שבעת ימי הבריאה - יום 1... התורה חישב ומצא שבכל אופן, חוש הראיה של אדם ממוצע מספיק שיהיה מסוגל באמצעותו לראות את עצמו בראי ולזהות את התמונה המלאה, הוא לא צריך שום אמצעי עזר חיצוניים - תהא הדרדרותו אשר תהיה. אני השתמשתי במוטיב חוש הראיה בשביל להציג את הרעיון, אך התורה הלכה ישירות אל המונח המקורי שדרכו האדם רואה את התמונה המלאה ומעבד אותה: התודעה , ובלשון התורה אלהים , היינו המנחה, המורה, המוביל, המנהיג, המכוון, המנווט, המדריך, המנהל... כל אלו מצביעים על מרכז השליטה של האדם, ... אלהים בשמות ד, טז. כפי שציינתי, מחבר התורה חישב ומצא שמספיק לאדם הממוצע את התודעה שלו בשביל לבחון דרכה את התמונה המלאה שחלקים רבים ממנה אבדו לו בדרך, וכך נולד היום הראשון עם חמשת הפסוקים הראשונים של הפרק הראשון המייצגים את התמונה המלאה, והאדם אמור היה לכאורה להתבונן בתמונה הזאת באמצעות תודעתו ולחזור אל מקורותיו... אך רק לכאורה, לא כל אדם וכפי שהזכרתי הדרדר לאותו המדרון, גם לא לכל איש את אותה יכולת הראיה והריכוז והרצון, וכך נולד היום השני המייצג הלכה למעשה את אותה התמונה שהוצגה ביום הראשון אך בגרסה מעודכנת ויותר ברורה שיכול לעכלה גם שמעון שלא הצליח לזהות את חלקי התמונה הראשונה, וכך נולד היום השני עם שלושת הפסוקים ו, ז, ח ונוצרה דרכם את האפשרות להגדיל את מרחב התמונה הראשונה וכאילו הונחה תחת זכוכית מגדלת. מטבע הדברים אנו מבחינים כאן בדברים שלא הבחנו בתמונה הראשונה ונוצר הרושם המוטעה בעליל וכאילו אנו בוחנים תמונה שניה ונפרדת... אולם והלכה למעשה התמונה השניה אינה אלא המשכה של הראשונה שמתחברת עימה באופן טבעי. אפשר להגיד איפוא ששלושת הפסוקים ו, ז, ח - לא ניתן להבינם במנותק מחמשת הפסוקים הראשונים, ושלושת הפסוקים הללו מייצגים אפשרות שניה להתבוננות ולא תמונה שניה בפני עצמה. חמשת הפסוקים הראשונים מהווים איפוא רקע לשלושת הפסוקים הבאים בעקבותם המייצגים את לב הגירסה השניה, ומתחברים יחד להרכבת התמונה השניה המלאה. כך נולד היום השלישי למען יהודה והיום הרביעי למשה עד היום השביעי. התמונה המוצגת ביום השביעי משרתת את בנימין האחרון ברשימת המבינים והמעכלים, באופן שמכלול ששת התמונות האחרונות שלא הצליח לראות דרכן את התמונה המלאה - ייהוו רקע הכרחי ללב התמונה המוצגת ביום השביעי שבנימין אמור כבר לראותה בשלמותה. וכך נולד הפרק הראשון והשני והספר הראשון והשני עד ספר דברים האחרון. כל מילה מהווה רקע למילה שבעקבותיה, כל ... בעקבותיו, וכך כל פרק וכל חמשת החומשים. ב ראשית: ב: בתוך המשפט הבא, או אם תרצה הפרק הבא או החומש הבא - נמצאת התמונה המלאה שכל תודעה אנושית אמורה למלא דרכה את המשבצות החסרות שנשמטו במרוצת הזמן מתמונת התודעה המקורית... ב - ראשית: זוהי איפוא התמונה הראשונה במספר והמופשטת ביותר. אותה התמונה תתבהר במשפט שבא אחריו בשנית ובקטע הבא בשלישית ובפרק הבא ברביעית וכך עד סוף התורה... התמונה הראשונה: ברא אלהים את השמים ואת הארץ: התודעה האנושית קלטה את השמים ואת הארץ. אם נאפס את התודעה האנושית ונתחיל איתה מנקודת האפס, אזי וברגע קיומה קלטה תודעה ... הקטן שלידה - הארץ - נותר בטבעיות רק בעדיפות השניה, זהו המאפיין המובהק של התודעה האנושית: עין גדולה... עד כאן התמונה הראשונה והמושלמת שהציג מחבר התורה לאדם והציע לו להתבונן בה ולמלא באמצעותה את החלקים הרבים שאבדו לו בדרך... התבוננתי ארוכות בתמונה הזאת... ולא איתרתי את החלקים החסרים, לא ירדתי לסוף דעתו... לא זיהיתי את האוצר הטמון בשני חלקי התמונה - הארץ והשמים, אולי כי לא זיהיתי את מהותם: מי הם השמים ומה זו ארץ ואיך אמור אני לקלוט את נתוניהם ולנווטם להנאתי... כך נוצרה התמונה ב השניה, היינו אותה התמונה הראשונה ב שנית: והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על - פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על - פני המים. המחבר לוקח אותי ביד ומדריך אותי איך לזהות את מהות התמונה הראשונה, היינו איך התודעה האנושית זיהתה בראשונה תמונה זו. שלושה גורמים הופיעו בתמונה הראשונה: ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ואלו הם עפ סדר הופעתם: אלהים, שמים, וארץ. אם כן, המחבר מראה לי בתמונה ב את מעמד שלושת הגורמים בשעת פגישתם עם התודעה ומתמקד ברגע הראשון של הפגישה: מה היה מעמדם ברגע זה? במילים אחרות, באיזה מעמד פגשה בהם התודעה? מה היא ראתה ...