... והוא מבקש, חלילה, להשתנות, אזי יש לטפל בו כדי שיקבל את עצמו. דוגמה חמורה יותר לשיתוק הערכי הזה מתגלית ביחסה של הפסיכולוגיה אל
ההתאבדות. כמי שעוקב מדי שנה אחרי המכה המתמשכת הזאת בצהל, נעשיתי מעורב בנושא מניעת
ההתאבדויות , וההתנסות שלי בהבעת דעה שאינה politically correct יכולה ללמד משהו. לפני שנים אחדות כתבתי מאמר ובו קראתי לשינוי הגישה המקצועית כלפי
המתאבד. טענתי שאין ערך לעבודתו של פסיכולוג או פסיכיאטר המטפל באדם
אובדני אם אינו מביע עמדה ערכית ברורה נגד המעשה הזה, נגד אכזריותו כלפי בני - משפחה ובעיקר נגד האיוולת שבו מנקודת ראותו של
המתאבד עצמו. את דבריי ביססתי גם על נתונים אמפיריים. הגרסה האנגלית של המאמר נדחתה עי תשעה כתבי - עת מכובדים (בהם אחד שאני עצמי חבר במערכת שלו). טענותיהם של המבקרים שהמליצו לדחות ... הישראלי לפסיכותרפיה שיחות. היו תגובות אוהדות, אבל פסיכולוגית אחת כתבה, שחור על גבי לבן, כך: שמא ניתן לבסס היטב את הגישה המחשיבה
התאבדות כמעשה העשוי להיות רציונלי ומוסרי ועשוי להלום את מיטב האינטרסים של האדם הבוחר בו? (השאלה הזאת לוותה בשפע הפניות לספרות הפילוסופית על
ההתאבדות). הפסיכולוגית הנכבדה מעניקה, אם כן, מעמד של הוגה רציונלי לאדם הנמצא במשבר
אובדני. למקרא הניתוח המלומד הזה מצאתי את עצמי מדמיין חייל צעיר שזה עתה עף מקורס קצינים יושב מאוחר בלילה ומתעמק בספריהם של סארטר, קאמי, שפינוזה והרמבם, ואחרי שגמר לתמצת ולסכם את הטיעונים בעד ונגד
ההתאבדות הוא לוקח את העוזי ודופק לעצמו צרור בראש. כמה מעשי
ההתאבדות נובעים מחשיבה מפוקחת ורציונלית? תשאלו הרבה אנשים מפורסמים, מארתור רובינשטיין עד ירדנה ארזי, ששרדו משברים
אובדניים ואפילו ניסיונות
התאבדות, למזלם ולמזלנו. ההתייחסות אל אדם שעולמו חרב עליו כאל מי שפועל על פי מיטב האינטרסים שלו, אין להם ולא כלום עם כיבוד זכויות הפרט. זו סתם פחדנות והתחמקות מאחריות. ...