סקרנות , הלופ, הקבוע אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, כי זה משקף לנו הכי טוב את המציאות, ואם טוב לנו אז כנראה שהחיים שלנו הם בדרך הנכונה. האם יש איזה ריטואל קבוע שאפשר להצביע עליו? כנראה שכן. אם אני הייתי צריך להצביע עליו הייתי קורא לו, שכל, רגש חוויה. השכל עוזר לנו להבין טוב יותר, את האמת לגבי המציאות וכן את האמת לגבי המטרות שלנו. הרגש מתחבר אל המקומות שבהם נוח לנו להרגיש באופן כזה דווקא לגבי המציאות או האמת, ויכול להיות מבוסס ומורגש באופן אובייקטיווי או קיבעוני, והחוויה היא באמת סך כל ההרגשות והשכל אשר אנחנו חווים בחושינו בפרספקטיווה אמיתית ומשכנעת. הקשר הלוגי בין שלושתם אינו מחייב ואני אסביר, אמנם אנחנו פועלים לרוב עפי השכל גם בחשיבה וגם בהתבוננות כלפי המטרות שלנו, ולרוב אף מרגישים חיבור או לא מרגישים חיבור רגשי, ואז החוויה גם כן עלולה להיות מושפעת מהשכל והרגש הקודמים לחוויה, אבל לא תמיד החוויה כשלעצמה תוביל אותנו חזרה לאותו שכל ורגש מקדים. וזה, משתי סיבות, האחת כי יכולה להיות חוויה אשר תהיה עוצמתית מספיק כדי להרחיק אותנו ממה שמוכר לנו בשכל וברגש לדוגמה צונאמי אשר מרחיק את השכל כאילו אנחנו יכולים לעצב את הטבע כרצוננו, וגם מרחיק את הרגש כאילו יש לי איזה שהוא ביטחון עצמי ממשהו בעולם, כי כל כולי עסוק בחוויה זאת חוויה רעה והשניה טובה שהחוויה תהיה כל כך טובה שתשנה לי את כל צורת החשיבה הרגשית והשכלית עד שלא יהיה לי יותר שכל או רגש ואני יהיה כל כולי בחוויה בלי הזדמנות למצוא שכל או רגש אחר. ובכל זאת, מה זה אומר שעלי לעשות, אם נמצא לומר שהחוויה חזקה מהכל? בפשיטות זה אומר שעלי לזרוק גם את השכל וגם את הרגש ומהיום והלאה להתעסק רק בחוויות איזה שיהיו ולאן שיובילו איך אומרים? ליהנות בדרך אל המטרה , איזה מטרה? פשוט, החוויה הבאה. אבל, האם אנחנו באמת יכולים לזנוח את המטרות ואת הריגוש של השגת המטרות? ויותר מזה שהרי יש חוויות שהם בעצמם מחזירות אותנו בחזרה אל השכל ואל הרגש, אולי כדי לשפר אותם? וגם בלי השכל והרגש אני לא יכול לשלוט בחוויה אבל באמת, אם היה לנו שכל אמיתי, היינו מפסיקים לחשוב ורק חווים חוויות עד אין סוף. ולכן הלופ המוכר הוא שכל, רגש, חוויה, מיצוי החוויה ואז, תקופת המתנה ריגשית, ושוב שכל וחוזר חלילה. בנוסף למה אנחנו מעדיפים לחשוב? כי אנחנו מאמינים כי בעזרת החשיבה שלנו והצבת מטרות בחיים, אז אנחנו הופכים את חיינו מאפשרי המציאות למחויב המציאות וכן את החוויה למחויבת המציאות מצד השורש שלה שקשור אלי. אבל באמת כפי הידוע שורש האמת וכן החוויה וכן כל דבר אינו תלוי בדעתו של האדם בכלל וזה מה שעושה אותו אמיתי. אם כך, איך אנחנו מתמודדים עם הרצון לחוות בשלמות מצד אחד וגם להשתמש בשכל האוביקטיווי שלנו בלי שיתנגשו זה בזה? והתשובה היא שרק עי שנכניס את המציאות ואת כל מה שידוע לנו לפרופורציה הנכונה, נוכל ליצור את הבועה המתאימה שבה השכל והמטרות שאנחנו מציבים יחיו בד בבד עם החוויה האמיתית.בועת הידיעה האמיתית הזו זה היכולת שלנו לקבל גם שיש אחדות נפרדות ושהכל זה אחד שלם עד כדי כך שאין הבדל בין אחדות לנפרדות ושאפילו הנפרדות בעצמה היא סך כל חלקי האחדות, ואלוהים בעצמה. ולמעשה אין הבדל בין יש הבדל היינו נפרדות לבין ההיפך שלו היינו אין הבדל. ורק אז מתאפשרת ידיעה שלימה ואמיתית של המציאות. ולופ הקבוע שכל, רגש, חויה בין אם ישנו ובין שלא הופך להיות מחויב המציאות בגלל האמת האמיתית שהיא אינה תלויה בשום שכל. ובכל זאת ואם נדע את האמת האמיתית ונתחבר אל הבועה שהיא אי שפיטה, עדיין לא בטוח שנחווה את החוויה האמיתית בשלמות כי מצד האמת באמת אין הבדל בין צד אחד למישנהו אבל מצד שאנחנו בנפרדות ועדיין לא נמצאים בחוויית האחד המוחלט ולכן לא מצליחים להרגיש את החוויה כסך כל חלקיה בשלם והיא אינה ממלאת אותנו. וגם הרצון שלנו לחוות באמת הוא אינו מצד השלם ולא רק ההרגשה כלפי החוויה עצמה שאינה בשלמות, ולכן אם נסתכל על מהות החיפוש עצמה שלנו, נראה שהמון פעמים אנחנו דווקא שואפים לנפרדות שמגדירה את האני העצמי שלי יותר וכאילו מתרחקים מהרצון להיות באחדות. חוויות כמו ספורט שהן תחרותיות או הרצון להיות מיוחד או להתבלט כמו בדוגמנות או אופנה או כל דבר יש בו רצון להיות נפרד וזה מה שאמרו?כי יצר לב האדם רע מנעוריו פרושו שמצד הנפרדות נמנעה מאיתנו גישה אוביקטיווית לאמת ואנחנו בנוסף פאסימיים לגביה, היינו לאמת ולאחדות, שיש בכל דבר שני צדדים שהם סך חלקיו. ואנחנו מייצרים כדור שלג של נפרדויות. ואם הבנו את זה שיש בזה רע ממילא נבין עכשיו למה, יש לנו קיבעון מחשבתי שצריך לעשות טוב וזה מצד הנפרדות. כי באמת מצד הנפרדות שבנו יצר לב האדם רע מנעוריו היינו ליצור קלקול מעצם תולדת הנפרדות שלנו, האגו, האני. וכאילו בכל חוויה שאנחנו חווים יש בה הנאה אבל בלי החלק הטוב שבה, וכאילו בכל חוויה יש בה את הצד הרע בלי הטוב, ולכן בני האדם יצרו את המחשבה שצריך לעשות מעשים טובים כי הרע ממילא קיים והטוב צריך לעשות אותו. ומה טוב שנולד מזה? שנבראנו בעלי סקרנות. כי מצד הסקרנות אפשר לאחוז או להסתקרן מהשכל שיש בכל דבר ודבר, או מצד החוויה שיש בכל דבר ודבר והסקרנות אין בה עדיין טוב ורע והסקרנות האמיתית היא מה האמת שיש בכל דבר ודבר. ולכן הסקרנות יש בה צד שהוא חיזוי העתיד למעשה, היינו להסתקרן לגבי מה שעדיין לא ידוע לי אבל אני אוכל לדעת אותו בעתיד. כמו נבואה. ואת הנבואה האמיתית, היינו האמת הנבואית, כל כך נעימה לנו לחיות אותה כמציאות, גם מצד השכל שיש בה, וגם מצד האמונה והחוויה שיש בה, כי זאת ההנאה האמיתית מהדרך אל המטרה שאינה מפרידה בין החוויה הרגש והשכל מקובעים ככל שיהיו.

