... כמו צופה בחזיון נורא, הכל צף ועולה: הקנאה, הבור, הישמעאלים, רשרוש מטבעות עשרים
הכסף, המסע אל הבלתי ידוע, השנתיים בכלא. החזיון כהה, שחור. רגשות עזים נאבקים בו, הם סותרים אלה את אלה. נקמה? חמלה? ריחוק? להחזיר להם כגמולם? למחול? בשלב זה הסער בליבו הגועש ... אם לא היו להם די סיבות לחרדה, מגלים בדרך לכנען מוקד נוסף: ויאמר אל אחיו הושב
כספי וגם הנה באמתחתי ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו. ברור שאין זה מקרה, לא טעות גם לא יד הגורל העיוור. יוסף מחפש דרכים ליצור קרבה מחודשת, לכן ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ולהשיב
כספיהם איש אל שקו ולתת להם צדה לדרך ויעש להם כן. בכנען, יעקב מסרב, בתחילה, לאפשר לאחים לקחת איתם את בנימין למצרים, כדי להביא תבואה נוספת. הוא חרד מאוד. אבל, דברי יהודה ... עצמו בפני האחים. במוחו הקודח עולה רעיון להציק להם עוד. הוא מצווה להחזיר להם את
כספם, ולהטמין את גביעו האישי באמתחתו של אחיו הצעיר את בנימין. יוסף אינו מרפה. הוא מערער את שיווי המשקל הנפשי של האחים ומגביר מאוד את חרדתם, הוא ממש מטיח בהם: למה שלמתם רעה ... והחרדה ממלאים אותם: למה ידבר אדני כדברים האלה חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה. הן
כסף אשר מצאנו בפי אמתחתינו השיבנו אליך מארץ כנען ואיך נגנב מבית אדניך
כסף או זהב. אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים. הם מיהרו מידי להתחייב. הגביע אכן נמצא באמתחתו של האח בנימין. יוסף עדיין לא מגלה. הוא מגביר את חרדתם ומבוכתם ...