... היה בספר חידוש, מסוג אותם דברים שאי אפשר לחזור עליהם לעתים קרובות. חידוש לא בכתיבה או בסיפור אלא בדרך בה הוצג הספר. בראש כל פרק הודפס תצלום ממשי מאוסף תצלומי
המשפחה של מטלון, התצלום, פענוחו וביאורו, וכל מה שסובב אותו הפך להיות פרק בעלילת הספר. סוג של ביוגרפיה מאוששת במסמך. ראייה למציאות ... מפרקת אותו לגורמים ומראה לנו מה אפשר להבין מתצלום פשוט, לא אמנותי במיוחד, איזו אינפורמציה הוא מכיל ומה אפשר להסיק ממנו שיותר מהנראה לעין במבט חטוף על צילום
משפחתי לא ממש מעניין או חשוב. היא מגיעה לאפריקה. אנחנו מתקרבים. ביקורת דרכונים בשדה התעופה, שטרות כסף מוחבאים בין דפי הדרכון כדי להקל ... הראשי של דודה. מסיה סיקוראל. הדוד אלרגי למנגו ואיננו יכול בלעדיו. מכוסה תמיד פריחות. אנאלפבית. רישאר כותב בשבילו את התכתובת העסקית. לפעמים גם אשתו, מרי אנז.
למשפחתו בישראל הוא שולח מדי פעם תצלום, בלי מכתב לוואי. הוא אנאלפבית אומרת אמה, ואנו מגיעים למעבר אל המספרת בגוף ראשון. נונה פורטונה, הסבתא העיוורת מסתכלת בתצלומים. לנכדה היא קוראת סת אל בנת, גבירת הבנות. עוד רמז, מוצא
משפחתי של דוברי ערבית. תגידי לדוד שלך שהפרצוף שלו על הלב שלי כל הזמן, פוקדת הסבתא על נכדתה ערב הנסיעה. תגידי לו שהוא, כשכואב לו משהו, ... בקהיר. אפריקה. הכל כמו איזה פצע ישן. אדמה שרופה. דודה סיקוראל, הדודן ארואן. משלחת קבלת פנים. היא הגיעה. היא נשלחה לאפריקה כדי שדודה יסדר לה את הראש. הוא אב
המשפחה הפטריארכאלית. אם לא תאכל מהחזיר לפחות תאכל מהמרק. אומרות לה הנשים בבית. דוד סיקוראל הביא את אבא שלה הביתה. חברי נפש. סיקוראל רצה ... לילדה המספרת את הסיפור קוראים אסתר, זה אומר שאי אפשר לקרוא לה גם רונית? כי אם קוראים לה אסתר, של מי התמונות. של מי הדוד והאב וכל האחרים. למי שייכים הסיפורים
המשפחתיים. האם מרחיק עדות או רומז שכל זה לא היה. אבל יש הוכחות למציאות. היה. היא לומדת לא להתייחס לבוי העומד מולה באוכל. כל צד צריך להתבצר בתוך הזהות שלו, מסבירה דודתה. להפתעתה היא מגלה שהביאו אותה כדי שתתחתן עם ארואן. קמרון היא רק חלק מהסיפור. סיפורה של
משפחה העובר מקהיר של המלך פארוק שהתאהב בצעירה יהודייה, ליילה, ענייה וחסרת כל. דרך ישראל ונדודים באפריקה.
