... למרבה המזל הוא שחרר אותנו די מהר יחסית, מהמצוקה הקולקטיבית המתוכננת מראש. שלוש המלים החשובות ביותר בנישואין הן אני מצטער,
טעיתי . הרבה ראשים הנהנו. קחו גם את הראש שלי בחשבון. הוא פגע בנקודה הנכונה. להודות
בטעות על פי דר מאיר ויקלר, אין ביטוי בודד שיכול לרומם ולטפח מערכת יחסים יותר מהיכולת להודות על
טעות. לא משנה באיזה סוג קשר מדובר - בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, אולי אפילו הורה - הודאה בכך
שטעית יכולה להוסיף מימד בלתי ניתן לשיעור לקשר שלכם. זה מרענן, כנה, מנחם ולעיתים קרובות גם בלתי צפוי. ובכל זאת, הודאה על
טעות, במעשה או במחשבה, היא ככל הנראה בין המשימות הקשות ביותר שעמן עלינו להתמודד. אבל, מדוע? למה רובנו כל כך נעולים על להיות צודקים תמיד? האם האגו שלנו כל כך עדין שהוא לא יכול לסבול אפילו הודאה מקרית
בטעות? ככל הנראה... כן. האגו שלנו באמת עדין, שברירי, דקיק ורופף. אנחנו כל כך מפחדים מכל ביטוי של חולשה שמערכת ההגנה שלנו נכנסת להילוך גבוה, הרבה לפני שנספיק להגיד אופס... באמת פישלתי! למעשה, המבנה ההגנתי שלנו כל כך מורכב, שכאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר
בטעויות או במעידות שלנו, אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה, כדי להימלט מהגילוי המאיים שאנחנו לא מושלמים. מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות ... מאמין! בדיוק הרגע התכוונתי להחזיר לך צלצול! תופשים את הרעיון? זה כאילו כל תחושת העצמיות שלנו - שיווי המשקל הרגשי - תלויה בעצם בלא
לטעות אף פעם בשום דבר. יותר מזה, לעיתים קרובות, בסוף אנחנו משכנעים גם את עצמנו שהשקרים שלנו אמיתיים או שהתירוצים שלנו מוצדקים. עד כדי כך, כל כך הרבה מאיתנו, לא יכולים לסבול להודות בחוסר שלמות או
בטעויות. התנגדות אוניברסאלית ההתנגדות הגורפת להכיר
בטעויות שלנו הופכת להיות בלתי מובנת אפילו יותר, אם ניקח בחשבון את זה שכולנו התנסינו במקרה הנדיר הזה, שבו איזושהי נשמה איתנה באופן מפתיע, קמה ופשוט אומרת, אני מצטער,
טעיתי. כמו ספורטאי, שמרואיין בלי רחמים, לאחר המשחק, בחדר ההלבשה של הקבוצה המפסידה, וממלמל באיפוק לתוך תריסר מיקרופונים ומליון בתים: פישלתי בגדול. אני לוקח ... להעמיד אותנו על הדרך הנכונה. היא מחדירה בנו את ההכרה שלא רק שההודאה באשמה שלנו ראויה לשבח, אלא שהיא גם מרפאת. אנחנו מתרגלים להכיר
בשגיאות שלנו בכך שאנחנו מזכירים אותן בתפילותינו מידי יום. והיום הקדוש ביותר בשנה, יום כיפור, מיוחד ביכולת שלנו להודות בכנות בחסרונות שלנו. ותמציתה של הכנות ... אז זה מה שאני מציע: בואו ננסה את זה. פעם ביום. אולי במשך שבועיים או משהו כזה. קחו נשימה עמוקה, תעצמו את העיניים ותלחשו: אני מצטער,
טעיתי. ואז תפתחו את העיניים ותיהנו מחיוכי ההפתעה שסביבכם (לכל הפחות נסו את זה מול המראה כשאין אף אחד בסביבה). ותראו איך הכנפיים שלכם צומחות. ...