מודעות רוחנית , תובנות על החיים וחומר למחשבה , 17 חקירת מחשבות מלחיצות כל מחשבה מציקה, נושאת איתה מטען ריגשי תחושתי המורגש בגוף בצורת מתח מסויים. המחשבה מכילה סיפור השייך או לעבר ואו לעתיד אך תמיד נסמך על הזיכרון ולא קיים בהוווה דמיון התחושה שלנובעת מהמחשבה מופיעה תמיד בהוווה כלומר כם אם התחושה היא לא נעימה היא קורת עכשיו מחשבה שלא גורמת למתח, היא לא מפריעה וחולפת כמו משב רוח קל. המסקנה אומרת שהסיפור שמכיל המחשבה כלל לא מעניין אותנו אלא המתח ואו התחושה הנובעת מימנו ולכן נשאר לי לחקור את התחושה ולא את המחשבה... התחושה או הרגש הלא נעים מופיע במרחב שלי והיא אני בעצמי... כלומר תחושה לא נעימה היא חלק מימני שאינני מודע לו וכל פעם שאני פוגש אותו הוא מנהל אותי. עכשיו נשאלת השאלה מה לא בסדר בתחושה הזו שמנהלת אותי? התשובה מבוששת לבוא כי למעשה אין הסבר למה תחושה היא נעימה ואו לא ואז המיינד מסרב שמשהו ששהוא לא מכיר ינהל אותו ההתבוננות הישיר של המיינד לתחושה גורמת למודעות הטהורה להתגלות ואז קורת התמרת הסבל כלומר תחושה לא נעימה הופכת להיות נעימה לאחר שלמדתי להתידד איתה ולהבין שהיא חלק מימני ולא משנה לאן אלך התחושה הזו היא אני והיא תלך בעיקבותי ובכן אין מחשבות מלחיצות ישנן רק תחושות לא מוכרות המחשבות ימשיכו לעלות כרצונן, אין ביכלותנו לעצרן כי אנחנו לא היוצרים שלהם אך יכולת ההתבוננות קיימת בנו והיא מסירה את החושך מהתחושות המנהלות אותנו ומפוגגת אותן לתוך תחושת הקיום הרגילה. חקירת מחשבות מלחיצות האם אני יודע מה תהיה המחשבה הבאה שלי? , לא האם אני יודע מה ארגיש בעוד רגע? , ללללאאא האם אני יודע מה אחוש ברגע הבא? , לא מה זה אומר? שמה שאני חש, מרגיש, וחושב כרגע, לא אני תיכננתי אלא זה עלה בי בדיוק כמו שמזג אוויר עולה או משתנה. האם אני יכול להשתחרר ממה שעולה מעצמו? האם אני יכול לעצור את הרוח? מחשבה מלחיצה פרושה מחשבה שבעיקבותיה אני חש בלחץ פנימי (אצלי בתוכי) לא בחוץ ולא בשום מקום אחר כלומר מחשבה חיצונית גורמת להרגשה או תחושה פנימית רעה. אז גם המחשבה וגם התחושה עלו מעצמן אני הוא זה שטוען לקשר לוגי בינהם , והרי אני לא טועה לעולם. לחקור את המחשבותת זה כמו לחקור את הרוח? אבל התחושות מחשבות ורגשות עולות ממקום מסויים שנקרה לו השפעה חיצונית או פנימית וכל עוד אתה נמצא תחת אותתה השפעה, תמשיך לשחות באותה ביצה. לדוגמה אם תסגור את החלון לא תהיה תחת השפעת המזג אויר כלומר אתה בולם את ההשפעות וחושף את עצמך לחדשות. אז הסיבה למה שקורה לך זה ההשפעה לה אתה נתון ואם תבצע שינוי בעזרת נסה הוטעה אולי אתה עשוי למצוא את עצמך בסביבה שונה ומאתגרת. תאר לעצמך שאתה נכנס לחדר חשוך ובידך פנס. אתה מאיר על חלקים קטנים מהחדר וסורק אותו לאט עם הפנס פתאום הפנס הקטן הזה שבידך מאיר את כל החדר ב ב ת , א ח ת האור החמים והנעים מציף אותך אתה נמצא במצב אקסטטי, עד שעולה בך המחשבה איך זה קרה? , באותו רגע כבה האור מהחדר והפנס מאיר על חלק קטן שוב השאלה שנשאלה מתפוגגת (סוף המחשבה) ושוב הפנס מאיר את החדר ושוב עולה השאלה ושוב כבה הפנס , שוב קורה הנס והשאלה מפנה את מקומה ושוב האור מציף , ולפתע אתה יכול לראות את השאלה עולה ולראות גם את האור האור לא בורח מהחדר למרות שאתה רואה גם את השאלה וגם את האור השאלה מעמעמת מעט את האור והרצון לדעת איך הופך לענן חסר משמעות שניתן לראות דרכו למעשה אתה לא רואה את החדר אלא אתה הוא האור שבחדר שעליו מנסה השאלה להשתלט לאחר מכן כבה האור וחוזר לפנס החדר חוזר לחושך אך משהו נשאר לך כי ראית משהו אחר עם טעם שלא מוכר , לא נראה לי שזה ישכח הרע משרתו של הטוב קיימת תנועת חיים שאינה ניתנת להכחשה אין לה הפך והיא מה שהיא. כל פעולה שאדם עושה בחייו היא על מנת להרגיש טוב. את הטוב האדם מרגיש בעצמו בגופו שהוא העוגן שלנו פה. ולמעשה התנועה היא כדי לחוש את עצמנו. כל שכחה גוררת לפחדים וחרדה. האדם מטייל בעולם כדי להרגיש טוב איפה הוא מרגיש את הטוב? בעצמו. האדם מתחתן כדי להרגיש טוב איפה הוא מרגיש את הטוב? בעצמו. האדם מוליד ילדים כדי להרגיש טוב איפה הוא מרגיש את הטוב? בעצמו. האדם הורג כדי להגן על עצמו כי אם הוא יהיה מוגן הוא ירגיש טוב. איפה הוא מרגיש את הטוב? בעצמו. האדם שונא רוצח גונב לועג מרכל כל זאת כדי לחוש את עצמו גם אם הדרך עקומה, הרע הופך משרתו של האדם כדי לחוש את הטוב בעצמו. כי כל שחסר לאדם היא תחושת עצמו שהוא אינו מודע לה אלא רגעים ספורים במשך היום. על הומואים רציחות ומודעות עצמית (חשבון נפש) אני לא אוהב הומואים וגם לא אוהב רוצחים למה? כי ככה חינכו אותי. אמרו לי שזה לא טבעי לרצוח, וגם לא טבעי להיות הומו. כאשר הסבירו לי את הדברים הללו, שכחו להסביר לי מה זה, לא טבעי. לא טבעי , מצב שהוא מחוץ לטבע. האם הומואים ורוצחים הם מחוץ לטבע? האם קיים משהו שהוא מחוץ לטבע? האם הטבע מאפשר את ההומואיות? והאם הוא מאפשר את הרצח? האם ניתן לזהות בעזרת החושים ואו הידע או הדעת משהו שהוא לא טיבעי? אתמול סיפרה לי חברה שמורה אחת הראתה לילדים עט מבמבוק, ושאלה אותם מה זה? , הילדים השיבו, עט. יצאה המורה עם התלמידים לרפת שבחווה, והגישה את העט לפרה והפרה אכלה את קנה הבמבוק. לילדים זו היתה עט ולפרה מזון. את המשמעות לדברים אנחנו מעניקים. את ההומופוביה אני הוא זה שרואה מהצד של ההומו, לאימו וחבריו הוא מתנה משמיים. את הרוצח אני הוא זה שרואה , בקהילה שלו הוא בטח מגן התורה ואלוהים וכל מה שלא טבעי. מי שרואה את הרצח כרצח ואת ההומו כהומו זה אני ולכן זה קיים בי גם אם זה לא ברצוני היה להיות כזה ככה הושפעתי במהלך הדרך, ולכן אני הוא הרוצח וגם ההומופוב וברגע שכל אחד יהיה מודע למחשבות שעולות בו וידע שהן רק מחשבות והוא לא זה שחושב אותן כי הרי הן חומר מיד שניה שנתקבל על ידי, אני לא זה שמתכנן אותן הן עולות מעצמן (האם אני יכול לבחור איזה מחשבות לחשוב? האם אני יודע מה תהיה המחשבה הבאה? אז למה אני חושב שהמחשבה שלי?) ההבחנה הדקה הזו, שבה אני לא שונה מהמחשבה אז אני הוא הרוצח וההומופוב ובו ברגע שאני רואה שזו מחשבה. אז אני לא המחשבה וההזדהות מתפוררת. מה שאתה רואה ומזהה זה מה שאתה זה