תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 9 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 8. ואת הדברים הללו משמיע באזני העם דווקא הנביא עליו נאמר (במדבר י"ב 3) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. לפיכך אין זה מפליא לגלות כי בתקופה שלפני ההתגלות הדתית או קבלת האמונה מופיעות בשכיחות גבוהה פגיעות נרקיסיסטיות: מחלות קשות, תאונות, הכרה פתאומית בכובד הגיל שהוכחש זמן רב, וכן מקרי האובדן שתיארנו בפרקים הקודמים, הנחווים אף הם כפגיעה ב"עצמי" (ר' הכרזת האבל המסורתית "נפלה עטרת ראשנו! " במודעות האבל על פטירת רבנים). כל הטראומות האלה כופות על האדם את ההכרה בשבירותו וגורמת לו ... של האלות ההודיות). גם כאן, למרבה העניין, נהנה קרישנה בדיוק ממה שמאמיניו מתנזרים ממנו, דהיינו, אינספור קשרי משפחה: פעמים רבות נולד לאבות, אמהות, אחים ואחיות במקומות ובזמנים שונים, שלא לדבר על מאה וששים אלף נשים ופילגשים! ספירו61 מצא בין מצטרפים לכתות דתיות נטייה להגנה מאנית מפני דיכאון, עדות לקושי של ה"עצמי" להכיר בפגיעותו. כן הצביע על בעיית החלפת הזהות של מקבל - האמונה: 97 צעירים רבים כאילו מוחקים את עברם האישי לטובת העבר הקולקטיבי, המופשט, של קהילתם החדשה. עקב ההתכחשות לעברם הטרום - דתי, והעריכה - מחדש של זיכרונותיהם מתקופה זו, מוצאים אנשים אלה את עצמם מנותקים מה"עצמי" האמיתי שלהם. במחקרם של בית - הלחמי ונבו65 נמצאו אצל מקבלי - האמונה שיעורים נמוכים מן הרגיל של הערכה עצמית ושל שאפתנות. ברור כי מצב זה קל יותר למי שקושר את חייו בכוחות שלמעלה ממנו, אם כי קשה להכריע מה כאן הסיבה ומה המסובב: האם א) ההתמסרות ... - דהיינו, התקשרות עם "זולתעצמי" אומניפוטנטי ונרקיסי - מצוי ביסוד כל מערכת אמונה טוטליטארית. הוא מונח ביסוד הפאשיזם, הפנאטיות, הגזענות וגם מכונים פסיכואנליטיים לא ניקו ממנו. המחקר בתופעת קבלת האמונה הוא אפוא רלוואנטי גם לאותן אידיאולוגיות סגורות שאינן "דתות" במובן הצר של המילה. הייחוד הבולט שמצאו בית - הלחמי ונבו65 במקבלי - האמונה מבחינת דירוגם במבחן האישיות האוטוריטארית - 3. 68 לעומת 2. 69 בקבוצת הביקורת - הוא רב - משמעות מבחינה זו. בית - הלחמי גזר כמה ניבויים מהמודל המרקסיסטי של הדת, הרואה בדת תוצאה של אומללות האדם וקיפוחו. ממודל זה, לדברי בית - הלחמי, משתמעים החיזויים הבאים: א) אנשים הסובלים מחסך ממשי נוטים יותר אל הדת. ב) אמונה דתית צריכה לגלות קורלאציה חיובית משמעותית לדעות פוליטיות וחברתיות שמרניות, וקורלאציה שלילית לדעות פוליטיות רדיקאליות. ג) אמונות דתיות צריכות לגלות קורלאציה שלילית למידע אובייקטיבי אודות העולם החברתי והפוליטי. ד) אמונות דתיות צריכות לגלות קורלאציה שלילית לפעולות של שינוי תנאים חברתיים. ה) אמונות דתיות צריכות לגלות קורלאציה חיובית לפעולות של שמירת הסדר החברתי. בית - הלחמי מצטט תימוכין אמפיריים לניבויים אלה, אולם מחקר ספציפי יותר, שיתמקד במקבלי - האמונה, עשוי לדעתי לגלות ממצאים שונים מאלה שנמצאו באנשים שהיו תמיד דתיים. בעוד שניבוי א' קרוב לוודאי שיתקיים במקבלי - האמונה, ייתכן שלגבי הניבויים האחרים תתגלה תמונה הפוכה, לומר, רגישות חברתית מוגברת וחתירה לשינוי המצב הקיים. קבלת האמונה, ראוי לשוב ולהזכיר, נבדלת מהתופעות המוכרות מתחום הדת הממסדית, ועובדה שאפילו בתוך מקבלי האמונה מצאו מחקרים שצוטטו לעיל56 הבדלים פסיכולוגיים משמעותיים בין הצורה הפתאומית וההדרגתית של קבלת האמונה. לצד הנטייה להשליך את מאוויי האומניפוטנציה הינקותיים על מושא הסגידה, נוהגת הדת להציע חלק מהם כגמול למאמין עצמו. כל הדתות, בצורה זו או אחרת, מבטיחות למצטרף אליהן אושר, שלמות, ולפעמים צורות קיצוניות של כוח, הבטחות המסגירות על דרך ההיפוך את החסר הקיים בנפשו של מקבל - האמונה. כזאת היא, לדוגמא, הטענה הנפוצה בדבר הערך הפונקציונאלי של קיום המצוות, ההופכת את היהדות לאוסף מרשמים מדעיים לתזונה נכונה, לשלווה ואפילו לחיי מין מענגים. הפן המאגי של הדת מסייע למקבל - האמונה לבקש גם לעצמו חלק מהאומניפוטנציה המיוחסת למושא הסגידה. לכאן שייכת גם האמונה בנצחיות הנפש בדתות השונות, המחזקת את סירובו של ה"אני" להכיר בסופיותו. כת ה"אימורטליטי, " העושה לאחרונה נפשות גם בישראל, רק מבטאת באופן מודע ובז'רגון מדעי את המשאלה הנסתרת המניעה כל דת. המחשה לפן זה, שבדרך - כלל הוא רוחש רק ברובד הנסתר של הדת, באה לי בפברואר 2004 כאשר, ביוזמתו של ידידי אבי גרפינקל, התאפשר לנו להיפגש ולשוחח עם בן - עמי בן ישראל, לשעבר גרסון פרקר או בן קרטר, הנחשב למשיח של "בני ישראל העברים" ("הכושים העבריים") בדימונה. בראיונות בשנות