המשפחה, הדמויות הללו. אני מניח שמכל
משפחה אפשר היה להפיק סיפור. צריך רק את האוזן, העין ויכולת הכתיבה. כל מה שיש לה למטלון. בתוך כל
משפחה מתהלכים סיפורים צבעוניים, ילדים שומעים וזוכרים. מזרחי לא מבחינה גזענית, אלא מפני שלחלק גדול
מהמשפחות האירופיות הסיפור נקטע במקום אחר. מה גם שמטבעות הלשון המשמשות את הסיפור המזרחי עשירות וצבעוניות יותר. קהיר ואלכסנדרה היו ערים ... לא נשים. הבדלי מעמדות. הכתבת דרכי התנהגות מקומית. כל אלו באים לידי ביטוי בכתיבתה של מטלון. כמה שנים לפני מטלון עלה גל של סופרים חדשים שסיפרו את סיפורי
משפחתם המזרחית, שם תפקידה של האם הגדולה היה לקצוץ כוסברה רוב הזמן. מטלון מתרחקת מההווי הזה. אין דין אחד לצורת החיים בעיראק ומצרים שהיו ... קצת כמו מצבה. את הפרשנות הראשונית לתמונות עשתה כשהייתה צריכה לשבת עם נונה פורטונה ולתאר לה מחדש כל תמונה. מי נמצא בה. מה לובשים ואיך נראים. את הרכילות הפנים
משפחתית, זו שלא מספרים לאסתר מספר לה הבוי.
המשפחה וכל הסובב אותה לא מבינה איך אסתר יכולה לדבר עם הבוי השחור. הוא צריך לעבוד, תגיד הדודה, בגלל שהוא שחור תענה אסתר. הוא זה שמספר לה שלארואן הייתה אישה שברחה לצרפת. הדוד התחתן עם האלמנה הצעירה וקיבל בנדוניה גם את ארואן, הבן המוכן כבר.
למשפחה בישראל לא הודיע, לא שלח תמונה אלא אחרי חמש שנים. לא צריך לכתוב הוא אומר לאשתו. רואים שזו חתונה. מה רואים שם, תרנגולות? לדודתה יש אינטליגנציה של תשבצים, היא חושבת לעצמה. אחר כך מגיעים פרקים שהתמונות חסרות. מטלון מתארת אותן ודרכם את אנשי
המשפחה. את כל הכבשים. האפורות והשחורות. כל דיר והכבשים שלו. הלבנים באפריקה נעשים לבנים יותר. מודעים ללבניותם, השחורים מתפצלים. החלק ... תביא מטלון עוד פרק של כהנוב. על היהודים המצרים, שומרי מסורת אך חסרי דת. שאלות של זהות הקשורה למקום. והסיור עובר מדמות לדמות. ממקום למקום. שנים רבות שעוברות.
משפחה אחת שמתפוררת. בהתחלה המרחקים המפרידים, אך מתחת נשארים הזרמים, עד שגם הם מתייבשים. שנים של דיאלקטיקה חברתית שכססה את הלבה. היסטוריה. ובסוף צעירת
המשפחה, באה מאמריקה לחפש שורשים. שורשים זה דבר חם באמריקה. סיפורים. איך הם היו. איך חיו. זרה, גם אם היא נצר
למשפחה, איך תבין באמריקה את מצרים. הזקנה לא מבינה. אנשים חיים, אוהבים, לא אוהבים, עוזבים, מתים, מה מיוחד בזה. נכון שליבת הספר הוא ביקורה של אסתר באפריקה
וחיי המשפחה שם, אך גם אם לא הזכרתי בבהירות, הרי ישנה גם
המשפחה בארץ. ישנם זיכרונות ממצרים. וכולם מעניינים, לעתים משעשעים. חינוכן של בנות הטובים של
משפחות המיעוטים. התרבות הפנימית של
המשפחות. כל מה שלמטלון נראה חשוב להעלות מן האוב. כל עקרונות הכבוד הלבנטיניים הקשורים לנשים צעירות. יכולתה של מטלון להשקיף מאחורי הזמן אל צורות החיים וההתבטאויות הישנים מעוררת חום לב והתפעלות. מטלון מצליחה כל כך ליצור את הטיפוסים השונים,
משפחה שגם אם אתה יודע שהייתה מעצבנת אותך היית רוצה להיות חלק ממנה, לפחות קרוב משקיף. אני מנסה להיזכר אם קראתי בעבר ספר בעל יכולת ...