ניסיתי ללכת עד הסוף... ככה כנראה שסבלתי לא מעט בחיים למה? כי לא רק שנולדתי כישות נפרדת, נו מילא.. אלא שההורים שלי חשבו שאני גם צריך להיות נפרד כדי לשמור על כבוד המשפחה (נכון הורים, נו מה יש לצפות?), כמו שיש את האין סוף והמקיפ שלו שזה כאילו הסיבה שיש אין סוף, יעני תובנת האין סוף, אז במקרה הכואב שלי, ההורים הם פשוט המקיפ של הנפרדות, בקיצור השיא. (איך אצלכם?) ואז אמרתי מה אני יהיה פתי ויאמין שאני צריך להתהפך ולהיות באחדות בשביל להיות מאושר, רגע, רגע אני רוצה ללכת עם השכל של ההורים שלי עד הסוף. ואז שאלתי את עצמי נולדתי כישות נפרדת, הם רוצים שאני יהיה כזה בגלל, (כבוד המשפחה)... אני סובל... אז אני רוצה לסבול עד הסוף אם זו האמת. רגע אם אני נפרד וההורים שלי חושבים שאני כזה אז כל מה שאני עושה זה נפרדות... מה טוב בזה? שהכל אצלי מיוחד (לא?)... כל תנועה ותנועה שבי היא מיוחדת כל מחשבה ומחשבה, כל פיסת כרא שיוצאת לי מהתחת (לא?).. אל תשכחו את המטרה שאני תוך כדי גם מתחייב לסבול כי (כל מחשבה שלי לא תתחבר עם שלכם ויהי מה, אמת, שקר, לא מעניין אותי, אפילו הכרא שלי מיוחד יותר משלכם ואין לי מילים להסביר את זה מלבד השכל שבזה שאני סובל כי אין לי הסבר). ואז בדקתי אם אני סובל מספיק ומה גיליתי? שלא. באו ניסו לשכנע אותי, תראה אנחנו בני אדם, זה בסך הכל אותה מערכת וכל זה ואני בשלי, אם זה מה שיעשה אותי סובל, אז עד הסוף... אז חייתי ככה תקופה, ואז עליתי בדרגה התחלתי להאמין שאם אני גם אתפלל על זה שאני רוצה להיות מיוחד אז, אני עוד יותר יהיה מיוחד, והייתי מתפלל על זה יום יום, עד שאנשים כמעט לא דיברו איתי מרוב שאני מיוחד, וככה גם היה לי יותר זמן להסתכל איזה, עוד דברים מיוחדים יש לי עלי, בתוכי מאחורי ומצדדי והיו... אם הייתי מקודם נפרדות עכשיו אני כבר נפרדות פלוס פלוס, ואף לקחתי את הסבל כמשימה, בלי התפשרות אולי להיות מאושר, שום ענין באושר כאושר.

ואני סובל, ואני סובל, לא רואה ממטר רק את עצמי. והתחלתי אפילו לשרטט מפה של הסבל הזה איך אני ממחזר את הסבל ממני והלאה וחזרה.

ממש שרטוט שכל דבר שאני רואה בעולם מעכשיו רק אני רואה אותו ואף אחד אחר לעולם לא יראה אותו כמותי, וזה שרק אני רואה אותו כפי שאני רואה אותו רק הוא, הדבר הזה ישמור על זה שאני עדיין נפרדות, (למרות שכאן כבר הייתי בתהליך שאולי זה מתחיל לעשות אותי קצת מאושר) ואז מכיון שכבר היה לי את הכל בכדי שאסבול גם אני כנפרדות, גם את המקיפ, גם מפות, וגם תפילה המסוגלת לסבל עוד ועוד, אז בכיתי.

ואף אחד לא ראה שרק אני בוכה, כי הייתי בנפרדות כזו שרק אני בכיתי, ותמהתי אם אני הסובל היחידי, או לא? לפעמים מרוב שהאמנתי שסבל זו הרגשה אמיתית רציתי שכולם יסבלו וכאן, התחילה הנפילה (אם אפשר לקרוא לזה ככה שעשתה אותי מאושר) בהתחלה ניסיתי להבין מה זה סבל ואיך אני מפיץ אותו בעולם (וגם, שאם סבל זו התכלית, כמו שאומרים), אז בטח אני גם אמות ואסבול אחרת מה? אני אמות מאושר, אז למה לא אמרו לי להיות מאושר מהתחלה.

ומהו הסבל האמיתי, כפי שאני מכיר אותו...? זה בעצם להיות בנפרדות מושלמת. (למות אולי? זה יותר סבל? למי שסובל באמת? (אז כדי שכולם יסבלו)...

אז אם אני צריך לשרטט מפת סבל כדי שכולם יסבלו, אני בעצם צריך שיהיה להם, בארגז הכלים, נפרדות + מקיף + מפה אישית + תפילה אישית + שלא ידברו איתם ויעזבו אותם בשקט + לבכות ושאף אחד לא יראה.

עכשיו הם בטוח יסבלו, הם יסבלו לעצמם ואני אסבול לעצמי (זה בכל זאת לא הסבל האמיתי, אבל תפשת מרובה... לא תפשת).

ועכשיו משהבנתי שכל הנפרדות הזאת שאנחנו סובלים אחד בשביל השני, זה בעצם אחדות. זה היה בשבילי תרגיל חשיבה לראות באמת איך בזכות זה שסבלתי נהייתי מאושר. ושאף אחד באמת לא ראה שאני בוכה, גם כן כדי שאהיה מאושר. עד כאן דברי.

ועכשיו מתוך הספר להיות אלוהים, שעד כה אני קורא אותו בע"מ, חלק ראשון " וכאשר החכם האמיתי מדבר על נושא מסוים הוא לעולם לא מדבר על הדבר עצמו אלא הוא תמיד כן מדבר על השכל שמלובש בדבר עצמו, כי הטיפשים נאחזים בלבושים החיצוניים, אבל החכם גם הוא מדבר את נלבושים החיצוניים, אבל כל הדיבורים שלו הם רק, כלים לאפשר לשומע להאחז \ בשיכלו את השכל שמלובש שם"