השבעים טען כי המלאך גבריאל התגלה אליו והודיעו כי השחורים הם בני ישראל האמיתיים. כששאלנו אותו על מנהגי האבלות ... הדברים - אינם סובלים ממחלות כלשהן. הוא ציטט בהקשר זה את הפסוק והסיר יהוה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך (דברים ז 15). המוות, אמר, הוא מהשטן, ואם נשמור את חוקי התורה לא יהיה עוד מוות בקרבנו. ההבטחה לחיי נצח, שבמרבית הדתות מופיעה רק בדמות חיי העולם הבא, חוזרת במקרים קיצוניים כאלה להיות הבטחה קונקרטית. נראה כי שתי הצורות מציגות תהליך היסטורי של "חזרת המודחק": תחילה נתפס האל כבן אלמוות ושימש למאמין כ"עצמי" תחליפי ל"עצמי" הפגוע שלו, אולם במרוצת הדורות (או, במקרה של כתות מסוימות, בפרק זמן קצר יותר) חזרה והופיעה המשאלה המקורית, שאפשרה גם ... בר יוחאי: מתואר בהם אדם המסביר לתלמידיו ברצינות תהומית כי הוא גדול ממשה, אחד ויחיד בין כל הברואים, המסוגל לבטל את גזירות האלוהים עצמו (שמו של מחבר ה"זוהר, " ר' משה דה ליאון, בוודאי יש לו שייכות לכאן). רהבתנות זו מוכרת היטב לכל מי שהתעניין במנהיגי כתות דתיות בימינו. התופעה המטרידה של מנהיגים דתיים עבריינים לשעבר, או כאלה העוברים על החוק גם בהווה, שמעשיהם דווקא מגדילים את כבודם בעיני מאמיניהם, שייכת אולי גם היא לתחום זה. קיים מאפיין קוגניטיבי מעניין, החוזר ונשנה בתיאורים שמביאה אולמן52 מפי מקבלי - אמונה על תחילת המהפך שהתחולל בהם: במעין "הבזק משמעות" מסנוור, מתחוור למקבל - האמונה כי אירועים רבים, אקראיים או תפלים ... החוזר ומעמיד את החיים, את האדם או אף את ה"עצמי" עצמו במרכז היקום. היפוכו של דבר באקזיסטנציאליזם ובהומור, שבהם הכרת האבסורד היא יסוד מוסד. ההומור, עם זאת, מכיר לפחות בלגיטימיות של המשאלה להיות במרכז, בחסות החיוך. ניתן, לסיכום, לאפיין את השימוש שעושה הדת בנרקיסיות כך: היא מדגישה מצד אחד את אפסות האדם ונחיתותו ומצד שני מציבה לפניו דמויות אומניפוטנטיות שאליהן יפנה את האהבה העצמית המדוכאת. האל, הרב, המלך, העם, התורה - כל אובייקט ממשי או מופשט יכול להפוך מושא לקנאות קיצונית מצד אנשים שנבצר מהם להתאוות למה שכל אדם תקין מבקש לעצמו: אהבה, כוח, עושר וכדומה. רק כך נוכל להבין את עוצמת המסירות והקנאות שבה מתמסרים אנשים, אפילו נעימים ונוחים לבריות, לאידיאולוגיות קנאיות או טוטליטאריות: יצר הפועל בהיתק - כגון יצר המין או התוקפנות - מכפיל ומשלש את עוצמתו כאשר הוא מופנה אל מושא - תחליף. הדת, אם כן, מבטיחה את המשכיותה בכך שהיא יוצרת הן את המחסומים לנרקיסיות הנורמלית, והן את המושא הנרקיסיסטי שאליו מועתקת האהבה העצמית. לא מקרה הוא שהחטא הראשון בתורה הוא ניסיונו של האדם להיות כאלוהים, זיכרון עמום לשלב הנרקיסיזם הראשוני שעובר כל אדם בינקותו, ושהאמונה הדתית התפתחה על חורבותיו. כבר חכמי התלמוד הבחינו בקשר שבין דמות האל לבין ה"עצמי" הגרנדיוזי או האידיאלי, כפי שמלמד המדרש של אבא שאול (שבת קל"ג 2) למילים זה אלי ואנוהו: "לשון ואנוהו - אני והוא; אעשה עצמי כמותו לדבוק בדרכיו. " יחד עם זאת, דומה שהיהדות ידעה גם לפעול נגד דיכוי הנרקיסיזם התקין ולהעניק גם לאדם מרכזיות במערכת - הערכים שלה על חשבון מרכזיותו של האל. המחשה מפליאה ליכולת זו מביא התנ"ך במקרה היחיד שבו, בתעלול סיפורי יוצא - דופן, סילק את העילה לנבואתו של נביא ובכך אילץ אותו להכיר במניע הנפשי הלא - מודע שביסוד מעשיו: הנביא יונה, המנבא לבני נינווה חורבן וכיליון, ... יונה, שלא מת יחד עם ה"עצמי" הגרנדיוזי שלו, נאלץ לחזור ליפו ולחיות עם אלוהים המעדיף להיות בלתי - מושלם אבל רחמן. לא במקרה מסתיים ספר יונה בשאלה רטורית מצד האל, שיש בה להזכיר את הדרך בה משיב האנליטיקאי למטופלו. זאת אף זאת: ככל שנעקוב אחרי התפתחות דמות האל ביהדות נראה כיצד גם הנרקיסיזם שלו הולך ומצטמצם, הזעם חסר - הפשרות מפנה מקום לחמלה, ומעל לכל, הכרה של האל בפגמיו ובחולשותיו שלו מובילה לקבלה שלמה יותר של האדם והיהודי. אני יודע שהדברים הללו יישמעו מופרכים, אז אפנה היישר למקורות. ר' יוסי, שעצר פעם להתפלל ליד חורבה בירושלים, שמע מתוכה קול מתייפח: "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות! " (ברכות ג 1). אלוהים, באקט נואש שאין דומה לו בתולדות הדתות, החל... להתפלל אל עצמו: "יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסי ויגולו רחמיי על מידותיי ואתנהג עם בניי במידת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז 1). בניסיונו זה לתקן את מידותיו, לא התבייש האל לבקש ייעוץ פסיכולוגי מבניו: אמר ר' ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי צבאות שהוא ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... אישית - רוחניות ודת זה לא אותו דבר כבר הרבה זמן שאני שואל את עצמי: "למה אנשים נרתעים מהמילה רוחניות? " מה יש ברוחניות שכל כך מפחיד את האנשים וגורם להם להישמר מפניה ואף לדחות אותה? אני מאמין שאחד מהגורמים המרתיעים את האנשים הוא הקשר השגוי שהם נוטים לעשות בין רוחניות לדת. דת, מאז ומתמיד, הייתה גורם מאוד מרתיע ומפחיד וזאת בעיקר בגלל שיש לה היסטוריה של כפייה. אני לא מתיימר במאמר זה להסביר למה אנשים נרתעים מלהתקרב לדת, זהו ממש לא ענייני. אני רק מנסה להעביר את המסר שרוחניות ודת הם שני דברים נפרדים ואני עושה זאת מפני שאני מאמין שחלק בלתי נפרד מתוך התפתחות אישית כרוך בהתפתחות רוחנית. ואת זה צריך לדעת כל מי שנמצא (או שואף להימצא) במסע של התפתחות אישית. אני מאמין שאדם יכול להיות מאוד מחובר לעולמו הרוחני ועם זאת להיות חילוני לגמרי בדתו. ... למעשה, ניתן לומר שההבדל בין הרוחני לדתי הוא שהדתי מאמין בדתו והרוחני פשוט מאמין. זוהי פרשנות מעט רדודה, אך מעניינת מפני שהיא מאפשרת להבחין בין שני הביטויים ובאופי שכל אחד מהם נושא איתו. דת יכולה להיות דבר נפלא, אך בפועל היא אחראית למרבית המלחמות שהיו בעולם לאורך ההיסטוריה. יש שני דברים שגורמים לדת להיות בעלת אופי מסוכן: האחד הוא העובדה שהיא לרוב גורמת לזה המאמין בה להאמין שהיא ורק היא הדת היחידה, העליונה והנכונה. והשני הוא העובדה שרבים לוקחים את הדת למקום של כפייה במקום למקום של בחירה ובתהליך זה מעבים אותה עם הנחות, חוקים ותיאוריות שמקורם אינו ביסודה. אין התפתחות אישית ללא התפתחות רוחנית עבורי המסע של התפתחות אישית הוא מסע שכרוך בהמון עבודה פנימית ובהתבוננות והוא אינו יכול להיות שלם ללא הצבעים הרוחניים ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... בארבע אמותם ובעולמם הצר. הסיבה: אין הדעת האנושית סובלת את קיום האלוהים; ההיגיון האנושי הטבעי דוחה את רעיון קיום ישות העל הכל יכול; בעוד אחיו לשעבר - הדתיים שהתעקשו להחזיק בדתם, כובשים הם את הגיונם מסרסים אותו ומתעקשים: יש אלוהים בשמים ויש לקיים את רצונו. יש איפוא מחלוקת בין הדתי שמצהיר בחוצות שהוא רואה את האור, לבין החילוני שמצהיר ונשבע שהוא חי ורואה את האור. מי הצודק מבין השניים? לאן נוטה ההיגיון הטבעי? על מי מוטלת חובת ההוכחה? למרבה האירוניה, ההלכה היהודית פוסקת במקרה ... התנכי, את התורה, את טעמה העדין, את יופיה, את ההיגיון הצרוף בה, ויש בה לא מעט היגיון... יש בה הסטוריה מקורית, יש בה סדר הסטורי עקבי הנמשך ברצף עד עכשיו, היהדות קיימת עד היום מכוח העקביות הזו, וזהו אם תרצה בסיס הטענה הדתית כי הטקסט התנכי הוא אלוקי בעל תבונות - על... אולם ובאותו הרגע קם הטוען החילוני מנגד ומציג לראווה את קיום העם הסיני העתיק ודתותיו העתיקות כהוכחה מקבילה מקטרגת... בשארית כוחו וסבלנותו, פורש הטוען הדתי את טענתו האחרונה והחזקה, את קיומו הוא, את המשך קיום העם היהודי הנצחי שהאמין ודבק לכל דורותיו באלוקו הנצחי; ואילו אמונה זו היתה מלאכותית, העם שדגל בה לא היה מתקיים מטעמה לאורך אלפי השנים... הרבה עמים חזקים כדלים נכחדו לאורך ההסטוריה האנושית, ואילו ... מדוע עלי להיות יהודי? והמוסלמי ישאל מדוע עלי להאמין בדת המוסלמית, וגם הנוצרי ישאל את עצמו את אותה השאלה. למה עלי להיות נוצרי, יהודי או מוסלמי? לכל שלושת הדתות מכנה משותף: האמונה בקיום אל עליון בורא שמים וארץ, והשאלה שוב: מה תיתן לי הידיעה הזאת? במה תועיל לי הידיעה על קיום אלוהים? ללמוד ולשנן את המידות של ישות זו? והרי אני מכיר דמויות הסטוריות קיימות ונפלאות מבשר ודם, ואני יכול לשנן וללמוד את המידות שלהם באופן שחומר הלימוד הזה ייטיב לאין ערוך את התנהגותי כאדם... וכתלמיד בן ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 2 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 1. א. "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד" (קוהלת ג' 4) : האבל, סיבוכיו ותרומתו לתרבות ההשערה הראשונה שאציע היא כי הרבה חוויות דתיות נולדו מתוך חוויה נפשית כלל - אנושית, הנראית שונה לגמרי: האבל. ידוע לנו הקשר הפשוט בין השנים: הדת מתערבת באבל, קובעת את צורתו ולעתים אפילו מנצלת אותו כדי לחזק להבא את אחיזתה באבלים. "בבניין ציון תנוחמו" היא דוגמה מפורסמת, ולפעמים אף מקוממת, בניסיונה השקוף לרתום אהבה מיותמת לצרכים לאומיים ודתיים. אבל בכוונתי להראות כי הקשר בין האבל והדת הוא עמוק וקדום הרבה יותר. הבה ניזכר בביטוי רב - עוצמה מהתנ"ך לגבי האבל הקשה מכולם, השכול: וימאן להתנחם (בראשית ל"ז 35). אבותינו הקדימו את פרויד ואדלר בהכרת מצבים בהם, ככל שהסבל