השקט הגדול
כמו רעש של מתח גבוה מתחת לעמוד חשמל
כמו צרצור הצרצר בלילה
אם יושבים בשקט בלילה לבד אפילו במדבר, או עם אטמי אוזניים
שומעים שקט מין "שסססססססס" מעין קול של צרצר כזה.
במהלך היום, באמצע העבודה, ואפילו בזמן רעש, ניתן להקשיב ולשמוע את השקט הגדול. אי אפשר להשתיק אותו את השקט הזה, אפשר להתרכז בו ואפשר לנסות להתעלם מימנו. יש גם אור אחד אור מיוחד שמאיר את השמש והירח בלעדיו הכל חשוך זהו האור של ההכרה. היכן שהיא נמצאת, שם נמצא האור זהו האור שמאיר את כל האובייקטים בין אם בחלום או במציאות, בעירות או בשינה אי אפשר להתכחש לאור הזה.
השחרור
וכשההכרה נודדת כדי להחזירה פנימה לכאן ועכשיו באמצע היום ואו באמצע הלילה הקשב לשקט או תראה את האור. זו הדרך המהירה והמיידית
ל"עצמי"
זמן הזמנים
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת - הָאוֹר, כִּי - טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה
(בראשית א ד')
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
(בראשית א יד')
זמן הזמנים: הזמן שאין לו התחלה, ואין לו סוף. הנצח פסוק ראשון
זמן פעולה: זמן חיים או זמן של פעולה (כל פעולה) יש לו התחלה ויש לו סוף פסוק שני. הזמן הגדול אינו מושפע מהזמן הקטן. הזמן הקטן מקבל את חיותו מהזמן הגדול. אך הוא לא קובע עבורו דבר. לא את ההתחלה ולא את הסוף. הזמן הקטן נברא מרצונות (חיבות ומאיסות), ומסתיים מהבשלה. (סיום פעולה) הזמן הגדול לא משפיע ולא מושפע מדבר.
כדי לברוא, זקוקים למאמץ עצמי עליון הבנוי (מחלום, ורצון שקיבלו חיות באמצעות הזרמת תודעה עצמית מלאת כוונה) כל דבר שיש לו התחלה וסוף הוא נברא. החיים הם תנופה של מאמצי עבר, והם נתקלים תמיד במאמץ העצמי שנולד עכשיו. מאמץ עצמי כמוהו כזריעת זרע איננו יודעים מתי תחל הנביטה ומתי תסתיים. לכן אנו לא יודעים מתי תתרחש ההתגלות, למרות שאנו יצרנו אותה. מציאות שאין לנו מושג מתי ציירנו אותה ולכן הכל שם מתנהל לפי סדר ואנו רק צופים בה. המציאות מנהלת אותנו למרות שאנו יצרנו אותה ולא נדע מתי. ולכן אין להיות פסיבי ולומר אשב ולא אעשה כלום כי ממילא אני לא קובע. אלא, אם אתכוון לטוב ואהיה בכוונה מלאה המציאות שתיוצר עקב כך, תהיה ה"גן עדן" שלי מתישהו לאט, ובמשך הזמן, מודעות מלאה (הוויה של בעלה תודעה) תסנכרן אותנו עם המציאות. לאחר שנתעורר ונתוודע בעזרת מודעות גבוהה עם פעולות העבר או מעגלי העבר שנפתחו ויסתיימו. ואז נהיה לאחד עם המציאות. יש שני סוגים של מאמץ עצמי. טהור, ולא טהור.
והם קשורים לזמנים. לזמן הגדול, ולזמן הקטן. בכל מאמץ, הרצון להשיג אושר טהור, מכוון לאושר שמושפע מהנצחי, לא מדברים שמופעים ונעלמים. והזמן הקצר לא משפיע עליהם המאמץ מכוון בדרך כלל לשיפור העצמי הסובייקטיבי כאושר / אהבה, חיבה שבהכרח יש להם אורך חיים. (לכל אובייקט יש אורך חיים) המאמץ השני, הנו מאמץ דרך אובייקטים חיצוניים להשיג את האושר שלי. (עונג) "תענוגות" גוועים עם הזמן, וסוגרים מעגלים שאי אפשר להסתנכרן עליהם. אתה אובד בהם ומתחיל להאמין בגורל כי אין לך מושג מתי יצרת את המעגל הזה למה אתה נמצא במצב הזה עכשיו (אתה פשוט לא זוכר שייחלת לדבר הזה) אתה רוצה לצאת מזה מתפלל לאלוהים אבל זה לא ייגמר עד שיושלם זמן המעגל.. אנחנו מונעים בכוח התנופה של מאמצים עצמיים קודמים "שאך שכחנו שהם היו המאוויים שלנו בעבר" רצון העבר יכול להיות הדבר הכי גרוע שייחלנו לו היום...
