למה לאהוב? ולא לאהוב ואפילו להיות אדיש לגמרי זה אותו הדבר בדיוק / הסבר על זה שהאדם תמיד אוהב.... לא אכפת לו ממנה, כי אם היה לו אכפת ממנה כביכול, אז הוא היה מעביר עליה גם ביקורת שלילית. מסקנה: העברת ביקורת שלילית זה סימן לאהבה, בדיוק כמו שהעברת ביקורת חיובית זה סימן לאהבה. אבל תנאי מקדים לכך שיהיה אכפת, זה העברת ביקורת על זה שיש הבדל בין אכפת ממנה, לבין לא אכפת ממנה. מסקנה: כל עוד יש ביקורת לחיוב, או לשלילה, הרי שממילא האדם אוהב. מסקנה: כל עוד יש ביקורת, אז אכפת. מסקנה: רק אם האדם הוא כל כך אדיש לאדם השני שהוא אפילו לא חושב עליו, רק אז באמת אפשר להגיד ... אדיש לכל האחרים, אז הרי שהוא ממילא שלם עם כולם ולכן אוהב את כולם אהבה שאין אהבה גדולה ממנה. מסקנה: ככל שבן אדם הוא יותר ביקורתי לטוב, ולרע, אז כך הוא ממילא אוהב את כולם יותר. מסקנה: ככל שבן אדם הוא פחות ביקורתי, אז כך הוא ממילא אוהב את כולם יותר. מסקנה: ביקורת שלילית, וביקורת חיובית, שתיהן ממילא מעשים של אהבה. מסקנה: כל עוד בן אדם אחד מתייחס לאדם אחר, אז ממילא זה מתוך אהבה, פשוט הדרך להבעת האהבה היא שונה, ... הדרך שבה אדם בוחר לאהוב אדם אחר, זו הדרך שהוא יודע לאהוב את עצמו, ולכן גם את כל האחרים. מסקנה: כל מי שאי פעם חשבתי שפגע בי, בעצם הביע כלפיי את אהבתו, בדרך שבה הוא אוהב את עצמו. הדרך היחידה שאותה הוא הכיר בזמנו. מסקנה: כל הרגשות של האדם הם מחוץ למסגרת של הטוב והרע, והאדם בעצמו עושה חלוקה בין כל הרגשות שלו לטוב ...