הוא נורא, הנפש עצמה רוצה בו. ואכן אותה עמדה נפשית ... את רצונו דווקא אחרי שכבר איננו. כן בולט הקושי לקחת את חפציו. המשותף לכל דפוסי ההתנהגות הללו, לדברי פרויד, 11 הוא שהם באים למנוע מצב שבו יחוש אדם סיפוק ממות יקירו, מצב שיגרור אשמה קשה מנשוא. הא ראיה, שבתרבויות רבות רווחים מנהגים של פגיעה עצמית מצד האבלים, המסגירים את רגש האשמה הסמוי. היהדות אסרה על מעשים כאלה (דברים י"ד 1) וכפשרה התירה פגיעה עצמית סמלית בצורת קריעת הבגד ומנהגים מתונים של סיגוף. במקרים רבים (וגם לכך קיימות הקבלות ביהדות) מעורר המת פחד, ורוח המת נתפסת כעוינת, ודווקא כלפי שאריה הקרובים ביותר - רמז נוסף לתחושת האשמה של השארים. על אשמה זו יש להוסיף את תהליך ההפנמה של הנפטר: אם היה הנפטר, בימי חייו, כועס על האבל, עלול האחרון לחוש מעתה כעס זה מציק לו מבפנים. כל אלה הן תופעות המאפיינות גם את ... ממצאיהם של חוקרים מהארוורד על תהליך האבל בילדים: רובם הרגישו שההורה המת עודו קיים בעולם הבא, 57% דיברו אליו במהלך השנה הראשונה לאובדן, והצעירים שבהם אף הרגישו כי הוא משיב, 81% חשו כי הוא צופה בהם, ומתוכם הייתה זו חוויה מפחידה ל - 57%, אך הפחד פחת לקראת סוף השנה הראשונה. שלא במפתיע, אמונה דתית נמצאה כאחד האמצעים השכיחים והיעילים בהתמודדות עם האבל. חוקרים אחדים הצביעו על קווי הדמיון המתבקשים מאליהם בין האבל הלא - תקין לסוגיו לבין התסמונת הפוסט טראומטית. 14 שלושה חלוצים בתחום זה, רובין, מלקינסון ו - ויצטום, במסגרת מודל מקיף המנסה לאחד גישות רבות ושונות, ... שרפשטיין על פילוסופים ידועים. במסתו היפה על ליאונארדו דא - וינצ'י שיער פרויד כי אובדן האם בשנות הילדות גרם למדען - האמן לראות בטבע אם תחליפית שאותה ביקש להכיר מקרוב. האבל, אם כן, הוא גם סיבת רבים מחולאי הנפש וגם מקור היפים שבאוצרות התרבות. טבעי אפוא לחפש את עקבות חוויית האובדן גם ביצירה הדתית. הקשר בין פרידה מאדם יקר לבין הכמיהה לשמירת האל עולה מברכות פרידה רבות הנהוגות בעולם: ה - Goodbye האנגלי אינו אלא "God be with you" ארכאי, כך בצרפתית וספרדית, " dieu" ו - "via con dios" (" [לך] עם אלוהים"), בגרמנית Gr Gott (יברכך אלוהים), וכך בערבית "אללה מעאכ" (אלוהים אתך), ובפרסית "חודא האפז" (אלוהים שומר [ך] ). אפילו ה"שלום" הנפוץ שלנו נחשב גם לאחד משמות האלוהים. הנפרד מבקש, בפשטות, מאלוהים שיהיה במקומו עם יקירו הנותר או יוצא לדרך בלעדיו. ואם כך בפרידה הזמנית, מה לגבי האובדן? התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... - המנחה העליון והיחיד בנמצא... הקדשתי את הפרק הזה לסברה האומרת "כולנו פה אחד מדברים למעשה", ואת הפרק הקודם הקדשתי לסברה האחרת "לכאורה", זו אשר אומרת בפה מלא וכנה "לא יתכן קיום לאל", כי ההיגיון המנחה שלנו מנחה אותנו לסברה הזאת. בסוף הפרק הקודם שאלתי "איך מתמודדת הדת היהודית עם הסברה האחרת" - והבטחתי לעמוד בפרק הזה על זאת. הסיפור להלן יסכם את התמודדות הדת היהודית עם הסברה האחרת "לכאורה", היינו וכאילו קיימת סברה "נוספת"... אני חי בפנמה. לפני כחמש שנים הגיע לפנמה רב צעיר בשם ינון רביב במצוות רב הקהילה המנוח ציון לוי. הוא ייעד אותו להיות ראש הכולל של פנמה, תפקיד בכיר ומהותי בפני עצמו. מהר מאוד עלה הרב ינון "לכותרות" וכבש את לב קהל פנמה... העריצו אותו ואת הראש הפתוח שלו... הוא גילה בקיאות בתורה, ... השנים... בו בזמן חשבתי על הרב ינון הפתוח... בעל הראש הפתוח שעל כתפיו... רציתי לדעת מה דעתו של הרב ינון בסוגיה. ידידי היה הרב ינון, וכבר התכתבתי איתו מספר פעמים במייל. שלחתי לו איפוא את המייל הבא; אני מביאו כלשונו כי אני רואה בו מוצג המייצג נאמנה את סיפורה של היהדות עם אלוהים, לא פחות ולא יותר. זהו נוסח מכתבי אל הרב ינון: כבוד הרב ינון שלום וברכה ומועדים לשמחה בטח שאתה זוכר אותי עדיין... אתמול נזכרתי בך כאשר ישבתי עם אישתי בסוכה בקלוב ונזכרתי שנפגשתי בך בשנה שעברה באותו המקום והמעמד, כאשר ישבת עם אישתך בסוכת הקלוב לאכול. אתה חסר לנו מאוד פה, והחיסרון הזה מורגש עד מאוד במיוחד בשבתות... כבוד הרב ינון, ... אישית מעיד, שהרימו את קרן התורה והחזירו לה את עטרתה: במילים אחרות, אתה אמרת לאנשי פנמה את זאת: לאחר שלב הנעשה ונשמע, מגיע גם השלב של נבין ונחקור וננתח... אתה הצלחת להחיות באנשי פנמה את דתם הרדומה; אם תרצה - הצלחת להעיר אותם משנתם ולהגיד להם בצלילות: לא רק יש לכם דת מהודרת ויפה, יש לכם גם דת הגיונית הנשענת על בסיס מוצק, על היגיון מוצק. כך אני רואה אותך הרב ינון, ומתוך זווית הראיה הזו אני מזמין אותך לעיין במאמר קצר שכתבתי לאחרונה ולהגיב תחתיו בעטך, ואף להזמין