חילוניות היא אידאולוגיה שסוברת שיש לאדם זכות להיות חופשי משליטה דתית וכן מכפייה דתית של הממשל ושנהלי הממשל ומוסדותיו צריכים להתקיים בנפרד מהדת ו/או אמונות דתיות בתוך מדינה שהיא נייטרלית בענייני אמונה.

ישנם הוגי חילוניות הביקורתיים כלפי אדיקות דתית וטוענים שדת משתמשת באמונות טפלות במקום בהיגיון ובשיטות מדעיות ובכך מונעת את ההתקדמות האנושית. החילוניות עושה שימוש בפילוסופיה היוונית ובפילוסופיה הרומית, במרקוס אורליוס ואפיקורוס וכן בהוגי הנאורות כדני דידרו, וולטר, תומאס ג'פרסון ותומאס פיין. ובאנשים בעלי מחשבה לא דוגמתית: אתאיסטים ואגנוסטיקנים כמו ברטראנד ראסל, רוברט ג. אינגרסול, אלברט איינשטיין, סם האריס וריצ'רד דוקינס.

התפיסה האירופית לחילוניות הנקראת 'לאיסיטה', טוענת שהחילוניות היא תנועה החותרת למודרניזציה, ולהתבדלות מערכים דתיים ומסורתיים. סוג זה של חילוניות, ברמה חברתית או פילוסופית, לפעמים מתרחש גם בזמן שאין ביטוי מדיני או משפטי לחילוניות, כמו במדינות: ישראל, נורווגיה והממלכה המאוחדת. בארצות הברית, התפיסה היא שהחילוניות המדינית הגנה על הדת מהתערבות של הממשלה. בזמן שחילון חברתי הוא פחות שכיח במדינות שונות, תנועות פוליטיות או חברתיות תומכות בחילוניות מסיבות שונות.

את המונח "חילוניות" (secularism) טבע הסופר הבריטי ג'ורג' הוליוק ב - 1846, הוליוק המציא את המונח כדי לשקף את השקפתו הרואה סדר חברתי הנפרד מהדת, מבלי לבטל או לבקר בצורה פעילה את האמונה הדתית. כאגנוסטיקן הוליוק טען כך:

Cquote2.svg

"החילוניות אינה טענה כנגד הנצרות, היא עצמאית ממנה. היא לא מבקרת את הטענות של הנצרות; היא מקדמת טענות אחרות. החילוניות לא אומרת שאין אור או הדרכה במקום אחר, היא שומרת על כך שיש אור והדרכה באמת החילונית, שתנאיה ועונשיה קיימים באופן נפרד, ומתקיימים תמיד. ידע חילוני הוא זה שבבירור בבסיס החיים הללו, זה שמתייחס לנוהל החיים הללו, גורם לרווחת החיים הללו, והוא יכול לעבור בדיקה על ידי הניסיון של החיים הללו."

Cquote3.svg

על אף שהמושג היה חדש, הדעות שעליהם היה מבוסס המושג היו קיימות לאורך ההיסטוריה. לדוגמה שיטתו הפילוסופית של אבן רושד, שכללו הפרדה בין דת לפילוסופיה.

בארי קוזמין מהמוסד לחקר החילוניות בחברה ובתרבות מפצל את החילוניות לשני סוגים: חילוניות חזקה וחילוניות חלשה. לפי קוזמין, "הדוגל בחילוניות חזקה מתייחס לטענות דתיות כלא - לגיטימיות מבחינה אפיסטמולוגית, שאין להן הצדקה על ידי היגיון או ניסיון." לעומת זאת, ההשקפה של החילוניות החלשה היא "השגה של אמת מוחלטת הייתה בלתי אפשרית ולכן ספקנות וסובלנות צריכים להיות עקרונות העולים על הערכים בשיחה על מדע ודת."

תוכן עניינים:

1 חילוניות מדינית

1.1 חילוניות בתנועה הציונית

2 חברה חילונית

3 אתיקה חילונית

4 טענות כנגד החילוניות

חילוניות מדינית:

יצחק גרינבוים היה דוברה הגדול ביותר של החילוניות בתנועה הציונית.

במונחים מדיניים, החילוניות היא תנועה למען הפרדת הדת מהממשל, היינו הפרדת הקשרים בין הממשלה לדת המדינה, והחלפת חוקים המבוססים על כתבי דת (כמו התורה והשריעה), לחוקים אזרחיים.