השיקוף שלך של המחשבות שעולות בך אור המודעות לכך של כל אחד מאיתנו והבנת המכאניזם תמשוך את השטיח מתחת לרגליים של ההומופוביה והרצח. וכאשר אני מחפש את הסיבה לרצח ולהומופוביה ולכל דבר אחר, וכאשר אני יוצא נגד הדתיים והרבנים או נגד שס כדאי לדעת שאין באפשרות אדם לדעת את הסיבה לדבר מסויים כי את הרצח ביצע הרוצח בגלל סיבות שלו. אך ללא אוויר לנשימה, וללא החלל שמאפשר את תנועתו, וללא המציאות, הטבע והשמש. לא הייתה מתאפשרת הפעולה שלו וכך לגבי האי אהבה שלי להומואים וההפך. ומכאן שלא ניתן לדעת את הסיבה לדבר, וזו סיבה מספיק טובה כדי לא להפנות אצבע מאשימה אלא להפנות אותה אלי בחזרה לתוך עצמי, כדי שאור המודעות יעשה את העבודה. כי הרי ברור לנו שאם הידיעה הזו תשכון בתוכינו לא יהיה מקום להומופוביה ורצח למלחמות ולסבל המטורף ששוטף אותנו. ולדתיים בשפה שלהם אם יש אלוהים אז הוא ברא גם את ההומואים וגם את אלו ששונאים את אלוהים וגם את החילונים וגם את הנוצרים והמוסלמים וכל דבר שהוא חיי צומח או דומם. אם אתה חושב שאלוהים שיכול לעשות כל אלו צריך אותך כשליח כדי לתקן את הבריאה, אז כנראה שאינך מאמין באלוהים ואינך מבין את המושג אלוהים כל יכול. וכמובן שגם דברים אלו מופנים אלי שהרי הם בתוכי והמשמעות להם עולה בי. כי כמו שאני הומופוב אני גם אנטי דתי וגם זה מחשבה שנממצאת מיד שניה בתוכי ומעוורת אותי לאמת. האם מישהו פגע בך אי פעם? מישהו אומר משהו, או עושה משהו. החושים קולטים, ומביאים את זה לפני המוח , המוח בודק ומחליט האם הנאמר או האירוע היה אמור להיות או לא. כל זאת בבדיקה מול העבר החינוך שקיבלנו שהוטבע בנו. במידה וזה לא תואם, מתקבלת תחושה פיסית רעה בגוף, כאשר מתקבלת התחושה הרעה, כדי להשתחרר מימנה אנו מנסים לשכוח את החוויה בעזרת התנפלות או האשמה או הוצאת קיטור על הצד השני וכך מתחילה מלחמה בגלל תחושה גופנית ריגישת שלא נחקרה ובגלל אי היכולת שלנו להשאר עם חוויה וההזדרזות שלנו להעבירה לתרגום מילולי כדי לשלוט בה. 1. ההחלטה עם להפגע או לא, היתה בחירה אישית שלנו. (גם אם בחירה מכאנית) 2. ללא התחושה הרעה לא היינו כלל מתייחסים לנאמר או לנעשה , כלומר אנו מאשימים אחר או ארוע בתחושה פנימית פיסית שלנו. 3. שאנחנו מנסים לחקור את התחושה ולנסות להסביר לעצמינו למה התחושה הזו רעה? , אין לנו תשובה. למעשה עולה בכלל השאלה למה אני מתווכח עם התחושות שעולות בי? האם אני יודע איך אני אמור להרגיש? אז שהייתי צעיר חברה שלי בגדה בי הרגשתי רע עם זה לאחר שקלטתי עם החושים את האירוע, הוא הובא לפני המוח, והמוח שבחן את זה החליט שלי לא עושים כזה דבר, וזה מייד לוווה בתחושה ריגשית קשה האמת שהשתחררתי מזה די מהר (שנתיים חחח). היום אני יודע שכל מה שהפריע לי זה התחושה שהרגשתי בגוף בעיקבות ההחלטה של המוח שלי להתייחס לאירוע הבחירה להיפגע היתה שלי למה אני צריך להיות מושפע ממשהו שמישהו אחר עושה? האם אני באמת הייתי מושפע לולי חשתי את התחושה בגוף? למה פחדתי לחוש את התחושה הזו? אולי אם הייתי מתידד עם התחושה הזו אולי לא הייתי מתייחס בכלל לאירוע? אולי מי שאשם בכך זה אני שאינני מסוגל לחוות חוויה ריגשית חושית, ומייד מנסה להפטר מימנה בשיום האירוע והעברותו מהמרכז הריגשי למרכז השיכלי? לסיכום היה אירוע, קליטה חושית, בחירה, חוויה, ובריחה מהחוויה עי מיסכנות או האשמה. אי היכולת להתבונן בחוויה חושית ריגשית הוא המקור לסבל ולא האירוע שגרם לחוויה. הקץ למלחמת הדתות , פיתרון של אמת ואהבה. יש ללמד בחוק בכל אחת ממדינות העולם את האמת הבאה, אלוהים כאלוהים הוא כל יכול ולכן יכול להגן על עצמו כל אדם שמנסה להגן על כבוד האלוהים, או מנסה לדבר בשם האלוהים, אינו מאמין, ואינו מבין מה זה אלוהים כי הוא לא סומך על אלוהים שיגן על עצמו או ידבר בשם עצמו. ולכן הוא הופך עצמו... לעובד אלילים. מה שנכתב פה הוא אמת אם אתה מרגיש כי זו אמת וחושב שזה עשוי להביא תועלת, אנא העבר זאת הלאה. להתעורר לאמת כדי להתעורר לאמת, יש לחקור את האקטואליות והממשות של המשפט האמת לא משתמעת לשני פנים מה אומר בפועל המשפט הזה? , כל מי ששומע אמת, אין לו אפשרות, לא יכולת, עוצמה והתעוזה, ואף אין לו הרצון הפשוט ביותר והקל ביותר לומר שזו אינה אמת אמת אינה מעוררת תגובה אלא היעלמות של האני כי היא בוערת בכולם ואין יכולת שיכלית להסביר מדוע, כולם מסכימים איתה. התשובה הברורה והפשוטה ביותר היא לשאלה למה יש לאמת מכנה משותף כולל וטוטאלי בין בני האדם ? היא , כי ככה. אין קשר בין אמת למושג נכון. נכון לא נכון, אלו מושגים שקשורים בתחושות שמשתנות מעת לעת.. מה שנכון היום, יכול להשתנות מחר. כמו תחושות ורגשות ומחשבות.. דברים שנאמרים הם בהכרח אמת. למה? כי הם נאמרו., אך התוכן שלהם יכול היות נכון, או לא נכון ועלול לעורר ויכוח שזה נוגד את תכונת האמת שהיא אינה משתמעת לשני פנים.. כאשר עולה בך מחשבה ש , משהוא לא היה צריך להיאמר, אתה טועה? כי הדברים נאמרו וזו האמת. והיתה להם מטרה גם אם התוכן נחשב בעינך כנכון או לא נכון. בפשטות הדברים היו צריכים להאמר למה? כי הם נאמרו. תוכן הדברים שייך למדור של נכון ולא נכון. יחד עם זאת שורש הדברים באמת, הם מצביעים על אמת חלקית, כמו גל בים שאינו מעיד על הים, אך אינו נפרד מימנו. האמת זורחת מאליה האמת לא משתמעת לשני פנים כאשר דרך מסויימת מנסה לשכנע אותך ב , אמת, היא לא אמת כי לא היה צורך לשכנע אותך באמת. (ובכל זאת היא מצביעה על משהוא שורשה מהאמת) כאשר יש ספק אין ספק. כשאתה חושב על טעויות שעשית בחייך, האמת שאינה משתמעת לשני פנים יודעת שהדברים לא היו טעות כי הם נעשו התוכן שלהם שייך למחלקת נכון לא נכון המחלקה השיכלית ש , אין לה קשר עם האמת (למעט נמקר שלה). כל הדברים שמסבירים אמת הם חשובים אמירתם אמת אך תוכנם אינו אמת כי האמת לא זקוקה שיסבירות אותה. לא ניתן ללמד אמת כי היא לא זקוקה לדוברים. כאשר זורחת אמת האני נעלם ולו לרגע כי אין לו אנרגיה ואו סיבה ואו כוח יכולת או כל מילה אחרת מתאימה, כדי להיות נוכח ביחד עם האמת. כאשר יש אמת אין מקום לדבר נוסף כי היא שלימה.. וככה יש להמשיך לנסות לחיות את המשפט האמת אינה משתמעת לשני פנים החקירה מאירה ומעירה. לא ניתן להסביר שיכלית מה היא אהבה, יופי חמלה ואמת, כי באלו אין נוכחות של האני , וכאשר עולה השאלה מי אני? גם לא ניתן להסביר זאת עם המחלקה השיכלית, כי אני זה ביטוי של האמת. כל מילה נוספת שבאה אחרי אני שייכת למחלקת נכון לא נכון, אך אני זה אמת, או ביטוי של אמת. לא ניתן להתכחש לאני גם לא ניתן להסביר אותו... אז מה שנשאר זה לנסות לראות בחיי היום יום את הביטוי של המשפט, האמת אינה משתמעת לשני פנים