את תלמידיך שיעיינו ויתמודדו עם תוכן המאמר ועם תגובתך. המאמר שאני מזמינך אליו מדבר על קיום אלוקים כפי שנתפס בעולם החילוני והדתי. זהו מאמר ראשון בסדרה. להלן הקישור: http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_index_62.html בברכת מועדים לשמחה, לך ולכל משפחתך היפה אלברט שבות - פנמה נ. ב אדאג אישית להביא את תגובתך לעיונם של כל מי אתה חסר להם בפנמה סוף המכתב שום התייחסות, שום תשובה. זו הדת היהודית לדורי דורותיה, וכך היא התייחסה לסוגיה, ברמה הזו: בת יענה שטומנת את ראשה בחול, בתואנה שלא משרבבים דברי כפירה עם דברי תורה. הוא אשר אמרתי: ו הדיון ההסטורי ממשיך... והמאמין היציב משתתף בו באופן בלתי יציב בעליל. בפרק הבא ניגש אל הסוגיה הנדרשת: ומה אומרת התורה בנידון, יש אלוהים? תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 12 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 11. עשר הערות למאמרו של אבשלום אליצור על הדת פרופ' בנימין בית - הלחמי אוניברסיטת חיפה (שיחות ט"ו: 168 - 171) החשיבה המאגית ומערכת האמונות הדתית שעליה היא מבוססת הן, עדיין, חלק מרכזי בעולם התרבותי והאישי של רוב בני - המין האנושי. גישות אקדמיות להבנת התופעה הדתית מנסות להסביר את הצלחת מערכות האמונה הדתיות (ויש כ - 10, 000 כאלו) בהקלת חרדות ומצוקות אנושיות. שני המאמרים מאת אבשלום אליצור הם חלק מהמסורת של גישות אלו. בראשית דבריי אני רוצה לברך את אבשלום אליצור על הסגנון הצרוף והעשיר, רוחב היריעה ואיכות הדיון. בשני המאמרים הוא מפגין ידע מרשים בתחומים רבים, וקודם כל - בספרות הפסיכואנליזה. שני המאמרים שלפנינו מהווים ראשי פרקים לספר רציני על הפסיכולוגיה של הדת, ונקווה שספר זה אומנם יופיע. אליצור מציע לנו מספר השערות מבריקות. הראשונה עוסקת בקשר בין דתיות ואובדן (וראו 1 ו - 2), השנייה בדמיון בין דת לפרנויה, והשלישית בדת כביטוי לנרקיסיזם. התבקשתי לכתוב תגובה קצרה וזאת אעשה. אפשר כמובן להגיב גם בכתיבת ספר שלם של פרושים ותגובות, שדפיו יראו לבסוף כמו דפי התלמוד. בכל עמוד של שני המאמרים שלפנינו מצאתי משהו שאני מסכים אתו בהתלהבות, משהו שלו אינני מסכים, משהו מפתיע וחדש, ומשהו מרגיז ממש. מטבע הדברים אתמקד באי - ההסכמות יותר מאשר בהסכמות. 1. הגישה הפסיכולוגית לתופעות דתיות מדגישה את המכנה המשותף ואת המנגנונים המשותפים לכל הדתות ולכל צורות החשיבה המאגית. אפשר לדבר על התנהגות דתית בהכללה כי אנו מגלים מכנה משותף התנהגותי ברור לרבבת הדתות הקיימות כרגע בעולם ומתחרות על תשומת הלב שלנו. יש מספר דברים שאותם אפשר לומר במידה רבה של בטחון לגבי כל המאמינים בכל הדתות (ראו 3). התבוננות פסיכודינמית בדת מתחילה מן המצב האנושי, החרדות והמצוקות האוניברסאליות המובילות לפתרונות אוניברסאליים. מטרת הניתוח הפסיכודינמי היא תיאור מנגנוני ההתמודדות היוצרים אמונות דתיות. הנתונים העומדים לרשותנו כוללים טקסטים עתיקים יותר ועתיקים פחות, התגובות לטקסטים, ותצפיות בהתנהגות ממשית. הייחוד בגישה הפסיכודינמית הוא שהיא עוסקת בתהליך שבו נוצר הפנתיאון של כל דת ע"י השלכות (ראו 3). אליצור מדגים זאת בצורה מבריקה בהתייחסות לדמויות האל והשטן. 2. הדת היא התשובה המפתה ביותר והמספקת ביותר לשאלת משמעות הקיום האנושי משום שהיא הנרקיסיסטית ביותר, ואבשלום אליצור בכתביו השונים תרם להבנת עניין זה. בדת דווקא האדם הוא במרכז, וזה סוד הצלחתה. התשובה לפגיעות הנרקיסיסטיות היא קודם כל הכחשה. החשיבה האנימיסטית מבטיחה לנו כי היקום אינו אדיש לגורלנו. החולשה והבורות השולטים בחיינו נעלמים בעזרת הפתרון המושלם של מהות מושלמת שאליה אנו קשורים. כל דת היא קודם כל הכחשת המוות והבטחה לחיי נצח, ולאחר שנפתרה בעיית המוות בקלות רבה כל כך על ידי הכחשתה, פתרון הבעיות הנוספות, אם נותרו כאלו, הוא בקלי - קלות. שאלות המשמעות והצדק נפתרות בצורה הרצויה לנו ביותר. אנחנו במרכז מערכת המשמעות ובמרכז היקום, שנברא רק בשבילנו ("נזר הבריאה"). הצדק ינצח, ומהו הצדק? הצדק זה אנחנו, כי בקרוב יגיע המשיח שלנו, והוא ישים את כל האחרים במקומם הראוי. הכל באמונה הדתית מסתדר לפי רצוננו. החיים מנצחים את המוות, והצדק מנצח את העול, ובעיקר, "אנחנו" מנצחים "אותם", את כל מי שאינו בשבט שלנו. הפתרון הנרקיסיסטי הוא תגובה טבעית אחת למציאות של חוסר ישע ותסכול שהיא מהותו של המצב האנושי. האבא (או הסבא) החזק והטוב יגן עלינו ויסתיר את נשמתנו בסתר כנפיו. 