פרשת "חַיֵּי שָׂרָה": שרה אמנו מספרת... שלי, ואדני זקן היה. אז נכון, שאישי הזקן, אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה / ביטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה / אפילו מטאטא יורה, אפילו מטאטא. [13] נו טוב, למטאטא יש מקל, מקל מעץ, אבל לאברום ... חייבת! לא, על זה לא אסלח לו, לאברום שלי, לאברהם שלכם. למען אחרים הוא היה מוכן אפילו להתווכח עם אלוהים, להתנגד לו, הנה בסיפור סדום ועמורה הוא זועק. [23] והוא מתמקח עם אלוהים: אולי יש חמישים צדיקים, אולי ארבעים, אולי עשרה? אבל אין סדום ואין עמורה! [24] באמת הגיע להם לנוכלים, לרשעים ... כי הרתה ותקל גברתה בעיניה. [26] להם הוא דואג, עליהם הוא מגן. אבל, קשה לי, מאוד קשה לי. כאשר אלוהים פוקד עליו (אלי אלוהים לא פנה, הוא כנראה מבין שאמא לא תעשה דבר כזה [27] ) להעלות את בני, את בנו שהוא אוהב: ... לעולם לא!!! וזה כבר היה למעלה מכוחותיי, ואחרי 127 שנות חיים הרגשתי שאני מתמוטטת, כנראה לא אקום יותר. רגע, אלוהים עוד דקה, אני מוכרחה לכתוב גם את זה: יצחק, הבן היקר שלי, כל כך סבל, ממש נורא, עד כדי ...