החילוניות, לרוב, משויכת לעידן הנאורות באירופה, ומשחקת תפקיד מרכזי בחברה המערבית. העקרונות של הפרדת הדת והמדינה בארצות הברית וכן ה'לאיסיטה' בצרפת מתבססים בצורה חשובה על עקרונות החילוניות. מדינות חילוניות התקיימו גם בעולם האסלאם בסוף ימי הביניים.

ישנן דתות המנסות להשפיע על החלטות פוליטיות או להשיג השפעה או הטבות ספציפיות, ישנם נוצרים התומכים במדינה חילונית ויודעים כי לרעיון יש תמיכה בכתבי הקודש, במיוחד בהצהרתו של ישו "תנו מה שלקיסר, לקיסר. ומה שלאלוהים לאלוהים". למרות זאת ישנם פונדמנטליסטים (בעיקר בארצות הברית ובעיקר מהנצרות הפונדמנטליסטית) המתנגדים לחילוניות, וטוענים כי יש בזמן האחרון אידאולוגיה "חילוניות קיצונית" וכי זה איום על "זכויות הנוצרים" והביטחון הלאומי. הכוחות הדתיים הפונדמנטליסטים העיקריים בעולם המודרני באים מהאסלאם הפונדמנטליסטי ומהנצרות הפונדמנטליסטית, על אף זאת, ישנם מיעוטים דתיים שרואים בחילוניות מדינית חלק מרכזי בשימור זכויות שוות.

ישנן מדינות מוכרות כ"חילוניות חוקתית", כמו צרפת, הודו, דרום קוריאה, יפן, טורקיה, וארצות הברית, אך לא לכולן יש צורות ממשל דומות.

חילוניות בתנועה הציונית:

על אף שבכל זרמי הציונות הדעות נעות מדעות חילוניות ולפעמים אפילו אנטי - דתיות בציונות הסוציאליסטית עד דעות המנסות לכפות דתיות לאחר נקודה מסוימת (כמו הקמת המדינה, או לחלופין חזון של "מדינת תורה") לרוב מוסכם כי התנועה הציונית היא חילונית ביסודה כיוון שהיא בוססה על השקפות מתחום החולין, כמו לאומיות, תוך כדי כפירה במסורת ההלכתית בפרהסיא, והעברת הדת אל תחום הפרט. מלבד זאת, על אף שיתוף הפעולה עם האורתודוקסים, בנימין זאב הרצל כיוון אל עבר מדינה חילונית שבה אנשי הדת לא יתערבו בפוליטיקה:

Cquote2.svg

לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי דת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי כנסת שלהם. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ"

Cquote3.svg

עקב חששות היהדות החרדית מחילוניות - יתר בתנועה הציונית, התנגדה היהדות החרדית באופן חריף לתנועה הציונית. את דגל החילוניות המדינית נשאו לרוב: הציונים הכללים, גורמים רוויזיוניסטיים - ליברליים וכן גורמים סוציאליסטיים, אם כי לבסוף המודל שנקבע בהקמת המדינה לא היה חילוני - מדינית כפי שרצו הגורמים הליברלים, אלא ניסיון שליטה על הדת מצד הגורמים הסוציאליסטיים, שגרם להתנגשויות בן דת ומדינה. כיום המצב שונה, ורק מפלגות ציוניות - סוציאליסטיות כמו מרצ או מפלגת העבודה דוגלות בחילוניות מדינית.

חברה חילונית:

בחברות חילוניות נהוג לנסות להגיע להרמוניה בין קודש לחול ובין הישן לחדש.

חברות מערביות מודרניות בדרך כלל נחשבות בלימודי דת חילוניות, בגלל חופש הדת הכמעט מושלם (אדם יכול להאמין בדת כלשהי, בכמה דתות או באף דת, ללא שום אפליה משפטית או חברתית), כולל האמונה הכללית שהדת בסופו של דבר לא מחליטה החלטות פוליטיות. אף על פי כן, ההשקפות המוסריות שנובעות ממסורות דתיות עדיין חשובות מבחינה פוליטית בחלק מהארצות הללו, כמו קנדה, צרפת, טורקיה וארצות הברית.

בחלק מהן, התייחסויות דתיות נחשבות לא במקום בפוליטיקה השלטת. לדוגמה, אחד מהראשונים לזהות את טבעה של החברה החילונית, די אל מונבי, מאפיין את החברה חילונית כך:

מסרבת להתמסר כליל להשקפה אחת על העולם ותפקידו של האדם בו.

אינה בהכרח הומוגנית, אך פלורליסטית.

היא סובלנית, וזה מגביר את המעגל של החלטות פרטיות.

בזמן שלכל חברה יש מטרות משותפות, מה שמרמז שחייבים להחליט על דרך לפתירת בעיות, ומסגרת דומה לחוק; בחברה חילונית זה מוגבל ככל האפשר.