המפתח להצלחה בחיים האישיים והבן אישיים כולנו יודעים שאדם וחוה עשו טעות חמורה בגן , עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג ח , יג), נגלה דבר עמוק ביותר, (לאחר שאכלו מעץ הדעת) ויתחבא האדם ואשתו מפני ה אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה אלוקים אל האדם, ויאמר לו אייכה (היכן אתה? ), ויאמר (אדם) את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא ויאמר (ה) , מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ויאמר האדם, האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל ויאמר ה אלוקים לאישה, מה זאת עשית? ותאמר האישה, הנחש השיאני (שכנע אותי) ואוכל. רשי מסביר את מהלך האירועים כך, הקבה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקבה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת, אייכה? , איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו. במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות ... וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד. את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב, הי, מה קורה עם העוגיות? . אמירה כזאת נותנת לו הזדמנות להודות באמת, מבלי שירגיש מאוים. מדוע כל כך הרבה אנשים מתקשים להודות בטעויות שלהם? סיבה אפשרית אחת היא, שללא עקרונות מוחלטים של טוב ורע, אין מה שיחייב אותם להודות במעשיהם. העיתון הגדול במדינה פרסם את הדברים הבאים, מספרת אישה, שבנה נרצח בפיגוע טרור, הגעתי לבית המשפט, והנאשם ברצח הסתכל עלי במבט של מה הבעיה שלך? אז מה אם רצחתי את הבן שלך? . מתוך עשרות משפחות שנעזרו בטיפול נפשי בכדי להתמודד עם רצח יקיריהן, ניתן לספור על יד אחת את אלו מהן שזכו לשמוע חרטה וצער מהאדם שרצח את יקירם. מדובר בפחות מאחוז אחד. בחברה המערבית מדובר בתופעה נפוצה מאד שאנשים נמנעים מלהביע חרטה על מעשיהם. בין אם מדובר בנהג שחתך את הנהגים האחרים על הכביש, או באדם שהרס מערכת נישואין, ההודאה באשמה היא לגמרי מחוץ לאופנה. למעשה החברה הנאורה של ימינו עושה הכל בכדי להסיר לחלוטין את מושג האשמה מהלקסיקון שלנו. הרבה יותר קל לתרץ את הטעויות שלנו בהסברים מלאי היגיון. תחושת האשמה איננה נחשבת טובה לבריאותינו, ולכן מציעים לנו , תדחיקו את זה . ההדחקה הזו איננה בריאה. כאשר אנו מסרבים להודות במעשינו, ההרגשה הרעה אינה נעלמת, להפך, היא מתגברת ומכרסמת בנו עד שנתייחס אליה, נודה במעשינו ונתקן את דרכינו. ברמה אחרת, הדחקה שכזו ממש מסוכנת. כאשר אדם חוזר על פעולה אסורה שוב ושוב, הוא בסוף נותן לה הסבר הגיוני שהופך אותה עבורו לנכונה ומותרת. הימל, החייל הנאצי, כתב שבניסיונו האישי ברציחת יהודים, נקודת המפנה הגיעה כשהוא הצליח להירדם בלילות ללא כל תחושת אשמה. בשלב ההוא, הוא הבין שמשם כבר אין דרך חזרה פרשת השבוע מספקת לנו כלי חשוב שיסייע לנו להודות במעשינו, כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ואמרת לפני ה אלוקיך, ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה... (דברים כו יב יג). התורה מלמדת אותנו שהמפתח להעריך את הרמה הרוחנית שלנו באופן אמיתי, הוא לומר בקול רם ולבטא במילים, איפה הצלחנו ואיפה נכשלנו. האדם הוא יצור אינטליגנטי, חושב ויצירתי, ולכן מתרוצצות בראשו מחשבות שונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור , עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד למשך זמן רב. בכדי שמחשבותיו יאריכו ימים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו רק כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה. זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל מאד קשה לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו מצטיינים בלהמציא לעצמנו תירוצים. אנו מסרבים להודות באמת. אנחנו זורקים את האשמה על מישהו או משהו אחר. אנחנו מכחישים את המובן מאליו. אנחנו מצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח במאמץ רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה, טעיתי, חטאתי, מבצע בכך מעשה גדול ומשמעותי. השיעור הזה חשוב במיוחד כשמתקרבים לימים הנוראים, תקופה בה אנו נדרשים לעמוד מול המראה ורואים את המציאות הלא כל כך מחמיאה, של מי אנחנו באמת. הרמבם מסביר, כל המצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... חייב להתוודות לפני הא , ל... כיצד מתוודה? אומר אנא, השם חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (הלכות תשובה, א א). במסורת היהודית, הוידוי הוא עניין אישי המתנהל רק בינך לבין הקבה. למעשה, המלה להתוודות נאמרת במשקל התפעל, בכדי לשקף שמדובר בפעולה שאדם עושה על עצמו. למרות שאנו מדברים אל הקבה, אנו פועלים לשנות את עצמנו , הרי הוא כבר יודע את האמת. הבעיה מתחילה כאשר איננו מוכנים להודות באמת בפני עצמנו. כמו שאמר ירמיהו הנביא, הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי (ירמיהו ב לה). אם נשכיל להשתמש בכלים שמלמדת אותנו פרשת השבוע, נוכל להפסיק להתכחש ולהתחיל להתמודד עם הטעויות שלנו ורק כך נוכל להגיע לצמיחה והתקדמות.