הברוא הוא סופי הבריאה היא נצחית
טעם הנצח
אם תזכרו היטב כי בכל גיל
יש חוש מסוים שגורם לגיל.
שמחת הרוח על הגוף
געגוע מיוחד שרוצה לעוף.
בן חמש, עשרים, וגם שישים.
אותו טעם נצח גם אצל קשישים.
ניכר בריח גשם, בשקיעה ובזריחה.
אהבה בלתי תלויה מאוד זכה.
שבגוף צעיר בוגר וגם קמל.
החוש צומח משתבח וגדל.
לכל חי החוש הלא מוגדר הוא די ברור
אין לו גיל ואין לו זמן וזה ברור.
כשהגוף נובל תדע לבטח
יש בך חלק ששייך לנצח.
כי היגיון בריא ומנצח
יודע שחווית בחייך טעם נצח.
ואם אתה עייף חולה ודי תשוש
עצום עיניים התחבר אליו לחוש.
ושם תרגיש לבטח...
את טעם הנצח...
הזכות לדעת
ובדעת לגעת
יום כיפור שלי
מִקְרָא - קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת - נַפְשֹׁתֵיכֶם
ויקרא פרק כג פסוק כד
יום אחד קצר, בעל שעות ארוכות, דקות עוד יותר ארוכות ושניות הארוכות בשנה. יום שלמענו אני חילוני כל השנה, יוצא בהצהרת ה"אני לא מאמין" "יום אחד לא מכפר על שנה"... יום שכדי להימנע ממבחן הכוח של הרוח על פני תאוות הגוף, אני קובר את האמת בשקרים בזויים וקטנים, שעדר שלם של "אתיאיסטים" מצטרף אלי.. בכל זאת, כדי להימנע מיום אחד של מבחן בשנה.. מי קובע?? הרוח, או הגוף.. יום זה הוא יום של יציאת מצרים, "מייצרים" התגברות על היצרים. אין צורך להיות אדם דתי כדי לבחון את עצמך.. מי לא מרגיש את הרגשת הניצחון אחרי יום הצום? יום של התגברות על התאוות. יום שלאחריו התחושה של "אני יכול" קיימת.. ולו רק היו חגיגות ניצחון הרוח על הגוף נמשכות קצת מעבר לארוחה המסיימת את הצום, אולי היינו בריאים בנפשנו יותר. ואולי הרוח הייתה מתחזקת מעבר לתאוות, והיינו נוטשים את סיר הבשר, פוקחים את עיננו המלאות בענן עשן הסיגריות, ופינו המלא באמרות כנף שנאמרות ללא כיסוי היה עובר טרנספורמציה. ואני אומר אמרו כן ליום כיפור. העמידו את עצמכם במבחן הרוח. יום זה הוא יום של היטהרות, ואולי רק ניצחון קטן במערכה המתמשכת בין התאוות והיצרים, לרוח השליטה המבדילה אותנו מהחיות.. צרור כזה של ניצחונות קטנים, עשוי להוליד ניצחון במערכה הכוללת. ואז נדע שהשליטה בידנו, ונדע לאבד אותה למעננו, כי לאחר שרכשת את השליטה, אתה לא מאבד אותה - אלא מוסר אותה זמנית לטבע כדי להתמזג אתו. זוהי דרך אחרת לראות את הדברים, ולא רק באצטלה של אלוהים אדם למקום וכל מיני שקרים קטנים כדי לברוח מהמערכה.
מכירים את זה?
כַּבֵּד אֶת - אָבִיךָ, וְאֶת - אִמֶּךָ - לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר - יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (שמות כ)
מכירים את התופעה שכאשר אתה מצליח אתה רץ לספר להורים שלך? וכשאתה עצוב אז אתה גם רץ לספר להורים שלך? וכשאתה אוהב, וכשאתה כועס \ וכשאתה מתגעגע \ וכשאתה... וכשאתה... וכשאתה...
