... בלי כומתה על הראש, בלי נשק בצד הגוף, אך עם שירת התקווה שתימצא יום אחד הדרך לאפשר לכן לחיות לצד,
לישון ליד, לקום עם מי שהחליט לשמור עלינו אך יכול גם לשמור על הילדים בערב. יום טיפוסי בחיי אישה בשנת 2010 שש - שש וחצי בבוקר השכמה (בהנחה שאין תינוק בהישג יד). הכנת סנדויצים, צחצוח, קילוח, גילוח שאריות
השינה. יציאה לעבודה (בהנחה שזו עבודה שגם בה היא מטפלת במישהו)... משמרת שנייה (ארוחת צהריים, שיעורים, חוגים, חברים, ארוחת ערב, קילוח - צחצוח, סיפור לפני
השינה (בהנחה שתהיה
שינה). ערב - זמן איכות עם הבעל, (בהנחה שיש בהישג יד), בהייה בקירות הבית, מחשבות נוגות על כך שחודש כבר מבצבץ עד צורח הלבן בשיער ואין מתי, או לחלופין על כך ... עד צאת בעלה אחת לשבועיים לשבת עם כל הרשימה המוזכרת לעיל. וזו רשימה חלקית בלבד, תאמינו לי. ללכת
לישון כל לילה לבד זה קשה עד לא אנושי. כמי שהייתה בעבר אשת איש שחתום קבע, וכיום חיה עם איש קבוע בבית אני יכולה לומר שיש בדרך החיים הזו משהו שלא יכולתי להשלים ... בלי נשק בצד הגוף, אך עם שירת התקווה. כולי תקווה כי יום אחד תימצא הדרך לאפשר לכן לחיות לצד,
לישון ליד, לקום עם מי שהחליט לשמור עלינו אך יכול גם לשמור על הילדים בערב כשאת בספינינג או בקפה. הכותבת היא מטפלת בפסיכודרמה ובוגרת המרכז להכשרת מטפלים בסמינר ...