שמח בחלקו , מהו השקר של העשיר ששמח בחלקו? לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא, הרצאה על שמח בחלקו , מהו השקר של העשיר ששמח בחלקו?. שמח בחלקו , מהו השקר של העשיר ששמח בחלקו? הפעם אני רוצה לדבר על אחד השקרים בעולם, והשקר הוא על השמח בחלקו. מה זאת אומרת? כפי שאמרנו, האדם סובל בחייו בגלל השקרים שהוא משקר את עצמו. ויש שקר נפוץ, שאומרים, איזהו עשיר השמח בחלקו וברור שאם אדם יהיה שמח במה שיש לו, בחלק שלו, ברור שהוא יהיה שמח ומאושר. ואיפה השקר. השקר הוא שאומרים לאדם שהוא יכול לגרום לעצמו להיות שמח בחלקו והאם הוא בכלל יכול להיות באמת שמח? והאם זה שאומרים לאדם את האמרה פשוט תהיה שמח בחלקך, לא משנה מה קורה, האם זה יכול בפועל לעזור לו באמת להיות שמח בחלקו. ברור שלא. וזהו עוול שנעשה לאדם להגיד לו דבר כזה, כי איך הוא יכול לגרום לעצמו להיות שמח במשהו שמדכא אותו, או נדמה לו כחוויה רעה. גם אם האדם מכיל בתוכו את הדבר הרע, זה עדיין לא מספיק חזק שהוא ירצה את הדבר שקרה לו. ויש כמה אפשרויות בדבר רע שקרה לאדם, בחוויה, והאפשרויות הן, יש אפשרות שהוא סובל ממה שקרה, לא רוצה את שקרה לו, וסובל מכך שהוא לא רוצה את זה. ויש אפשרות שנייה שהוא אפתי, לא מגיב, שותק למה שקרה. ואפשרות שלישית נוספת, שהוא כל כך שמח מהמציאות כפי שהיא שהוא ממש רוצה את הדבר הרע שקרה לו. הוא כל כך שמח בחלקו באמת, שהאדם כל כך מרוצה מהמצב הרע שקרה לו עד כדי כך שהוא יסרב לשנות את המצב. ניקח מצב שאדם חולה, אם באמת הוא שמח בחלקו, לא ירצה תרופה, ואם האדם שמח בחלקו, למה שינסה להבריא ולקחת תרופה. ואם אדם רעב, הוא אוכל, אבל אם אתה כל כך שמח בחלקך, למה אתה אוכל? השמח בחלקך ותסתכל על הכוס המלאה, הן שוות אולי כקליפת השום, מה גם שהן לא מביאות אותך לשלמות. והשלמות, השמח בחלקך באמת, לא תרצה לשנות כלום, ואם קורה לו דבר רע הוא כל כך שמח בחלקו, לא ירצה לשנות את הרע, ברמה כזו, שיבחר את המצב הרע כמו שהיה רוצה לבחור דבר טוב. נגיד שאדם לא חסר לו משהו בחיים, ויש לו כסף, והוא שמח בחלקו, ועכשיו מציעים לו יותר כסף והוא ישמח, אם ישמח, סימן שלא היה שמח גם קודם בחלקו. זה כמו עיוור שיש לו צבע מסוים בחולצה, נניח שלא אכפת לו מה הצבע. ויגידו לו יש בעיה עם הצבע של החולצה שלך, היא לא יפה, ומה אכפת לו מה צבע החולצה, ונאמר שיביאו לו חולצה עם צבע אחר, ויגידו לו להחליף, לא ישנה לו להישאר עם החולצה שלובש, מה אכפת לו מה הצבע אם אף פעם לא ראה והבחין בין הצבעים השונים? ואם ישנה לו ויחליף, לא היה מרוצה בכל מקרה. להיות שמח בחלקך אומר שאפילו תיאורטית אתה לא יכול להרגיש יותר טוב. חוויית שלמות מוחלטת, שגם אם יציעו לך כרטיס לגן עדן, הוא לא ירצה. ועל האדם להפסיק לשקר את עצמו, כי אף אחד לא באמת שמח בחלקו כי גם אם יתנו לאדם את כל העולם, וישימו כתר על ראשו, הוא תמיד ירגיש שחסר לו משהו. גם אם מישהו אומר, יש לי כל מה שאני רוצה אני שמח, הוא לא באמת שמח כי תמיד הוא יכול עוד להיות שמח יותר, כי אם בשלמות אתה שמח בחלקך אין שום אפשרות לרצות עוד כלום כדי שיגרום לך יותר שמחה. ומי שבאמת שמח, אמור להיות שמח גם שהוא בדיכאון ומרגיש רע אבל האדם לא רוצה להרגיש רע, או עצוב, הוא רוצה להיות שמח רק במה שנוח לו. ועל האדם להיות אמיתי, ולהיות שמח בחלקך זה לא כמו שזה נראה ואל לו לאדם לשקר את עצמו שהוא שמח בחלקו ובעצם הוא מלא צער וכאב על העצבות והחסרונות שלו. על האדם לבדוק ולחקור פנימה, לנסות להבין מה זה טוב, מה זה רע? מהי המציאות? ומי שיבין את הדברים, יבין את השלמות יבין שאין צורך, או אין רצון כלשהו שיגרום ליותר שמחה וממילא יהיה שמח בחלקו.

שיפוטיות, האשמה, חרטה וביקורת עצמית. כשאדם מתבונן פנימה אל תוכו, הוא מגלה את עצמו. הוא מגלה את הרגלי החשיבה שלו, אמונות ופחדים, אלו נקראים קליפות. ובכל השגה או הבנה חדשה, הוא מנסה לנער מעליו את אותן הקליפות שמטרידות אותו וגורמות לו להרגיש רע. להפסיק להתחרט. ואם כבר התחרטנו, אז אנחנו לא מתחרטים על זה. ניקח לדוגמה עניין השיפוטיות העצמית. אדם ישב וחשב עם עצמו והגיע למסקנה שהוא מחמיר עם עצמו יותר מידי וגורם לעצמו להרגיש חרטה ואשמה לשווא. ההיגיון אומר שאם הבנו שאין טעם שנמשיך לשפוט את עצמנו, להתחרט ולגרום לעצמנו לתחושה רעה, אין שום סיבה שנמשיך צורת החשיבה הזו. ובכל זאת, למרות ההבנה, השיפוטיות העצמית ממשיכה לנהל לנו את החיים והקליפה המדומה הזו לא מתנערת מאיתנו. ולמה הדבר דומה? אדם שהבין שאין לו שום צורך לעשן והחליט שהוא זורק את הסיגריות. יום למחרת הרצון שלו משך אותו ללכת לקנות קופסה חדשה, ואיך הרצון שלו פיתה אותו לעשן שוב? הרצון אמר לאדם, תראה, נעשה דבר כזה, אתה תקנה קופסה אבל תעשן קצת סיגריות, כך שתרגיל את עצמך לאט לאט להפחית עם הסיגריות ועם הזמן אתה תפסיק. האדם בתמימותו הסכים להצעה, וכעבור תקופת זמו קצרה, הוא חזר לעשן כרגיל. בדיוק באותו אופן דפוסי חשיבה שולטים בנו, אנחנו מבינים שזה עושה לנו רע ומחליטים להפסיק עם ההרגל ואז מגיע תירוץ חדש שגורם לנו להמשיך. בכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות. עיקרון שחשוב להבין ולזכור, על כל תשובה יש שאלה חדשה ועל כל יתרון יש חיסרון, כמות היתרונות והחסרונות תמיד שווה. וזהו כלל ברזל, ולכן כאשר אנחנו שואלים את עצמנו שאלות לגבי כל עניין, אנחנו יוצרים התלבטות שמובילה לקונפליקט פנימי, מה שיכול לגרום לנו תחושת תסכול ולהרגיש חסרי אונים. אם נבוא במשא ומתן עם עצמנו וננסה לעשות חישובים של יתרונות וחסרונות? המשא ומתן הזה בנינו לבין עצמנו עלול שלא להיגמר לעולם, כי על כל יתרון שנמצא, המוח ימצא לנו חיסרון כלשהו שיוביל אותנו לתחושת ספק. על כל חיסרון, דעה בעד, דעה נגד כמו למשל יתרון כלשהו בזה שנפסיק עם הרגל מסוים, המוח ימצא לנו חיסרון שיערער לנו שוב את הביטחון העצמי וימנע מאיתנו לקחת החלטה. כלומר, על כל דעה שנציג, המוח יציג לנו דעה מנוגדת שמראה לנו בדיוק להפך. ועל כן, חשוב להיות החלטיים עם עצמנו ולא לנסות למצוא תירוצים או סיבות שמצדיקות את הבחירות שלנו. וכעת לאחר שהבנו את העיקרון החשוב הנל, עלינו להבין שבאופן דומה, גם בזמן שאנחנו שופטים או מאשימים את עצמנו, תמיד נוכל למצוא איזושהי נקודת מבט שתגרום לנו להרגיש אשמים, נקודת מבט שתציג אותנו באור שלילי, לעומת נקודת מבט המוצגת באור חיובי, ולכן עלינו להיות מודעים לזה ולשים לב לכך שאנחנו לא ממהרים להאשים את עצמנו מהר כל כך. ולסיום, חשוב להבין את העניין לעומקו ובנוסף על כך, עלינו להתרגל לקחת החלטות בתקיפות הדעת ולא לנסות למצוא הסברים ותירוצים, אלא פשוט לקחת החלטה ולעשות מבלי להסס.