לפתירת בעיות ניגשים ברציונליות, תוך כדי בחינת עובדות. בזמן שהחברה חילונית לא שמה מטרה ראשית, היא עוזרת לחבריה להגשים את מטרותיהם.

החברה החילונית היא חברה ללא תדמית רשמית. וללא שאיפה דומה לסוג התנהגות מסוים עם יישום אונברסלי.

שאיפות חיוביות מאחורי החברה חילונית:

כבוד עמוק לפרט ולקבוצות קטנות שאליהן הוא משתייך.

שוויון לכל האנשים.

צריך לעזור לכל אדם לממש את המצוינות הפרטית שלו.

שבירת החומות בין מעמדות חברתיים וכתות.

בסוציולוגיה המודרנית, שנולדה ממשבר לגיטימציה לדמויות סמכות דתיות מערביות מסורתיות, אמיל דורקהיים עסק בשאלת הסמכות בחברות שעברו חילון ועם החילון כתהליך חברתי והיסטורי. עם אנשי האקדמיה שעבודתם עזרה להבנה של דברים אלו נמנים די אל מונבי, מקס ובר, קארל ל. בקר, האנס בלומנברג, מ. ה. אברמס, קארל לווית', פיטר ל. ברגר ופול בניצ'ו בן השאר.

חילוניות יכולה להיות גם אידאולוגיה חברתית שבה הדת ואמונות על - טבעיות לא נראות חשובות להבנה של העולם ובמקום זה מופרדות מעניינים של הסקת מסקנות והיגיון. במובן הזה, החילוניות יכולה להיות קשורה בקידום של מדע, היגיון, וחשיבה נטוריאליסטית.

חילוניות כזו, היא חילוניות אידאולוגית, שיונקת את שורשיה מהפילוסופיה של המחשבה החופשית ומהתבונה לצד התרכזות בענייני העולם הזה. ברוך שפינוזה לדוגמה דרש בכל תוקף חירות מחשבתית, ודרש חופש דת וחופש מדת. למרות זאת, התעוררות האידאולוגיה החילונית המודרנית החלה בעיקר לאחר הפצת הספר עידן התבונה של תומאס פיין.

חילוניות יכולה להיות גם צידוד בכל סוגי החילוניות, או סוג אחד בלבד. כלומר, אחד המצדד בחילוניות במובן אחד, יכול להיות שלא יהיה מצדד בחילוניות במובן אחר. החילוניות לא בהכרח שווה לאתאיזם; יש מאלו המצדדים בחילוניות שהם דתיים (כישעיהו ליבוביץ'

), בזמן שיש אתאיסטים המקבלים את השפעת הדת ומוסדותיה על הממשלה או על החברה. החילוניות היא רכיב מרכזי בעמדה חילונית הומניסטית פוליטית וחברתית.

חלק מהחברות, כמו החברה הישראלית הן חילוניות כחלק מהתקדמות חברתית, ולא כתוצאה ממעשים של תנועה חילונית מסוימת; תהליך זה נודע גם כחילון.

אתיקה חילונית:

ג'ורג' הוליוק בפרסום מ - 1896 מגדיר חילוניות כך:

Cquote2.svg

חילוניות הוא קוד ההתנהגות הנוגע לחיים הללו, המבוסס על שיקולים אנושיים, ומיועד בעיקר לאלו המוצאים את התאולוגיה סתמית או לקויה, לא מהימנה ולא אמינה. העקרונות שלה הן שלושה: (1) שיפור החיים הללו באמצעיים חומריים (2) המדע הוא ההשגחה העליונה הזמינה לאדם (3) שזה טוב לעשות טוב. בין אם יש טוב אחר או לאו, הטוב של החיים הקיימים זה טוב, וזה טוב לדרוש את הטוב הזה.

Cquote3.svg

הוליוק החזיק בדיעה כי אין החילוניות והאתיקה חילונית צריכות לקחת חלק בשאלות דתיות (כיוון שאינם רלוונטיות), ולכן יש להבחין בינה לבין מחשבה חופשית חזקה ואתאיזם. בזאת הוא חלק על צ'ארלס בראדלו והמחלוקת פיצלה את התנועה החילונית בין אלו שטענו כי אין צורך או רצון בתנועות אנטי - דתיות אקטיביסטיות ובין אלו שטענו כי הדבר דרוש.