3. בעיה מתודולוגית מרכזית של אליצור היא היחס לטקסטים ולעדויות אמפיריות. הוא עוסק רוב הזמן בניתוח טקסטים. אפשר לראות את הטקסט כהתנהגות. מה משמעות הטקסט ומה הוא משקף? קודם כל את כותביו. כאשר אנו עוסקים בטקסט היסטורי, אמנותי, או דתי, ברור שהוא משקף קודם כל את הכותבים ואת עולמם הממשי והדמיוני. באם לטקסט יש מעמד בתרבות הוא משקף בעצם קיומו גם את קוראיו ודמיונותיהם, כמו כל יצירת אמנות. הדפוסים מיתולוגיים, שאותם הוא מבטא, משקפים את דמיוננו, אך בכל טקסט יש גם שיקוף של מאבקי כוח, מתחים, התנגדויות, והלכי רוח קבוצתיים. בכך עוסקים ... אפשר לקרא לדפוס הנפוץ ביותר סיפור הגיבור. הסיפור שכולנו אוהבים הוא על הנער הצעיר החשוף לסכנות עוד בהיותו תינוק, ועובר בחייו מסלול של נדודים, סכנות, ומכשולים, שאחד מהם הוא אבדן הורים. דפוס זה מוכר לנו לגבי גיבורים חילוניים ואין פלא שהוא נפוץ כל כך גם אצל גיבורים דתיים. כפי שמראה אליצור, יש לכך גם אישוש מחקרי והיסטורי, ולא רק מיתולוגי (גם סדאם חוסיין וגם ביל קלינטון איבדו את אבותיהם לפני שנולדו). אליצור נסחף קצת עם הטקסט ונכשל בקריאת המיתולוגיה אבל הוא בחברה טובה. זה קרה גם לפרויד ששכח כי סיפור הילד שניצל בנס ממות וגדל בחצר המלך מופיע אצל אדיפוס ואחרים, ומתאים לדפוס ... ולא היסטורי והתוצאה הדי מביכה היא הספר על משה והמונותיאיזם (שיש בו רעיונות מעניינים בכל נושא, חוץ מן הנושא של משה והמונותיאיזם). ספר זה חייב לשמש תמרור אזהרה לאלה שפרשנותם למיתולוגיה קשורה בעבותות של כבוד למסורת ולטקסטים עתיקים. גם פרשנים שאינם חשודים בנאמנות למוסכמות הדת לוקים בסמכותנות, דהיינו יחס של כבוד לסמכות ולמסורת מכוח היותן סמכות ומסורת. . 5 במספר מקומות מתייחס אליצור בכבוד וברצינות רבה מדי לסיפורי אגדות שאינם רק עתיקים אלא גם חדשים. הספורים על "פולחן השטן" הם פנטזיות שיש להתייחס אליהם בדרך ביקורתית ופרשנית. "רובד נשי קדום שדוכא במהלך המהפכה הפטריארכאלית והכיבוש ... העברי. ") 6. הדיון של אליצור במקבלי האמונה, הידועים בשפה הוולגרית כ"חוזרים בתשובה", רצוף רעיונות מבריקים ומעניינים. למרות זאת קשה להאמין כי נמצא רגישות חברתית מוגברת אצל מקבלי האמונה. עד עכשיו אין ממצאים התומכים בהשערה זו, ורצונם של מקבלי האמונה בשינוי מתבטא במסגרת הדתית בלבד. רעיון "בחירת הדת" הוא מעניין אך לא שכיח מדי. מקבלי האמונה, כמו אנשים דתיים בכלל, אינם נהנים מחופש בחירה רב מדי. נדיר מאד מצב שבו אנו מציגים לפני אדם רשימה של אלף דתות ומציעים לו לבחור אחת מהן. מה שקובע את הבחירה הוא נסיבות חברתיות. בישראל רוב מקבלי האמונה מגיעים ליהדות ובמצרים לאיסלאם, ואין בכך כל פלא. יש גם לזכור כי מפעל עשיית הנפשות ליהדות ממומן על ידי הממשלה. 7. אליצור מתלונן על "מיעוט המחקרים על חיי הדת של הנשים" אך זה נכון רק לגבי המחקר העוסק בצד ההיצע, הצד של יצרני הדת. אם נעבור לצד הביקוש, הצד של הצרכנים, נגלה מצב הפוך. בעצם רוב המחקר על התופעה הדתית הוא מחקר על נשים (ראו 4). לנשים יש תפקיד מרכזי בקיומו של כל ממסד, כל ארגון, וכל מעשה ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 3 התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 2. ב. "אלהים ראיתי עלים מן הארץ" (שמואל - א' כ"ח 13) : חוויית האובדן בחיי מבשרים ומנהיגי דתות השערתנו נעשית עתה ממוקדת יותר: דמות האל מתגלה לעתים קרובות כתחליף להורה, המאפשרת למאמין להמשיך אתה את היחסים שהיו עם ההורה בילדות, כפי שניתן לראות במקרה השקוף של "איש הזאבים. " אבל מה אם אבדן ההורה? הייתכן שבחוויות ההתגלות מתגלה בבואת הורה שנפטר ושהאבל עליו לא עובד כראוי? במיוחד מעניינת בהקשר זה ההתייתמות מהאב. דו - ערכיות כלפי האב היא תופעה שכיחה, ... אלה נפטר האב בתקופת הילדות, כשהקונפליקט כלפיו בעיצומו, נותר הבן במצב קשה: הרגשות העוינים המודחקים הופכים לתחושת אשמה, המקשה על עבודת האבל. לאדם השרוי במצב זה, חוויית ההתגלות הדתית עונה על צרכים נפשיים חיוניים: השכנוע בקיומו של אל, שהוא קיים לנצח ולא יעזוב אותו, נותן לאדם מעין תחליף למה שאיבד. קשר חדש זה מאפשר גם את המשך ההתמודדות עם הקונפליקט. ואמנם, הדתות הפשוטות ביותר המוכרות לנו הן פולחני רוחות מתים: כבר האדם הניאנדרטאלי נהג לקבור את מתיו בתוספת כלים, שבאותם ימים היו יקרים לאין - ערוך, אולי אף פרחים (מערת שנידאר בעיראק), ויש מייחסים נוהג זה אף להומו ארקטוס. האתנולוגיה וההיסטוריה מראות שפע דוגמאות להפיכת אדם שאבד לדמות על - טבעית: ברוב התרבויות נתפסת רוח המת כבעלת כוח גדול יותר מאנשים חיים, דבר הרומז לנו כי זה גם מקורם הפרה - היסטורי של האלים. המילים של בעלת - האוב מעין - דור למראה רוח שמואל המת הן אופייניות לתקופה האלילית: אלהים ראיתי עלים מן הארץ! (שמואל - א' כ"ח 13). גם היהדות הרגישה בסכנה שאבל לא - תקין יוביל לנסיגה לצורות