אז זהו. עוד שבוע בערך יהיה לי יום הולדת. נכון אני בן 46, אבל עדין קיים בי הילד הזה, שמצפה שיקנו לו מתנות. שיגידו לו מזל טוב. ובעיקר (אוףףף) הוא מחכה לחיבוק הזה מאימא. אבל שבוע אחרי יום ההולדת, חל יום השנה לפטירת אימי. וחודש לפני כן מתקיימת האזכרה לאבי שנפטר שנתיים לפניה.. ונשאר לי את ה"מכירים את זה?". אין לי בעצם לאן ללכת כבר... ונכון שבגילי אנשים אחרים יגידו שאני כבר לא זקוק לזה. אבל זה לא עוזב אותי, למרות שלפי הספר אני צריך להיות מבוגר כי הרי יש לי ילדים והם צריכים לומר "מכירים את זה?".
כל יום זה קורה לי לפחות פעם אחת, אני רוצה ללכת להורים שלי לספר להם משהו.. ואז אני עובר ליד הבית שבו נולדתי. הדמעות זולגות מעצמן, ואין מרפה. ואז אני מוחה אותן שאף אחד לא יראה, כי אני הרי גר בשכונה וכולם יודעים איזה גבר אני.. ולא מתאים לך הרי אני גם בדחן ותמיד נמצא במקום בשביל אחרים. וככה לפעמים, אני תופס את עצמי הולך ולא יודע בדיוק לאן, וזה תמיד קורה שאני מתגעגע לאימא ולאבא. כאילו זה אסור, או לא גברי."שאתמול, היינו צרכים ללכת לאכול ארוחת ערב אצל אימא של אישתי... אבל אבל... אבל... זה היה השבוע שבו, היינו צריכים ללכת לאכול אצל ההורים שלי. וזה שאין לאן ללכת. זה לא אומר שצריך ללכת לאכול כל הזמן אצל האימא שלה... אז אמרתי שאני לא בא, (אמרתי שאני לא מרגיש טוב) והם הלכו ואני נשארתי לבד. ואכלתי ארוחת ערב עם "ההורים שלי" כי זה היה השבוע שלהם...
וככה עובר עוד יום, וכל יום אני שואל את עצמי, מתי הדברים הללו עוברים. ונזכרתי שאימא שלי, שהייתה בת יותר משבעים, לפעמים הייתי תופס אותה בוכה. "מה קרה אימא?" אני מתגעגעת לאבא שלי" השיבה. כנראה שהדברים האלו לא עוברים... ומה שמעניין למרות שזה המסלול הטבעי וזה "החיים" זה תמיד עצוב. "נו אתם בטח מכירים את זה"
יש שחרור אמיתי בעצב הזה, בבכי, בנוכחות הנקיה ברגע, כמו בפרידה מימנו באם זולגות לך הדמעות הרגע, זו הנגיעה בלב.
מעגלים
בין עגול למרובע
קיים גם חסר צורה.
את משנתו אינו מטיף
כי היא משתנה במהרה.
אם מרובע שונה ממרובע
ועגול שונה מעגול
אז לחסר צורה מותר הכל.
ואם אתה חושב שאתה חסר צורה, (תרתי משמע)
וזה גורם לך לפעמים להרגיש חסר אונים.
אז דע לך שיש אחד חסר צורה, שאחריו
נוהים מיליוני מאמינים.
כי האחד הוא חסר צורה.
יותר מזה אין
מחשבות
איזהו גיבור הכובש את ייצרו
מחשבות מתרוצצות בראשי
על כבוד ומחמאות
על אהבות תלויות
מלחמות מדומות
כל אלו מסכות
שעל האמת מכסות
להתגבר על עצמי
זו אֵם כל המלחמות
וזה נקרא לחיות
עצמת הריח
יש ריח מיוחד, לפעמים קצת מוזר.
ריח שיש בו טעם ויש לו רחש
ריח שיוצר תמונה
ריח שמפעיל את חמשת החושים.
היום פגשתי אותו. את הריח.
הוא ישב בשקט
חיכה לי שנים "בשבע טחנות"
על גדות הירקון.