טענות כנגד החילוניות:

המתנגדים טוענים כי ממשל חילוני יוצר יותר בעיות ממה שהוא פותר, וכי ממשלה עם אתוס דתי (או לפחות לא חילוני) היא טובה יותר. מתנגדים נוצרים לחילוניות טוענים כי מדינה נוצרית יכולה לתת יותר חופש דת ממדינה חילונית. כעדות, הם מביאים את דנמרק, פינלנד, איסלנד ונורווגיה כמדינות מתקדמות עם קשר חוקתי בין הכנסייה למדינה הנחשבות מתקדמות וליברליות ממדינות ללא קשר כזה. לדוגמה, איסלנד הייתה מבין המדינות הראשונות בעולם שאישרה הפלות בחלק הראשון של המאה ה - 20, וממשלת פינלנד ממנת בניה של מסגדים. חלק מביאים כתגובת נגד את הולנד, ולאחרונה גם שוודיה, שהיא כבר מדינה חילונית וגם מפותחת מבחינה פוליטית וחברתית על אף ביטול כנסיית המדינה ב - 2000.

מתנגדי החילוניות מזכירים כי מדינות סקנדינביה הן מהחילוניות בעולם מבחינה חברתית, עם כמות אנשים נמוכה מאוד המחזיקים באמונות דתיות. לאחרונה, הטענה הזאת נידונה בציבור בנורווגיה שבה תנועות דרשו להפסיק את מיסוד הכנסייה הלותרנית של המדינה.

מבקרים מודרניים של החילוניות ביקרו את החילוניות על ידי צירוף של החילוניות עם אנטי - דת, אתאיזם, ואפילו שטניזם. המונח חילוניות משומש כביטוי מזלזל אצל שמרנים דתיים בישראל ובארצות הברית. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר הכריז על החילון המתמשך כבעיה מרכזית בחברה המודרנית, ושם לו למטרה בכהונתו למנוע חילוניות ורלטיביזם מוסרי. למרות שהמטרה של מדינה חילונית הוא להיות ניטראלית בענייני דת, חלק טוענים כי היא מדכאת חלקים מסוימים בדת. ולמראית עין, היא מדכאת בצורה שווה את כל הדתות מלהתערב בעניינים אחרים. ויליאם א. קונולי, מתנגד ראוי לציון לחילוניות כותב כך:

"חילוניות אינה רק חלוקה בין הממד הציבורי והפרטי שנותן לשונות דתית לשגשג בזה האחרון. היא עצמה נושאת בתוכה מניעה תקיפה. והיא מצפינה בתוכה משמעות חדשה של "דת" שמסתירה כמה ממנהגיה הבעייתיים מעצמה."

כמה פילוסופיות פוליטיות, כמו המרקסיזם, בדרך כלל סוברות כי כל השפעה דתית על המדינה או החברה היא שלילית. באומות שאימצו רשמית אמונות כאלו, כמו מדינות הגוש הקומוניסטי המזרח אירופי, מוסדות הדת נהיו כפופים למדינה, לשם האינטרס הציבורי. חופש הפולחן היה נתון לצנזורה להגבלות שונות, וההטפות של הכנסייה היו תחת מעקב בשביל להבטיח כפיפות לשלטון החילוני, או אפילו כפיפות לפילוסופיות רשמיות.

בצורה אירונית, זה נעשה כדי להבטיח את ביטחון הציבור והיציבות, ממשלות אלו גם השתמשו בפשעים כדי להחזיק את כוחן; אירועים כמו הטיהורים הגדולים, המהפכה התרבותית ומעשי הקמר רוז' הם כמה מהדוגמאות שצוטטו כנגד יכולת הקיום של ממשלות חילוניות לחלוטין (ראו אתאיזם מדיני). במדינות דמוקרטיות, מוסכם בדרך כלל על שמעשים אלו נגדו את הזכות לחופש דת.

אנשים מסוימים הדוגלים בחילוניות טוענים כי המדינה צריכה להיות מופרדת לחלוטין מהדת, ומוסדות דת צריכים להיות חופשים לחלוטין מהתערבות ממשלתית. כנסיות שמפעילות את סמכותן הדתית בנפרד מתמיכות ממשלתיות, ושיסודותיהן אינם במדינה, בדרך כלל נקראות כנסיות "חופשיות", חופשיות כמובן במובן של עצמאיות.

ויש אנשים שגם דוגלים בחילוניות חלשה יותר, ורוצים לתת למדינה יכולת לעודד את הדת (כמו מתן פטור ממס למוסדות דת, מתן מימון לפרויקטים של חינוך וצדקה, כמו שנותנים לפרויקטים "חילוניים"), אבל מתעקשים על כך שהדת לא צריכה למסד דת אחת כדת המדינה, לדרוש שמירת דת כזאת או אחרת, או לחוקק דוגמה דתית.