אליליות של דת, כפי שמעיד המאבק המתמיד בין ההלכה לבין מנהגי אבל עממיים, שאופיים המאגי נעשה לעתים צורם, הנהוגים בקהילות יהודיות שונות. כבר התורה (דברים י"ד 1) קישרה בין האבל המופרז לבין האלילות: בנים אתם ליהוה אלהיכם. לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. האלהת המת בולטת במיוחד בדמויות מנהיגים שהיראה וההערצה כלפיהם מקשה לקבל את אובדנם. במרבית עמי - הקדם היה המלך נעשה לאל אחרי מותו (כביטויו הקולע של אספסיאנוס על ערש דווי: "אבוי, כמדומני שאני הולך להיות אל! "). גם בדתות המונותיאיסטיות הופכים אנשי - דת לבעלי כוח מאגי אחרי מותם ("גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" - חולין ז' 2). הגורמים השכיחים לסיבוכי האבל הם, כפי שראינו לעיל, אמביוולנציה כלפי נפטר שהיה דמות רבת - עוצמה, אובדן חוזר, אובדן בגיל רך, או כל צירוף של גורמים אלה. לכן, אם אכן נובעת גם ההתגלות הדתית מאבל לא - תקין, ניתן לצפות כי הגורמים לעיל יהיו שכיחים בחיי האנשים שחוו התגלות דתית. נתחיל במקרה הקיצוני של הפסיכוזה הדתית, כי היא מסגירה קשר זה בצורה שקופה. השופט הגרמני שרבר, עליו נסבה אחת מעבודותיו החשובות של פרויד, היה אתאיסט עד שלקה בפסיכוזה פרנואידית ופרסם ספר על מערכת אמונותיו. בניתוחו לדמות האל בספר זה, הצביע פרויד על העובדה שאביו של שרבר, ואחר כך אחיו הבכור, מתו לפני פרוץ המחלה, ונידרלאנד היטיב להראות עד כמה דומים האלוהים והרופא - הרודף בדלוזיות הללו לדמויות שני הנפטרים. דוגמאות דומות מהספרות הפסיכיאטרית בת ימינו יובאו להלן בפרק ה'. אבל לא רק חולי הנפש, גם מבשרי הדתות הידועים מההיסטוריה הפגינו מאפיינים דומים בסיפורי חייהם. קארל אברהם התחקה אחר פרשת חייו המופלאה של אחנאתון (1336? - 1363 לפנה"ס), אחד מפרעוני מצרים שנעשה לנביא דת מונותיאיסטית קצרת - ימים, וטען כי היחס האינטימי שהאיש קשר בבגרותו עם האל היחיד היה ניסיון לכונן מחדש את יחסיו עם אביו, שמת כשהיה בן אחת - עשרה. אברהם חשף מאפיינים ברורים של מרי ביחסו של אחנאתון אל אביו המת, מה שמסביר את כשל האבל התקין. מה שהעלתה הארכיאולוגיה רק בתקופתנו הוא שאחנאתון איבד לא רק את אביו אלא גם את אחיו הבכור, כך שהאובדן עוד הוחרף ע"י ... דעו כי לא ימות לעולם. " אמו של סידהארטה גאוטאמה, הלא הוא הבודהא (563 - 483 לפנה"ס), נפטרה שבוע אחרי לידתו, ומעניין לציין שמושג האלוהות בבודהיזם שונה לחלוטין מהאל הזכרי של הדתות המונותיאיסטיות: בדימויו כנשמה כוללת - כל יש הרבה יותר מדמות האם. קונפוציוס (551 - 479 לפנה"ס) התייתם מאביו בהיותו בן שלוש והחל להורות את עיקרי דתו בשנת 527, מיד בתום האבל על מות אמו. לכאן שייכת העובדה שהוזכרה בפרק הקודם, שהתייתמות בגיל צעיר מאפיינת גם רבים מגדולי המדע. כיוון שעד התקופה המודרנית יכלו מדענים מוסלמים, נוצרים ויהודים להיות גם אדוקים באמונת אבותיהם, נראה שמניעים נפשיים דומים עמדו ביסוד הרגשתם הדתית וסקרנותם המדעית. דוגמה קיצונית בקבוצה זו היא השתקעותו של ניוטון (1727 - 1642) בדת ובמיסטיקה, שלפחות פעם אחת בחייו, אחרי נטישה מצד ידיד צעיר, התדרדרה למצב מובהק של פסיכוזה: קשה שלא לקשור בינה לבין התייתמותו המוקדמת מאביו בהיותו תינוק, עזיבתו בידי אמו מיד לאחר מכן, ולמות אביו החורג, שאותו כבר זמם להרוג. אובדן האב מילא כנראה תפקיד באחת המהפכות העקובות מדם בדורנו. רוהוללה חומייני (1989 - 1900) נולד לכהן - דת צעיר שנרצח זמן קצר לאחר הולדת בנו. באיראן רווחת האמונה כי יש קשר בין לידת תינוק לבין המאורעות הסמוכים לה. לפיכך, העובדה שהאב נרצח בשש דקירות סכין, בדיוק כמספר חודשי חיי בנו, גרמה לאמו לראות בו "בד - ק'דאם" (מביא - רע) ולמסרו למשפחה אחרת, שם גדל עד גיל שש - עשרה. כאן יצרה החברה באופן גלוי רגש אשמה בלב הבן, כאילו הוא גרם למות אביו. הפלת משטר השאה והקמת ... דומה. משה קרוי (1988 - 1948) התפרסם כפילוסוף רציונליסט קיצוני בשנות השבעים, וספרו הראשון הוא הטפה עקבית לאגואיזם אתיאיסטי. אחרי שהיגר מהארץ נתפס בהדרגה לאמונה ספיריטואלית שנעשתה דתית - פרנואידית מובהקת: "אלוהים" הוא אל הרוע שכבש את העולם מדי האל הטוב, שהוא, קרוי, נביאו הנרדף בידי כוחות החושך. אחרי שאשתו נרצחה בידי חתנו, שנפטר בעצמו כעבור זמן קצר, שב ארצה לקחת חלק במלחמה הקוסמית, אולם כעבור זמן קצר התאבד. קרוי איבד את אביו כשהיה בן שמונה, ולפי עדויות רבות הוסתרה ממנו הפטירה זמן רב. את תכלית הנשמות הגדיר כשיבה אל "אביהן שבשמים. " חוויית אובדן חוזר ורגשות אשמה, שהביאו להתפתחות אידיאה פרנואידית - דתית, מופיעה גם בתולדות הפסיכואנליזה, בביוגרפיה של וילהלם רייך (1957 - 1897). בנערותו