אני לא יכול... כמו שחשבו פעם על האטום, בלתי ניתן לחלוקה. עומד בפני עצמו. אני לא יכול נתפס בתרבות שלנו כמו שחשבו פעם על האטום, בלתי ניתן לחלוקה. עומד בפני עצמו. אתמול יצאתי לבילוי בקולנוע. לפני הסרט צפינו בפרסומת מרהיבה. ראינו אשה צעירה שיוצאת עם גבר נמוך ממנה, גבר צעיר שעוזב את העבודה לפני הבוס, צעיר שמעודד את קבוצת הספורט שלו בתוך אמפי מלא באוהדים היריבים, ועוד כהנה וכהנה דמויות צעירות, נאות ואמיצות. ובסוף שורת המחץ, do what feels good, עשו מה שעושה לכם טוב. המסר הזה כל כך בסיסי בתרבות שלנו, עשו מה שעושה לכם טוב, שברגע הראשון נשמע כאילו לא אומרים שם דבר. עשו מה שעושה לכם טוב, ברור, לא? מה עוד אפשר לעשות, פרט למה שעושה לנו טוב? ובסוף מוצגת תמונה של משקה קל. כדי שלא תהיה טעות, עושה לכם טוב , כרגע. עשו מה שעושה לכם טוב כרגע. מה שנותן תחושה טובה מיידית. הסרט היה גרוע במיוחד. אני שונאת דרמות, אבל שכחתי עד כמה. עכשיו נזכרתי. זה היה סרט הוליוודי מהסוג הצפוי והמשעמם ביותר. והיתה שם סצינה סטריאוטיפית במיוחד, בחור צעיר שנגמל מסמים, החברה שלו מכעיסה אותו מאוד, ואז הוא רץ כמוכה אמוק למיטה שלו, מחטט תחת המזרון, מוציא בידיים רועדות את הכדורים ולועס אותם. ואז הוא שוכב על המיטה מרוצה. כמה צפוי, נכון? כי מה עוד אפשר לעשות אם יש לנו תחושה גרועה, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלהחליף אותה בתחושה טובה? הכי ברור, והכי פשוט. המסר הזה עוד יותר בסיסי בתרבות שלנו. אם עשו מה שעושה לכם טוב כרגע הוא בסיסי מאוד, וכמעט ברור מאליו, אל תעשו מה שעושה לכם לא טוב כרגע הוא עוד יותר בסיסי, וברור לגמרי מאליו. הילד בוכה כי קיבל מכה? הוא לא מרגיש טוב כרגע. נפעל מיד לשינוי התחושה, בבקשה, קח שוקולד. בבקשה, אמא תתן לך מתנה. רק אל תבכה. הבוס כעס עלינו? יש פתרונות לשינוי התחושה הרעה, צפיה בטלויזיה, יציאה לשופינג, אכילת ממתקים או בורקסים. אין שום בעיה שאי אפשר לפתור, ומיד. זה חוסר סובלנות אדיר כלפי תחושה לא נוחה. כמו אש שאסור לגעת בה, צריך להרחיק ממנה את היד מיד. שלשום חווייתי חוויה משמעותית מאוד עבורי. הרגשתי מקוררת, חוסר אנרגיה, כאב ראש, אברים כבדים. היתי אמורה ללכת לשיעור יוגה, ומאוד לא רציתי ללכת לשיעור. המחשבה לעשות יוגה כאשר אני מרגישה כל כך גרוע היתה מאוד דוחה. מצד שני, לא רציתי לוותר לעצמי. ידעתי שאם אוותר על השיעור, אז בכל פעם שארגיש לא במיטבי, יהיה לי מומ מתיש עם עצמי, אם ללכת או לא. חבל על האנרגיה, החלטתי ללכת. היתי בטוחה שלא אוכל לעשות כמעט כלום בשיעור, אבל לפחות אהיה שלמה עם עצמי, שניסיתי. קיויתי שאולי יהיה לי מזל, ויהיה שיעור קל. לא היה. נכנסתי לשיעור והודעתי למורה שאני לא מרגישה טוב, ושאני אעשה מה שאני אוכל. התחלנו. הרגשתי גרוע כמעט לכל אורך השיעור, כמו לפניו. בכל זאת, עשיתי מה שיכולתי. ומה שקרה הדהים אותי, יכולתי לבצע את רוב השיעור. המורה רצה שאדגים תנוחה מסוימת, ושאל אם אני יכולה לבצע אותה. אמרתי לו שלא הצלחתי לבצעה מעולם, ובטח היום כשאני מקוררת, לא אצליח. הוא הורה לי לבצע אותה. אז ביצעתי אותה, לראשונה בחיי. המורה התבדח על חשבוני, הנה היא הרצתה לי שהיא לא יכולה, ועשתה. זו תנוחה שמבוססת על כוח. היה לי כוח, אפילו שהרגשתי מאוד חסרת אנרגיה. אחכ ביצעתי עוד תנוחות מאתגרות. יצאתי מהשיעור קצת יותר חזקה וגמישה, עדיין מקוררת ומרגישה די רע, ובהלם, איך זה קרה? איך זה שיש פער גדול כל כך בין מה שאני מרגישה שאני יכולה לעשות, לבין מה שאני יכולה לעשות בפועל? ומה זה אומר עלינו אנשים? אנשים אומרים לי לגבי דברים רבים, אני לא יכול. אני לא יכול לא לאכול את הפנקייק השמנוני והקר שהילד השאיר בצלחת. אני לא יכול לצאת להליכה כשאני עייף. אני לא יכול להודות לבן הזוג שלי על משהו, כשאני כועס. אני לא יכול לוותר על גלישה במשך שבוע. אני לא יכול לשקם את הקשר הזה. והלא יכול הזה הוא כמו האטום, כשרק התגלה, בלתי ניתן לחלוקה (ככה חשבו עליו פעם). לא יכול. זהו, לא יכול. אין מה לומר על זה. אם אתה לא יכול, אתה לא יכול, מה אפשר לעשות? מעניין לחשוב על ההצהרה אני לא יכול. בדכ אני לא יכול היא תיאור של העבר, וגם תחזית. עד היום לא יכולתי לעשות את זה, כלומר לא עשיתי את זה אף פעם. ואני חוזה, מנבא, צופה, שגם בעתיד לא אוכל. יש פה גם עניין של רגש, לפעמים. אני מרגיש רע כשאני מנסה לעשות את זה, ואני לא מוכן להרגיש רע, ולכן אני לא עושה את זה, וזה נקרא לא יכול. בתרבות שרגילה לתקן תחושות רעות מיד, אל תעשה מה שלא עושה לך טוב כרגע, הלא יכול הוא בעצם הפתרון המידי. ניסית משהו, או אפילו חשבת לנסות אותו, וזה גרם לך לתחושה רעה? מותק, אתה לא יכול. עזוב. חלק מחוסר היכולת הזה הוא בעצם חוסר סובלנות לתחושה רעה של חוסר יכולת. כי בעצם, כמו שברנרד שואו אמר, קשה מאוד לחזות , במיוחד את העתיד. אנחנו לא באמת יודעים אם היום או מחר נהיה מסוגלים לבצע משהו. אנחנו רק יודעים מה היה אתמול, ושאתמול לא יכולנו. ואנחנו יודעים מה התחושה שלנו עכשיו, תחושה של חוסר יכולת. ויש פה עוד הנחת יסוד נסתרת מאוד, ההנחה היא שאיך שהרגשנו פעם, הוא איך שנרגיש תמיד. אם פעם כעסנו על אדם כלשהו בשיחה מסוימת, תמיד נכעס עליו אם נדבר שוב על אותו נושא. זהו חלק מהיאוש. אם תמיד נרגיש אותו דבר, כנראה שאין סיכוי לשינוי, ואנחנו באמת לא יכולים. יש הרבה טכניקות שמלמדות דבר מעניין, להיות סובלניים כלפי תחושות גרועות, ובכלל זה סובלנות לתחושה של חוסר יכולת. בפורום של לנדמרק מנחה נהדר אחד קרא לזה leave your sole in the room. השאירו את הסוליה בחדר. פשוט השארו כאן, גם אם התחושה ברגע מסוים היא שהעניינים לא מתקדמים היטב. זוהי גישה בסיסית באימון, לבצע תרגילים, גם אם הם לא נוחים. ביוגה מלמדים לנשום עמוק ולהרגע, בזמן ביצוע תנוחות מאוד לא נוחות, קשות או אפילו מכאיבות. ביעוץ הדדי להערכה מחדש לומדים לחוות עד הסוף רגשות קשים כגון כעס, פחד או בושה. המטרה היא להשתחרר מהם ולעבור הלאה, אבל בדרך לומדים קודם כל לעצור, לא לברוח, ולהרגיש היטב את הרגשות הללו. בשיטת ההתמקדות עוצרים, יושבים בשקט בעיניים עצומות, ומתמקדים בתחושות הגופניות וברגשות שחשים. עוקבים אחריהן כמו אחרי סרט, אחרי הביטויים הפיזיים שלהם ואחרי הרגשות והמחשבות. דברים מעניינים קורים בכל המקרים האלה, כשאנחנו מוכנים להשאר לזמן מסוים בתחושה לא נוחה, תחושה של חוסר יכולת, כעס, עצב או אחרת. התחושות, הרגשות והמחשבות שבדכ נדמים כמקובעים כל כך, יכולים להשתנות במהירות הבזק. לפני כמה ימים תרגלתי התמקדות עם חברה. התמקדתי בתחושת כעס שחשתי כלפי אדם קרוב מסוים. תוך דקה בערך התחושה התחלפה בתחושת עצב. אחרי דקה שוב כעסתי, כעס קצת אחר. אחרי עוד דקה התחלתי לצחוק על עצמי ועל כל הסיטואציה, ואחכ חשתי חמלה. בסוף התרגול, אחרי עשר דקות, היו לי תחושות, רגשות ומחשבות שונות לחלוטין על אותו נושא. גם בשיעור היוגה עליו סיפרתי, הסכמתי להשאר בתחושה הלא נוחה של חוסר יכולת וחוסר אנרגיה , תוך כדי תרגול , והופתעתי. חוסר היכולת התחלף ביכולת. יש עוד דבר שקורה כאשר מסכימים להשאר במקום לא נוח. לומדים הרבה על עצמנו. על היכולות שלנו וגם על הרגשות, המחשבות, וההתמודדות שלנו. למשל כעס. הנטיה בשעת כעס היא לעשות משהו מרגיע (שוקולד טלויזיה שינה עישון). חגית ספנסר, המורה שלי להתמקדות, מלמדת מה שנקרא לשבת עם הכעס ולשמוע את הסיפור שלו. ומגלים דברים. על הכעס הזה ועל עצמנו. אני מציעה לאנשים שעובדים איתי לשבת ולכתוב את המחשבות שלהם בזמן רגש קשה, במקום לפנות לערוצי הבריחה החביבים עליהם, המרגיעים. כך מקבלים חלון אל המחשבות, אל עצמנו, במקום להמשיך ולטאטא את כל העניינים אל מתחת לשטיח. השיעור הזה הדגים לי עוד משהו שאני יודעת, חוסר יכולת מורכב מעובדות פיזיולוגיות, ומרגשות. שניהם יכולים להשתנות, אגב. ובדכ המעצורים שאנחנו נתקלים בהם ראשונים, הם הרגשות. ואם לומדים לעבוד עם הרגשות הללו, להתגבר עליהם ולעבור הלאה, נשארים עם המגבלות הפיזיולוגיות, שהן הרבה יותר קטנות ממה שנדמה לנו.