הוא הסביר לי, שגם אחרי שנים
לא נס ליחו, וגם לא ינוס.
והוא קצת מתגעגע. ולא משנה
מתי אחזור, הוא ימתין לי
כי אין לו גיל, הוא שייך לנצח.
הסתובבתי סביבו, לא רציתי ללכת.
הסתכלתי על עצי האקליפטוס וחיפשתי
לבבות חרוטים על גזעי העצים.
אבל הם נעלמו התעצבתי.
אז הריח חזר אלי, הישיר אלי
את מבטו ואמר אהבת אמת ניתן
לחרוט אפילו על רוח "וריח"
אל תביט לאחור. לנוסטלגיה אני
כאן עבורך.
שאף מלא ריאותיך
כי יש רק קדימה
לראות
מכירים את התמונה הזאת "שאין בה כלום" ואומרים לך: הסתכל במרכז התמונה במשך חמש דקות ופתאום תראה? עצים, ילדים, ציפורים וכדומה? לא כולם מצליחים לראות. יש שמצליחים ויש שלעולם לא יצליחו. האם זה שלא מצליח לראות, צריך להאמין לזה שרואה ואומר לו יש בתמונה הזו משהו??? האין זאת עובדה, שיש אנשים שיכולת "הראיה" שלהם טובה משל אחרים? יש ידיעה ויש אמונה, ויש הבדל ביניהם... במשך שנים שמעתי על מדיטציה. ניסיתי הרבה פעמים, תמיד מצאתי את עצמי יושב מנותק ולא רואה כלום, לא מבין למה אני יושב כמו טמבל על הרצפה, ומשמיע קולות של שטיח. לאחרונה קניתי את ספר המדיטציה של סאוומי שיווננדה, האיש שכתב את ספר היוגה המלא. לא יודע מה השתנה אך מדטתי, פתאום התחלתי לראות, ליהנות, ולהבין (עדיין לא מבין מה אני רואה).. בחיים לא יכולתי להתרכז יותר מדקה ברציפות. פתאום אני מאבד את תחושת הזמן, את עצמי ואת "גופי". מוצא את עצמך פותח את העיניים אחרי שעה וחצי "כאילו שעברה דקה"... ואתה פשוט רואה. לא מאמינים? לכו למה שכתבתי בהתחלה. אני רואה מעין אורות דינאמיים, וכל זאת בעיניים עצומות. ואם המחשבות מתחילות לנדוד, "הראיה" פשוט נעלמת. צריך להיות מרוכזים "בכלום" רק אז רואים.. והאמינו לי רואים. הולך היום לבדוק אולי זה בגלל הגלולות שאני נוטל.
עריצות החשיבה המדולדלת
"ביום ממוצע, חולפות שישים אלף מחשבות במוחו של אדם ממוצע. תשעים וחמישה אחוזים מן המחשבות האלה הן אותן מחשבות שחשבת ביום הקודם. זוהי עריצות של החשיבה המדולדלת. האנשים שחושבים אותן מחשבות מידי יום, רובן מחשבות שליליות, נתפסו להרגל נפשי רע. במקום להתמקד בטוב שבחיים, ובמקום לחשוב איך לשפר אותם, הם לכודים בעבר. חלקם בגלל יחסים לא מוצלחים וחלקם בגלל בעיות כספיות. האחרים קובלים על ילדותם הלא מושלמת, ואת אחרים מטרידים עניינים פעוטים עוד יותר. אלה שמניחים למוחם לפעול בצורה זו, מאפשרים לדאגה לגזול מהם את כוח החיים, הם בולמים את כוחה העצום של התודעה שלהם לחולל פלאים ולהביא אל חייהם כל מה שירצו בתחום הרגשי, הגופני, ואפילו ברוחני. אנשים אינם מעלים על דעתם כי ניהול נכון של התודעה, הוא תמציתו של ניהול נכון של החיים."
רובין סי שארמה. בראש יכולה לעבור מחשבה אחת בלבד ברגע נתון". כמו במחשב. ברגע שנדע לשלוט על מחשבותינו, "תודעה". נוכל להחליט לאיזה מחשבה להיצמד. המגשים היחיד של חלומותיי, זה אני.
