... אני סובל... אז אני רוצה לסבול עד הסוף אם זו האמת. רגע אם אני נפרד וההורים שלי חושבים שאני כזה אז כל מה שאני עושה זה נפרדות... מה טוב בזה? שהכל אצלי
מיוחד (לא?)... כל תנועה ותנועה שבי היא
מיוחדת כל מחשבה ומחשבה, כל פיסת כרא שיוצאת לי מהתחת (לא?).. אל תשכחו את המטרה שאני תוך כדי גם מתחייב לסבול כי (כל מחשבה שלי לא תתחבר עם שלכם ויהי מה, אמת, שקר, לא מעניין אותי, אפילו הכרא שלי
מיוחד יותר משלכם ואין לי מילים להסביר את זה מלבד השכל שבזה שאני סובל כי אין לי הסבר). ואז בדקתי אם אני סובל מספיק ומה גיליתי? שלא. באו ניסו לשכנע אותי, תראה אנחנו בני אדם, ... מערכת וכל זה ואני בשלי, אם זה מה שיעשה אותי סובל, אז עד הסוף... אז חייתי ככה תקופה, ואז עליתי בדרגה התחלתי להאמין שאם אני גם אתפלל על זה שאני רוצה להיות
מיוחד אז, אני עוד יותר יהיה
מיוחד , והייתי מתפלל על זה יום יום, עד שאנשים כמעט לא דיברו איתי מרוב שאני
מיוחד, וככה גם היה לי יותר זמן להסתכל איזה, עוד דברים
מיוחדים יש לי עלי, בתוכי מאחורי ומצדדי והיו... אם הייתי מקודם נפרדות עכשיו אני כבר נפרדות פלוס פלוס, ואף לקחתי את הסבל כמשימה, בלי התפשרות אולי להיות מאושר, שום ענין באושר ...