חשף פרשת אהבים של אמו וגרם להתאבדותה, ואביו התאבד מאוחר יותר כדי לזכות את בניו בכספי הביטוח. בעבודותיו הראשונות תיעב רייך את הדת והמיסטיקה, אבל בסוף ימיו פיתח תיאוריה שבה היו ה"אורגון" וה"אנטי - אורגון" כוחות היצירה וההרס הנלחמים ביניהם ביקום. במלחמה זו, האמין, נועד הוא לשחרר את האנושות מ"המגיפה האמוציונאלית" ולא אחת הזדהה עם ישו. וכמו ביתמות האישית, כך ביתמות הקולקטיבית: גם מנהיג רב - כוח, שאחיזתו בנפשות מעריציו אינה מותירה להם להתאבל עליו כראוי, עובר במותו תהליך של הפיכה לבן ... סביב כתבי פלגים שוליים בחב"ד בהם הוא נקרא "אדוננו, מורנו ובוראנו" ומזוהה בפירוש עם האלוהים עצמו. אירוני הדבר כי, מבחינת הסירוב להכיר במות האב, לא נבדל אפילו הקומוניזם הסובייטי מהדתות בהן נלחם: אידיאולוגים רוסיים טענו כי כאשר יגלה המדע הסוציאליסטי את סוד החייאת המתים יהיה גופו החנוט של לנין הראשון שיזכה בכבוד זה. היחס אל לנין עד לאותה תחייה דומה אף הוא להפליא ליחס המאמין אל הנביא: "למעשה סברו שאי אפשר כלל להתייחס אל לנין כאל מת כיוון שדמותו מלווה אותם תמיד וכל הרוצה יכול לפנות ולשוחח אתו" (43, ע' 74). " (לנין תמיד אתנו) " הייתה ... הייתה קצרה בהרבה מבימינו. "רבינא יכליכ" (אלוהים יותירך) מברך המוסלמי את חברו, זכר לימים בהם לא היה אדם בטוח אם יזכה לראות את חברו שנית, "הי"ו (ה' ישמרו ויחיהו) " נוהגים יהודים דתיים להוסיף לשמו של אדם, והתלמוד (ברכות נ"ח 2) מורה כי הרואה את חברו אחרי שנה יברך "ברוך מחיה המתים. " אם כך, אובדן הורה בילדות ואובדן חוזר היו חזון נפרץ מאוד בימי אבותינו, וברור שלא כל מי שאיבד הורה, אפילו אם נקלע לאבל לא - תקין, יחווה חוויית התגלות. נכון, אולם כשתתרחש חוויית התגלות כזאת בתקופה בה רווחת ההתייתמות בגיל צעיר, והאדם שחווה אותה יכריז עליה ... על ההמון. הנביא במובן זה כמוהו כאמן: הוא מתמודד עם מצוקה חריפה של עצמו, אך בדרך מיוחדת המסוגלת לענות למצוקה השכיחה בקרב בני דורו. התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... זו בנוסח זה מיועדת לחמור השקדן עם הרגליים היציבות. החמור הזה יביא את משאו אל אחד הדורות - היכן נמצא האיש הממתין למסר המקורי ומבקש לגמוע אותו בשקיקה; הוא יפתח את הספר המאובק שעל החמור, ויקרא את מילותיו המדוייקות; אלה אותן המילים שנשא אותן החמור על גבו, בשקידה במרץ, בחירוף נפש, בסבלנות, במסירות, בכנות, דורות רבים מנשוא. כך נולדה הדת היהודית; זה החמור שנשא על גבו את התורה הקדושה והמיוחדת, והביאה לנו עד כאן, עם אותותיה ומילותיה ופרקיה המקוריים ללא שום שינוי או פגם. חמור יפה היה העם היהודי ואני מחמיא לו עד מאוד. עם זאת, אינני יכול להתעלם מהערתו הקשה של אברהם אבינו... אני מרגיש שהיא מופנית אלינו כאן ועכשיו: שבו - לכם פה עם - החמור, ואני והנער נלכה... הוא ביקש - מבקש להפנות את תשומת ליבנו ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... האלו, זה בכלל התקרבות לאלוהים. איך זה יכול להיות? כמו מי שגנב, וחשב שהוא עשה עבירה, איך זה יכול להיות בכלל שהוא מתקרב לאלוהים? התשובה היא פשוטה, להתקרב לאלוהים באמת, זה להבין!! להבין ! לא להאמין, להאמין זו מחלת נפש שצריך להתרחק ממנה. הפירוש של להתקרב, זה להבין בשכל הפשוט את האחדות של המציאות! וברגע שאדם דתי לדוגמא מאמין בתורה ואומר, זה מצוות וזה עבירות, זה נקרא התרחקות מאלוהים! רבי נחמן אמר שכל הפרדה שאדם עושה בימי החול זה מבחינת עצבות, כלומר מה שאתה עושה הפרדה של טוב ורע, זה נקרא עצבות, עבירות. גם ברגע שאדם אומר שהוא רוצה להתקרב לאלוהים, גם אז הוא מרחיק את עצמו מאלוהים, למה? כי מעצם האמירה יש אני יש אלוהים, מעצם ההגדרה, הפרדת! והתרחקת. ורבי נחמן אומר, ברגע ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...

תקציר⬅ ... שלך אומר לך שמה שאני אומר זה שקר. לכן רבי נחמן אמר לתלמיד שלו, אתם לא מאנשי, יבוא יום שכול העולם יהיה נגדי ומי שיישאר איתי הוא מאנשי, מה הכוונה שכול העולם יהיה נגדי? כי אנשים חושבים שרבי נחמן קצת דומה למה שקורה פה בכדור הארץ, גם דתי, יש לו רעיונות קבליים, אבל רבי נחמן הוא בכלל משהו אחר לגמרי, רבי נחמן אומר שיבוא יום ואתה תתבונן ותתבונן ואז תבין שרבי נחמן הוא ההפך מכל מה שאתה מכיר, זה הפוך מכל מה שאתה חושב, כל העולם כולו אומר הפוך ממנו. אפילו רבי נחמן אומר לך הפוך, כי הדיבור שלו הפוך ממה שהוא מתכוון, עכשיו נבדוק אחרי מי אתה הולך, האם אתה הולך אחרי האחדות או נתקע בנפרדות? ואני אגלה לכם שמי שמגיע למצב הזה הולך אחרי האחדות כי אין לו כבר הרבה ברירות. אחרי שהבנת ... ⬅לקריאת המשך המאמר בנושא דת - לחץ כאן...