והיום הוא היום הראשון בשארית חיינו
המודעות לרעיון תאפשר הפנמה איטית או הערה של המנגנון הפנימי שמוסת את המחשבות
כמו רעש של מתח גבוה מתחת לעמוד חשמל
כמו צרצור הצרצר בלילה
אם יושבים בשקט בלילה לבד אפילו במדבר, או עם אטמי אוזניים
שומעים שקט מין "שסססססססס" מעין קול של צרצר כזה.
במהלך היום, באמצע העבודה, ואפילו בזמן רעש, ניתן להקשיב ולשמוע את השקט הגדול. אי אפשר להשתיק אותו את השקט הזה, אפשר להתרכז בו ואפשר לנסות להתעלם מימנו. יש גם אור אחד אור מיוחד שמאיר את השמש והירח בלעדיו הכל חשוך זהו האור של ההכרה. היכן שהיא נמצאת, שם נמצא האור זהו האור שמאיר את כל האובייקטים בין אם בחלום או במציאות, בעירות או בשינה אי אפשר להתכחש לאור הזה.
השחרור
וכשההכרה נודדת כדי להחזירה פנימה לכאן ועכשיו באמצע היום ואו באמצע הלילה הקשב לשקט או תראה את האור. זו הדרך המהירה והמיידית
ל"עצמי"
זמן הזמנים
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת - הָאוֹר, כִּי - טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה
(בראשית א ד')
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
(בראשית א יד')
זמן הזמנים: הזמן שאין לו התחלה, ואין לו סוף. הנצח פסוק ראשון
זמן פעולה: זמן חיים או זמן של פעולה (כל פעולה) יש לו התחלה ויש לו סוף פסוק שני. הזמן הגדול אינו מושפע מהזמן הקטן. הזמן הקטן מקבל את חיותו מהזמן הגדול. אך הוא לא קובע עבורו דבר. לא את ההתחלה ולא את הסוף. הזמן הקטן נברא מרצונות (חיבות ומאיסות), ומסתיים מהבשלה. (סיום פעולה) הזמן הגדול לא משפיע ולא מושפע מדבר.
כדי לברוא, זקוקים למאמץ עצמי עליון הבנוי (מחלום, ורצון שקיבלו חיות באמצעות הזרמת תודעה עצמית מלאת כוונה) כל דבר שיש לו התחלה וסוף הוא נברא. החיים הם תנופה של מאמצי עבר, והם נתקלים תמיד במאמץ העצמי שנולד עכשיו. מאמץ עצמי כמוהו כזריעת זרע איננו יודעים מתי תחל הנביטה ומתי תסתיים. לכן אנו לא יודעים מתי תתרחש ההתגלות, למרות שאנו יצרנו אותה. מציאות שאין לנו מושג מתי ציירנו אותה ולכן הכל שם מתנהל לפי סדר ואנו רק צופים בה. המציאות מנהלת אותנו למרות שאנו יצרנו אותה ולא נדע מתי. ולכן אין להיות פסיבי ולומר אשב ולא אעשה כלום כי ממילא אני לא קובע. אלא, אם אתכוון לטוב ואהיה בכוונה מלאה המציאות שתיוצר עקב כך, תהיה ה"גן עדן" שלי מתישהו לאט, ובמשך הזמן, מודעות מלאה (הוויה של בעלה תודעה) תסנכרן אותנו עם המציאות. לאחר שנתעורר ונתוודע בעזרת מודעות גבוהה עם פעולות העבר או מעגלי העבר שנפתחו ויסתיימו. ואז נהיה לאחד עם המציאות. יש שני סוגים של מאמץ עצמי. טהור, ולא טהור.
והם קשורים לזמנים. לזמן הגדול, ולזמן הקטן. בכל מאמץ, הרצון להשיג אושר טהור, מכוון לאושר שמושפע מהנצחי, לא מדברים שמופעים ונעלמים. והזמן הקצר לא משפיע עליהם המאמץ מכוון בדרך כלל לשיפור העצמי הסובייקטיבי כאושר / אהבה, חיבה שבהכרח יש להם אורך חיים. (לכל אובייקט יש אורך חיים) המאמץ השני, הנו מאמץ דרך אובייקטים חיצוניים להשיג את האושר שלי. (עונג) "תענוגות" גוועים עם הזמן, וסוגרים מעגלים שאי אפשר להסתנכרן עליהם. אתה אובד בהם ומתחיל להאמין בגורל כי אין לך מושג מתי יצרת את המעגל הזה למה אתה נמצא במצב הזה עכשיו (אתה פשוט לא זוכר שייחלת לדבר הזה) אתה רוצה לצאת מזה מתפלל לאלוהים אבל זה לא ייגמר עד שיושלם זמן המעגל.. אנחנו מונעים בכוח התנופה של מאמצים עצמיים קודמים "שאך שכחנו שהם היו המאוויים שלנו בעבר" רצון העבר יכול להיות הדבר הכי גרוע שייחלנו לו היום...