השתמשות של הורים בילדים בתוך מערכות יחסים בין הורים וילדים ניתן לאתר מניעים לא מודעים. נכנה אותם, אינטרסים נפשיים. מאמר זה מציע כי מעבר לקשר הפורמאלי הקיים במישור הגלוי בין הורים לילדים, קיימים גם מניעים נפשיים, מודעים או לא, התומכים ומחזקים את הקשר והופכים אותו למשמעותי ביותר. הבנת מניעים אלו ומקומם המרכזי בעולמו הרגשי של ההורה מפריכה את האמונה כי קשרים מסוג זה מייצגים דוגמה לאהבה ללא תנאי. אהבה ללא תנאי אפשרית, אך ברוב המקרים, כדי להשיגה יש הכרח לפתח מודעות אצל ההורה לעולמו הנפשי. פרק זה מביא מספר רווחים נפשיים המתקבלים בתוך יחסים בין הורים וילדים, הורים נוטים לצפות כי הילד שיוולד להם, ידמה להם, ולא רק מבחינה חיצונית. אינטרס נפשי ראשון שיכול להיות קיים ביחסים בין הורה וילדו, הוא האנטרס להרחיב את עצמי על ידי שכפול העצמי. אישור עצמי עי שכפול עצמי המחשבה יכולה להיות מנוסחת כך, אני אוהב את עצמי, אני ביחס לאחרים הכי טוב שאני מכיר, ולכן טוב לי וטוב לעולם שיהיו עוד כמוני. חשיבות עצמית שמבוטאת כך, עשויה לחסום ילד להיות מי שהוא. ילד שרואה בעיני אביו אמו את החיפוש אחר הדומה שבניהם עשוי להשתדל ולספק להם סיבות לסיפוק עצמי בכך שיוותר על תכונות, נטיות, מחשבות, רצונות וכיוונים ייחודיים, שפחות מקובלים על הוריו. הורים שמצפים שילדם יהיה משהו שהם מכירים מעצמם, מקבלים סיפוק רב מהאפשרות למצוא בתוך ילדם סימנים וביטויים של עצמם. הוא כמוני בזה ובזה.. , אני והבת שלי חושבות אותו דבר.. בכל פעם שמתגלה זהות כזו, דומה הדבר לתאומות, לזיהוי של עצמי באחר, שגורם לתחושה של שותפות, הזדהות, אנו דומים. בדומה לצורך הבסיסי ב Miroring. אנטרס נפשי זה דואג לכך שהילד ירחיב את האני של ההורה. שכפולו של ההורה עוזר לו לראות שיקופים של עצמו סביבו הנה עוד כמוני והוא מקבל מכך אישור חיזוק לקיומו שלו. אחת הסיבות לכך שהורה אוהב יותר ילד מסוים, יכולה להיות קשורה בזה. מול ילד אחד יש להם תחושת תאומות כזו, ומול אחר לא. הורה שמחפש תאומות יכול להיות מאוכזב, מול ילד שכאילו לא שייך אליו.. בשל שונותו. ילד עם אופי אחר, טמפרמנט, תחומי עניין, בחירות שונות, עשוי לזכות בהצבעת אי אמון מצד הורה מאוכזב. אכזבה זו מלווה בשכנוע להיות אחר ממה שהנך, אז נשמע תלונות כמו למה אתה פשוט לא יכול להיות כמו... לוותר על.. לעשות את.. למה שלא.. . אם גם אחרי 20 שנה, עדיין מחזיק ההורה בציפיות שילדו יהיה משהו עבורו שהוא לא, יורגש מרחק רב וניכור ביחסים. הורה בעל חשיבות עצמית במקרים קיצוניים יתנכר ויתנתק מילדו שכל פשעו בכך שבחר להיות מי שהוא באמת. יחסים בין הורים וילדים נמשכים תקופת חיים שלימה, מניעיהם הנפשיים של הורים בתוך הקשר עשויים להשתנות עם הזמן, ולהתאים את עצמם לפחדים לא מודעים שעולים ביתר שאת ככל שעוברות השנים. הרגעת הפחד מפני המוות מעבר לרעיון המשכיות הקיום של היחיד שמושגת בהקמת זרע, מופיע עם הזמן הצורך לוודא כי כשנזדקן, יהיה מי שיטפל בי וידאג לי. הציפיה מהילדים, כי יטפלו במסירות ובאהבה בהוריהם קשורה גם בפחד להיות תלוי באחרים. ככל שאדם חש עצמו מתבגר, ככל שסימני הזמן ניכרים בפניו, הוא מבין שגם דרכו יום אחד תגיע אל קיצה, כנגד הפחד מהזדקנות, פחד מאי המשכיות מהמוות, יש נחמה, להיות עם ילדים קטנים. ללוות ילד ברכיבה הראשונה על אופניו, להתלוות למסיבת חנוכה בגן, לחגוג יומולדת 3 וכד. פעולות אלו מחברות ישירות לחוויות מתחילת החיים, לתחושה של צמיחה, להבטחה שיש לך עוד הרבה זמן כאן, ל התחלה מחדש שהילד מייצג. הילד יכול לשמש אם כך, מרגיע, וחוליית קישור לדבר בו אדם מבוגר חושק יותר מכל, חיבור לצעירות. כמו קמע הוא עשוי לשאת את הנכד סביב צווארו ולנשק לו בכל פעם שאימת הגיל תכביד על הכרתו. הרבה פעולות עושה האדם החרד הממוצע בניסיון להבטיח לעצמו התמודדות טובה מול העתיד הלא נודע. הוא קונה לעצמו תעודות ביטוח שונות, או משקיע בתפילות לאלוהים, אך הדבר המוחשי הקיים ביותר עליו ניתן לסמוך כשמדובר בעתיד, הוא דבר חי, כלומר, ילדים. עניין אחר באותו עניין, היא הציפיות שמעוררות את המוטיבציה שלנו להשקיע ולגדל את הילדים לכל אורך הדרך, לכל הורה מן היישוב, הציפייה לקבל בבוא היום מילדיו השקעה בדומה להשקעתו שלו בגידולם. בפועל, התמודדות ילדים בגילאי 50,60 עם סוגיית הוריהם המזדקנים, לא תמיד תואמת ציפיות אלו. הרבה פרמטרים משפיעים על התוצאה, ולא יכולים להילקח מראש בחשבון.. פרמטרים הקשורים באהבה? אולי. בעוד שאהבת אם לילדיה נתפסת כאהבה ללא תנאי אהבת ילדים להוריהם נתפסת כבעלת אנטרס. למה שילדים בגילאי 60 יאהבו מתוך אנטרס את הוריהם מולידיהם ויאהבו אחרת לגמרי את ילדיהם שלהם? עמדתי היא, כי אדם מנהל יחסים מתוך אותה מודעות שיש ברשותו. ואם יחסיו עם העולם מושתתים על אנטרס, יהיו כל יחסיו או רובם נובעים מאותו בסיס נפשי. לפי עמדה זו, הורים שמגדלים ילדים מתוך אנטרס, יהיו באותו זמן בהכרח ילדים שמטפלים בהוריהם שלהם מתוך אנטרס. אשליית אהבת האם במקרים מסוימים של קשישים המאושפזים היום בבתי אבות, מתגלית במלא הדרה. מעניין יהיה לבדוק, כמה מהקשישים מרוצים מאופן טיפול ילדיהם בם בזקנתם? זה זמן טוב לבצע סקר שביעות רצון.. ולשאול הורים אם היו עושים אחרת.. אם בהינתן אחרית שכזו, עדיין היו בוחרים להביא את אותם ילדים לעולם (או לפנות זמן ומשאבים לעצמם ולדאגה אחראית לאחריתם). ניתן גם לשאול, האם באמת אפשר לצפות כי