פרשת "שְּׁמִינִי" פותחת ב"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" [1]. מה קורה ביום השמיני? ביום זה יוצאים אהרון ובניו מאוהל מועד לאחר שנצטוו על שבעת ימי המילואים: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" [2]. בשבעה ימים אלה מוכשרים אהרון ובניו, והם זוכים בייפוי - כוח לשרת את ה' בקודש, לאחר שהם עברו תהליך של כפרה [3].

במלים אחרות, היום הַשְּׁמִינִי הוא בבחינת יום ציון סיום ההכשרה לשירות בקודש. יום ששמחה צריכה לציין אותו, יום בו ראוי לברך על המוגמר.

והנה בעצם היום הזה, תוך כדי התרוממות רוח הקדושה, ברכות משה ואהרון, והופעת ה' [4], פתאום, מהומה בלתי צפויה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" [5].

נורא.

זו אחת הפרשיות הסתומות ביותר במקרא.

יתר על - כן, מותם של בני אהרון הוא סיפור המעלה קושי משולש.

נפתח בקושי הראשון: חומרת העבירה.

חומרת העבירה, שעונשה הוא מוות, אינה מובנת מתוך פשוטו של הכתוב: "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" [6].

ממש, חסר פשר בפשטו של הכתוב.

פרשנים מנסים דרכים שונות להציע פשר לקושי.

אפשר למצוא במדרשים גילוי אמפתיה לכאב הנורא: "וכי לִפְנֵי ה' מתו? אלא מלמד, שקשה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחיי אביהם" [7].

ואף החרפת התמיהה, וחוסר הפשר: "טיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים וגדר שתי פרוכת ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים?" [8].

קרוב לגישות אלה אפשר למצוא בראייה חיובית של נָדָב וַאֲבִיהוּא: "בארבעה מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סרחונן. וכל זה למה? להודיעך שלא היה בידן אלא אותו העון בלבד. אמר ר' אלעזר המודעי שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקולקלים היה להם בסתר שעל ידי כן מתו" [9].

הסברים אלה מחריפים את אי הפשר למות נָדָב וַאֲבִיהוּא.

כי אם אין כל פגם בהתנהגותם של נָדָב וַאֲבִיהוּא, אז מהו "אותו העון בלבד" שבשלו הם נשרפו?

באותו מדרש נמצא, בצד התמיהות שהועלו לעיל, גם "הסברים" ל"אותו העון בלבד": "בשביל ארבעה דברים מתו...: על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים, ועל הקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו, [10] ועל אש זרה מבית (בדים) [כיריים] הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה" או "בשביל ארבעה דברים מתו... על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש... ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים... שנכנסו מחוסרי בגדים וכי מה היו חסרים? אמר ר' לוי מעיל היו חסרים" [11].

אחרים מעלים הסבר עקרוני - אמוני: ריקאנטי מציע לראות בכך תהליך פגום, ללא קשר לאלוהים: "היה צריך לכוין ביחוד השם המיוחד לריח ניחוח, והם לא עשו כן, ועל כן נענשו, כי כמו שחשבו לתקן עצמה מתו שהם כיונו לייחדה בכח עצמה בלא ייחוד השם הגדול" [12].

כוון דומה מציע ישעיהו ליבוביץ: "האם היה חטאם בכך שעשו מה שאסור היה לעשותו, או שמא חטאם בכך שהם עשו מה שלא נצטוו לעשותו?" לייבוביץ מציע להבין ש"אש זרה" היא "אש ההתלהבות", דהיינו, "עבודת ה' שהאדם נדחף אליה מתוך הבנתו והרגשתו, מתגלגלת והופכת במהותה לעבודת אלילים, שהרי למעשה אדם זה כאמור מתכוון לספק את עצמו" ללא קשר למטרת הפולחן לאלוהים [13].

בהמשך וברוח דברי ליבוביץ, ברשות קוראי, הכתוב כאן מעלה כוון נוסף:

מהי "אֵשׁ זָרָה"?

אני מציע, במקום הכתוב "אֵשׁ זָרָה" לקרא "אֵשׁ מְזָרָה" [14], במובן אש מפזרת, אש שמתפשטת כמו רוח זלעפות.

כלומר, ה"אֵשׁ המְזָרָה" אינה "אֵשׁ" תקנית במובן פולחני, גם לא במובן ערכי מוסרי.

במובן זה זו אש שאינה ממוקדת, אש שהיא ללא בקרה, אש ללא כל שליטה.

אש כזו יכולה להיות מוצתת גם ללא כוונה מראש, אלא מתוך התלהבות אולי מתוך שכרון חושים.