הברוא הוא סופי הבריאה היא נצחית
טעם הנצח
אם תזכרו היטב כי בכל גיל
יש חוש מסוים שגורם לגיל.
שמחת הרוח על הגוף
געגוע מיוחד שרוצה לעוף.
בן חמש, עשרים, וגם שישים.
אותו טעם נצח גם אצל קשישים.
ניכר בריח גשם, בשקיעה ובזריחה.
אהבה בלתי תלויה מאוד זכה.
שבגוף צעיר בוגר וגם קמל.
החוש צומח משתבח וגדל.
לכל חי החוש הלא מוגדר הוא די ברור
אין לו גיל ואין לו זמן וזה ברור.
כשהגוף נובל תדע לבטח
יש בך חלק ששייך לנצח.
כי היגיון בריא ומנצח
יודע שחווית בחייך טעם נצח.
ואם אתה עייף חולה ודי תשוש
עצום עיניים התחבר אליו לחוש.
ושם תרגיש לבטח...
את טעם הנצח...
הזכות לדעת
ובדעת לגעת
יום כיפור שלי
מִקְרָא - קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת - נַפְשֹׁתֵיכֶם
ויקרא פרק כג פסוק כד
יום אחד קצר, בעל שעות ארוכות, דקות עוד יותר ארוכות ושניות הארוכות בשנה. יום שלמענו אני חילוני כל השנה, יוצא בהצהרת ה"אני לא מאמין" "יום אחד לא מכפר על שנה"... יום שכדי להימנע ממבחן הכוח של הרוח על פני תאוות הגוף, אני קובר את האמת בשקרים בזויים וקטנים, שעדר שלם של "אתיאיסטים" מצטרף אלי.. בכל זאת, כדי להימנע מיום אחד של מבחן בשנה.. מי קובע?? הרוח, או הגוף.. יום זה הוא יום של יציאת מצרים, "מייצרים" התגברות על היצרים. אין צורך להיות אדם דתי כדי לבחון את עצמך.. מי לא מרגיש את הרגשת הניצחון אחרי יום הצום? יום של התגברות על התאוות. יום שלאחריו התחושה של "אני יכול" קיימת.. ולו רק היו חגיגות ניצחון הרוח על הגוף נמשכות קצת מעבר לארוחה המסיימת את הצום, אולי היינו בריאים בנפשנו יותר. ואולי הרוח הייתה מתחזקת מעבר לתאוות, והיינו נוטשים את סיר הבשר, פוקחים את עיננו המלאות בענן עשן הסיגריות, ופינו המלא באמרות כנף שנאמרות ללא כיסוי היה עובר טרנספורמציה. ואני אומר אמרו כן ליום כיפור. העמידו את עצמכם במבחן הרוח. יום זה הוא יום של היטהרות, ואולי רק ניצחון קטן במערכה המתמשכת בין התאוות והיצרים, לרוח השליטה המבדילה אותנו מהחיות.. צרור כזה של ניצחונות קטנים, עשוי להוליד ניצחון במערכה הכוללת. ואז נדע שהשליטה בידנו, ונדע לאבד אותה למעננו, כי לאחר שרכשת את השליטה, אתה לא מאבד אותה - אלא מוסר אותה זמנית לטבע כדי להתמזג אתו. זוהי דרך אחרת לראות את הדברים, ולא רק באצטלה של אלוהים אדם למקום וכל מיני שקרים קטנים כדי לברוח מהמערכה.
מכירים את זה?
כַּבֵּד אֶת - אָבִיךָ, וְאֶת - אִמֶּךָ - לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר - יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (שמות כ)
מכירים את התופעה שכאשר אתה מצליח אתה רץ לספר להורים שלך? וכשאתה עצוב אז אתה גם רץ לספר להורים שלך? וכשאתה אוהב, וכשאתה כועס \ וכשאתה מתגעגע \ וכשאתה... וכשאתה... וכשאתה...
