקים בו, הם סותרים אלה את אלה. נקמה? חמלה? ריחוק? להחזיר להם כגמולם? למחול? בשלב זה...

פרשת ויגש: מענה רך ישיב חמה פרשת מקץ מסתיימת במתח רב. יוסף אינו מפסיק, הוא ממשיך לטרטר את אחיו. ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו, ויעש כדבר יוסף אשר דבר. האחים מתחילים לנוע לארץ כנען. פקודת האח, הסמוי בשלב זה, יוסף, עוצרת אותם בטענה...עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה. הדיון עד עתה מעלה שיהודה אינו משקף בדיוק מה שקרה ומה שנאמר. יהודה בוחר בדרך אחרת. ייתכן, שיהודה קלט שהשליט הזר אינו זר כל כך. הדרך בה פנה אליהם במלים: ויאמר חלילה, עלו לשלום אל אביכם, משקפת, כאמור לעיל, קרבה אנושית מסוימת. מבחינה זו יהודה מתפקד היטב. קשה להאשים את יהודה בסילוף או בשקר. יהודה בוחר, לפי הכתוב, להגיד מה שחשוב למצב המסוים בו מתקיימת השיחה. יהודה רוצה לעורר רגשות וריגושים...

פרשת צו, ושבת זכור: לשכוח את הרע והמכאיב הכל כתוב, ממש כתוב [1]. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה... כל הלילה עד הבקר. מה יעלה כל הלילה עד הבקר? ריח ניחח אזכרתה לה! מקור הריח הניחח הוא במטעמים העשויים מסלת, מכל הלבנה ומוכנים כמרבכת תפיני פתים,...הם הבינו שהנתיב לטוב אינו בסוד גדול, נשגב מבינת אנוש אלא באמונה פשוטה באלוהים הטוב ובעיקר בהתנהגות המוסרית. והנה חג פורים עומד בפתח. וגם לחג פורים שתי פנים, יש בו ניחוח שמח, שמח מאוד: ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר. ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב [6]. ולא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר: ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים [7]. נהדר,...

פרשת שלח לך: הנתון הוא רק נקודת מוצא, לא יעד העולם קיים, תופעות מתרחשות בו, בעלי - חיים מתהלכים בו, רצים, משייטים במים ומעופפים וגם הצמחים צומחים על פניו. והאדם רואה בעיניו, מתרגש בליבו, ומגיב, הוא פועל בעולם. והנה נצטווינו לא לפעול, לא להגיב בהתאם למראה...במדבר פרק טו פסוק לט: שאתם טועים אחריהן: [5] רשי במדבר פרק טו פסוק לט: הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות: [6] ספורנו במדבר פרק טו פסוק לט: ואחרי עיניכם. להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן: אשר אתם זונים אחריהם. מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות: [7] למשל, פרשת אחאב וכרם נבות, מלכים א כא, א - טז. [8] למשל, פרשת דויד ובת שבע, שמואל ב יא. [9] תלמוד בבלי מסכת תמיד דף לב עמוד א. [10] יורם טהר לב, הבלדה על יואל משה סלומון. [11] במדבר...

פרשת שמיני: זהירות, אש מזרה פרשת שמיני פותחת בויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל [1]. מה קורה ביום השמיני? ביום זה יוצאים אהרון ובניו מאוהל מועד לאחר שנצטוו על שבעת ימי המילואים: ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם...מהו אותו העון בלבד שבשלו הם נשרפו? באותו מדרש נמצא, בצד התמיהות שהועלו לעיל, גם הסברים לאותו העון בלבד: בשביל ארבעה דברים מתו...: על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים, ועל הקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו, [10] ועל אש זרה מבית (בדים) [כיריים] הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה או בשביל ארבעה דברים מתו... על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש... ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים... שנכנסו מחוסרי בגדים וכי מה היו חסרים? אמר ר לוי מעיל היו חסרים [11]. אחרים מעלים הסבר עקרוני - אמוני: ריקאנטי מציע לראות בכך תהליך פגום...