התנסותם של בְּנֵי אַהֲרֹן מעוררת תחושות חזקות מאוד: "וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" [15]. "וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" [16].

האם זה יהיה הזוי לשער שהתנסות כזו עלולה לעורר התלהבות בלתי נשלטת ובלתי מבוקרת, שיש עימה גם שכרון חושים?

במצב כזה אכן פורצת "אֵשׁ מְזָרָה", אש כזו שורפת ללא הבחן!

לפי גישה זו, נָדָב וַאֲבִיהוּא נפגעו מהאש לא כעונש על חטא כלשהו, אלא תוצאה ישירה מעוררות להבות אש ללא כל שליטה.

ואכן, רצוי מאוד להיזהר מאיבוד שליטה ושכרון חושים, לא רק ליד המזבח...

ברור, כל ההסברים האלה אינם מפחיתים את מוזרות האירוע.

נפנה לקושי השני, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

אדם נמצא בטקסיות מרשימה, בניו שהוכשרו לתפקיד מרכזי בפולחן פועלים היטב.

לפתע, בתוך התהליך הזה, פורצת אש זועפת שמכלה שניים מבניו, והוא שותק?

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" [17].

יש הרואים בכך בסיס לשכר: "קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור" [18].

באופן דומה גם פרשנויות אלה: "שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם" [19]. "אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא, וכיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם, שתק וקבל שכר" [20].

פרשנויות אלה משדרות הצדקות.

גישה אחרת מציעה לראות בכך ביטוי כן לאבל: "השתיקה אחת ממשפטי האבלות, והם מפורשים ע"י יחזקאל ע"ה [21], דכתיב: בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל" [22].

הכותב מצטרף להבנת הכיוון האנושי.

מה יכול אב לומר במצב כזה? אילו מילים יכולות להוסיף משהו לאבל הנורא?

אכן שתיקה, שתיקה רועמת היא.

ומי יודע, אולי השתיקה היא גם כלפי משה האח המנהיג, בבחינת, המתים מונחים לפני ואתה מדבר על קדושה?

אכן, נורא.

נותר הקושי השלישי, מניעת אבל [23].

במטותא ממך, קושי זה מחייב דיון מיוחד, ודי דנו בשלב זה.

הקשר בין קדושה למוות אינו נדיר במקרא, גם לא בתרבות האנושית, וגם בימינו אלה.

קדושה כזו, קדושה שקשורה, שמצדיקה או שמניעה מוות אינה קדושה.

ייתכן, שזה אחד ההסברים לקושי להסביר את סיפורם הנורא של נָדָב וַאֲבִיהוּא.

בחברה האנושית הדבר היחיד שנושא קדושה הוא האדם, כל אדם: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" [24].

הדיון שלנו וודאי לא "פתר" את כל הדברים הסתומים בסיפור נָדָב וַאֲבִיהוּא.

אבל, לטעמי, אפשר "לסלוח" לכל המוזרויות הקשות האלה, אם נלמד מכך דבר אחד חשוב: אין רעיון, אין אף מטרה, אין שום יעד, אין אף אישיות שלמענם מותר לדרוש קיפוד חיי אדם.

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" [25].

הבהרות ומראה מקום

[1] ויקרא ט, א.

[2] ויקרא ח, לג.

[3] שם, לד - לו.

[4] "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כב - כד).

[5] ויקרא י, א - ב.

[6] שם, שם.

[7] מדרש שמעוני, פרשת שמיני רמז תקכד.

[8] שם, שם.

[9] שם, שם.

[10] הרשב"ם וראב"ע מציעים כיוון דומה: "היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה... כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים" (רשב"ם, ויקרא י, א). ייתכן שפרשנות הרשב"ם קשורה לסיום הפרק הקודם: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד).

"וטעם אשר לא צוה אותם שמדעתם עשו" (ראב"ע ויקרא י, א).

[11] מדרש שמעוני, פרשת שמיני רמז תקכד.

[12] ריקאנטי, ויקרא י, א.

[13] על - פי לייבוביץ ישעיהו: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע. כתר, 2000, עמ' 480-467.

[14] הוספת אות או שינוי אות הם כוון פרשני לא נדיר.

[15] ויקרא ט, ט.

[16] שם, יב.

[17] ויקרא י, ג.

[18] רש"י, ויקרא י, ג.

[19] ספורנו, ויקרא י, ג.

[20] תורה תמימה, ויקרא י, ג.

[21] רבינו בחיי ויקרא פרק י פסוק ג.

[22] יחזקאל כד, טז - יז.

[23] "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ד - ו).

[24] בראשית ט, ו.

[25] דברים ל, יט.