אז זהו. עוד שבוע בערך יהיה לי יום הולדת. נכון אני בן 46, אבל עדין קיים בי הילד הזה, שמצפה שיקנו לו מתנות. שיגידו לו מזל טוב. ובעיקר (אוףףף) הוא מחכה לחיבוק הזה מאימא. אבל שבוע אחרי יום ההולדת, חל יום השנה לפטירת אימי. וחודש לפני כן מתקיימת האזכרה לאבי שנפטר שנתיים לפניה.. ונשאר לי את ה"מכירים את זה?". אין לי בעצם לאן ללכת כבר... ונכון שבגילי אנשים אחרים יגידו שאני כבר לא זקוק לזה. אבל זה לא עוזב אותי, למרות שלפי הספר אני צריך להיות מבוגר כי הרי יש לי ילדים והם צריכים לומר "מכירים את זה?".
כל יום זה קורה לי לפחות פעם אחת, אני רוצה ללכת להורים שלי לספר להם משהו.. ואז אני עובר ליד הבית שבו נולדתי. הדמעות זולגות מעצמן, ואין מרפה. ואז אני מוחה אותן שאף אחד לא יראה, כי אני הרי גר בשכונה וכולם יודעים איזה גבר אני.. ולא מתאים לך הרי אני גם בדחן ותמיד נמצא במקום בשביל אחרים. וככה לפעמים, אני תופס את עצמי הולך ולא יודע בדיוק לאן, וזה תמיד קורה שאני מתגעגע לאימא ולאבא. כאילו זה אסור, או לא גברי."שאתמול, היינו צרכים ללכת לאכול ארוחת ערב אצל אימא של אישתי... אבל אבל... אבל... זה היה השבוע שבו, היינו צריכים ללכת לאכול אצל ההורים שלי. וזה שאין לאן ללכת. זה לא אומר שצריך ללכת לאכול כל הזמן אצל האימא שלה... אז אמרתי שאני לא בא, (אמרתי שאני לא מרגיש טוב) והם הלכו ואני נשארתי לבד. ואכלתי ארוחת ערב עם "ההורים שלי" כי זה היה השבוע שלהם...
וככה עובר עוד יום, וכל יום אני שואל את עצמי, מתי הדברים הללו עוברים. ונזכרתי שאימא שלי, שהייתה בת יותר משבעים, לפעמים הייתי תופס אותה בוכה. "מה קרה אימא?" אני מתגעגעת לאבא שלי" השיבה. כנראה שהדברים האלו לא עוברים... ומה שמעניין למרות שזה המסלול הטבעי וזה "החיים" זה תמיד עצוב. "נו אתם בטח מכירים את זה"
יש שחרור אמיתי בעצב הזה, בבכי, בנוכחות הנקיה ברגע, כמו בפרידה מימנו באם זולגות לך הדמעות הרגע, זו הנגיעה בלב.
מעגלים
בין עגול למרובע
קיים גם חסר צורה.
את משנתו אינו מטיף
כי היא משתנה במהרה.
אם מרובע שונה ממרובע
ועגול שונה מעגול
אז לחסר צורה מותר הכל.
ואם אתה חושב שאתה חסר צורה, (תרתי משמע)
וזה גורם לך לפעמים להרגיש חסר אונים.
אז דע לך שיש אחד חסר צורה, שאחריו
נוהים מיליוני מאמינים.
כי האחד הוא חסר צורה.
יותר מזה אין
מחשבות
איזהו גיבור הכובש את ייצרו
מחשבות מתרוצצות בראשי
על כבוד ומחמאות
על אהבות תלויות
מלחמות מדומות
כל אלו מסכות
שעל האמת מכסות
להתגבר על עצמי
זו אֵם כל המלחמות
וזה נקרא לחיות
עצמת הריח
יש ריח מיוחד, לפעמים קצת מוזר.
ריח שיש בו טעם ויש לו רחש
ריח שיוצר תמונה
ריח שמפעיל את חמשת החושים.
היום פגשתי אותו. את הריח.
הוא ישב בשקט
חיכה לי שנים "בשבע טחנות"
על גדות הירקון.
הוא הסביר לי, שגם אחרי שנים
לא נס ליחו, וגם לא ינוס.
והוא קצת מתגעגע. ולא משנה
מתי אחזור, הוא ימתין לי
כי אין לו גיל, הוא שייך לנצח.
הסתובבתי סביבו, לא רציתי ללכת.
הסתכלתי על עצי האקליפטוס וחיפשתי
לבבות חרוטים על גזעי העצים.
אבל הם נעלמו התעצבתי.
אז הריח חזר אלי, הישיר אלי
את מבטו ואמר אהבת אמת ניתן
לחרוט אפילו על רוח "וריח"
אל תביט לאחור. לנוסטלגיה אני
כאן עבורך.
שאף מלא ריאותיך
כי יש רק קדימה
לראות
מכירים את התמונה הזאת "שאין בה כלום" ואומרים לך: הסתכל במרכז התמונה במשך חמש דקות ופתאום תראה? עצים, ילדים, ציפורים וכדומה? לא כולם מצליחים לראות. יש שמצליחים ויש שלעולם לא יצליחו. האם זה שלא מצליח לראות, צריך להאמין לזה שרואה ואומר לו יש בתמונה הזו משהו??? האין זאת עובדה, שיש אנשים שיכולת "הראיה" שלהם טובה משל אחרים? יש ידיעה ויש אמונה, ויש הבדל ביניהם... במשך שנים שמעתי על מדיטציה. ניסיתי הרבה פעמים, תמיד מצאתי את עצמי יושב מנותק ולא רואה כלום, לא מבין למה אני יושב כמו טמבל על הרצפה, ומשמיע קולות של שטיח. לאחרונה קניתי את ספר המדיטציה של סאוומי שיווננדה, האיש שכתב את ספר היוגה המלא. לא יודע מה השתנה אך מדטתי, פתאום התחלתי לראות, ליהנות, ולהבין (עדיין לא מבין מה אני רואה).. בחיים לא יכולתי להתרכז יותר מדקה ברציפות. פתאום אני מאבד את תחושת הזמן, את עצמי ואת "גופי". מוצא את עצמך פותח את העיניים אחרי שעה וחצי "כאילו שעברה דקה"... ואתה פשוט רואה. לא מאמינים? לכו למה שכתבתי בהתחלה. אני רואה מעין אורות דינאמיים, וכל זאת בעיניים עצומות. ואם המחשבות מתחילות לנדוד, "הראיה" פשוט נעלמת. צריך להיות מרוכזים "בכלום" רק אז רואים.. והאמינו לי רואים. הולך היום לבדוק אולי זה בגלל הגלולות שאני נוטל.
עריצות החשיבה המדולדלת
"ביום ממוצע, חולפות שישים אלף מחשבות במוחו של אדם ממוצע. תשעים וחמישה אחוזים מן המחשבות האלה הן אותן מחשבות שחשבת ביום הקודם. זוהי עריצות של החשיבה המדולדלת. האנשים שחושבים אותן מחשבות מידי יום, רובן מחשבות שליליות, נתפסו להרגל נפשי רע. במקום להתמקד בטוב שבחיים, ובמקום לחשוב איך לשפר אותם, הם לכודים בעבר. חלקם בגלל יחסים לא מוצלחים וחלקם בגלל בעיות כספיות. האחרים קובלים על ילדותם הלא מושלמת, ואת אחרים מטרידים עניינים פעוטים עוד יותר. אלה שמניחים למוחם לפעול בצורה זו, מאפשרים לדאגה לגזול מהם את כוח החיים, הם בולמים את כוחה העצום של התודעה שלהם לחולל פלאים ולהביא אל חייהם כל מה שירצו בתחום הרגשי, הגופני, ואפילו ברוחני. אנשים אינם מעלים על דעתם כי ניהול נכון של התודעה, הוא תמציתו של ניהול נכון של החיים."
רובין סי שארמה. בראש יכולה לעבור מחשבה אחת בלבד ברגע נתון". כמו במחשב. ברגע שנדע לשלוט על מחשבותינו, "תודעה". נוכל להחליט לאיזה מחשבה להיצמד. המגשים היחיד של חלומותיי, זה אני.
והיום הוא היום הראשון בשארית חיינו
המודעות לרעיון תאפשר הפנמה איטית או הערה של המנגנון הפנימי שמוסת את המחשבות
050-3331-331