ממרחק כה גדול של זמן, ילדים או אנשים אחרים, ימלאו אחר התחייבות כזו ויטפלו בהוריהם? האם המניע אני נתתי ולכן עלי לקבל בתמורה תקף? יתכן ומשום שהחוזה הלא כתוב הזה נחתם בידיעת צד אחד בלבד, וללא הסכמה מודעת ומפורשת מהצד השני.. הוא לא תקף. נכון שזה פייר לקבל חזרה באותה מידה, אך האם ניתן לצפות ממרחק של 60 שנה ויותר עם כל מה שקורה בדרך, שכך אכן יקרה? הציפיה המוכרת לקבל חזרה מפלוני לפחות אותו הסכום שהושקע על ידי אלמוני בצק לחתונתו, מראה לנו משהו על מניעים נסתרים לפעולות שאנו עושים. על אופן התנהלותנו בהסכמים לא כתובים מסוג זה. בעוד שהפחד מהמוות עולה ומראה את עצמו לרוב בשלבים מאוחרים יותר של החיים (אולי לקראת גיל 40), פחד בסיסי לא פחות מלווה אותנו מגיל צעיר הרבה יותר ומהווה מניע נסתר להרבה מהיחסים שאנו מתנהלים בתוכם. מול חברים ובמיוחד מול בני זוג, הרגעת הפחד להיות לבד טיעון מקובל של הורים לילדיהם הרווקים, למה שלא תעשי ה ילד, עדיף לך להזדקן לבד? עדיף להיות ערירי ת? אנשים רבים נכנסים לתוך מערכות יחסים מחייבות יותר או פחות, מתוך פחד להישאר לבד. לערב הזה, למשך החורף הקרוב, או בהמשך החיים. גם כאן, מדובר באקט שמטרתו הלא מודעת היא הימנעות מתחושה רעה, הפעם תהיה זו תחושת הבדידות. רבים נכנסים לזוגיות בשל חרדה מפני הלבד. יש שעוברים מיד מקשר אחד למשנהו, שמיד מתאהבים בבן זוג חדש ועוברים לגור יחד. האמונה אם לא מתחתנים נשארים גלמודים או האשליה אם אתה בזוג אתה ביחד, גוברת. לא כל מי שבזוג או נשוי, מרגיש ביחד בתוך המערכת המשפחתית או הזוגית. לא כל מי שחי כיחיד, חי לבד, או מרגיש לבד. אנשים מצדיקים את עמדתם החרדתית גם בעזרת הרעיון שאדם יחיד, הוא חסר אונים מול החיים. גם זה, רק רעיון. טיעון המשכיותו של המין האנושי נראה סביר על פניו, שצריך לעסוק בהולדה מהטעם הזה, כשם שהשקיעו בי וילדו אותי, כשם שנתנו לי חיים, עלי להעביר את זה הלאה, לתת חיים לאחרים. להמשיך את השרשרת האנושית. או בניסוח אחר, אם אף אחד לא ילד ילדים, לא יהיה פה כלום תוך 100 שנה.. טיעון זה מזכיר במהותו את אם אף אחד לא יתגייס לצבא, לא יהיה פה מדינה.. או אם אף אחד לא ישלם מיסים וכד. מאחורי טיעון זה המחשבה שדבר נכון אם נכון שכולם יעשו אותו, ולא נכון אם אינו נכון עבור כולם. טיעון זה לא לוקח בחשבון אנשים שונים עם יכולות או צרכים שונים. המציאות מראה, כי כשכל אדם מחויב לאמת שלו, הכלל לא רק שלא יוצא נפסד אלא גם מרוויח. אנשים רבים משקיעים מאמצים רבים בהנצחת זכר קיומם, או זכר יקיריהם אם במצבות, הקמת אגפים בבתי חולים ומוסדות שונים, הוצאת ספרים וכל דבר בר קימא. כל כך הרבה דברים ישארו אחרי לכתנו, והתחושה כי קיומנו כה ארעי בעולם הולמת בעוצמה בתודעה. כבר דובר בכך בפרק המבוא למאמר, כי הבאת ילדים תורמת להרגעת החשש כי לא ישאר מאיתנו דבר לאחר לכתנו. שארים אלו, ממלאים צורך פרטי בהמשכת קיומנו ולא באים מתוך דאגה לאנושות. טובת הכלל יכולה לאפשר את הבחירה להביא פחות ילדים כדי לתרום לפתרון בעיית צפיפות האוכלוסין לשטחי המחיה שהולכים ומצטמצמים על הפלנטה וכד. שימושים פונקציואנלים בילד הורים לפעמים מתוודים בהזדמנויות שונות בהרהורים שתרמו להחלטתם להביא ילד, חשבתי שעוד ילד יעשה לה טוב, ייתן לה משהו להתעסק איתו.. חשבתי שאם יוולד לנו עוד ילד, זה יגרום לו להיות יותר בבית.. , חשבתי שילד יגרום לו להתחבר לתפקיד האבהי והוא יפסיק לחפש סיפוקים בחוץ.. סוג כזה של שיקולים אינם נדירים במיוחד. הדינאמיקה של החיים מובילה אנשים המצויים בכל מני מצבים, לעשות ילדים מכל מני סיבות. מראש, עוד לפני שנולד, מעמיסים הורים אלו ציפיות ותפקידים על הילד, שמורגשים על ידו מתחילת חייו כעומס נפשי. בעיות נפשיות במקרים מסוימים מתפתחות לכדי מחלות גופניות (אסטמה, סכרת, התקפי חרדה ועוד) שכולן קשורות בהעמסות יתר רגשיות מסוג זה. ילדים מלוהקים כפתרון לבעיות בזוגיות לבעיות תקשורת של הוריהם ועל הדרך גם אמורים לספק להורים אלו מבנה יציב של משפחה ובית בישראל , ששם אותם בקבוצת האנשים הרגילים שחיים חיים נורמאלים. היינו כולנו רוצים לראות את הדור הבא של האנושות צומח מתוך הורות אחרת, אוהבת, מודעת ובעלת פניות, אך המרחק לשם עדיין רב. עמידה בסטנדרטים (סינדרום הדשא של השכן, Ill have what she has, או למה את ה לא כמו כולם) לעמוד בסטנדרטים חברתיים, להיות מה שנורמאלי להיות, למדוד את עצמי ביחס לאחרים, זה דבר בסיסי הנטוע עמוק בתרבותנו. משפחה + ילדים זה חלק ממה שמקובל להיות. השוואה בין אדם לאדם נעשית באופן אוטמטי בכל עניין ודבר ובעקבותיה מופעלים שיפוט וביקורת. לכן מאמצים רבים מושקעים בהמנעות מחריגות. למשל דרך בדיקות ההריון. הצורך לוודא שהכל תקין, מזמין אותנו לבדוק, האם ההורה מקיים מעין חוזה לא כתוב שבו הוא מתנה את המשך התהליך בתנאי ש? האם הוא מוכן רק למאמץ מסוים בלבד כהורה? האם בכך הוא מכריז, אקבל על עצמי רק את החבילה הסטנדרטית של התנאים. אחרת אני מזדכה על הציוד, יוצא מהפרוייקט. המנעות מליטול חלק פעיל בפרוייקט קיימת גם בהמשך החיים, תמיד יש ברקע את מה יגידו השכנים או למה את ה לא כמו כולם? למה את ה לא כמו הבת הבן של.. . הורה שעומד בפני ילד שבעיניו דורש ממנו יותר ממה שהתכוון לספק, יכול להצביע ברגלים ולצאת מהפרוייקט המשותף בדרכים רבות. אפשר לקרוא לזה הפלה רגשית. כשאב בוחר להיות עסוק, לעשות שעות נוספות, ולא להקדיש תשומת לב לילדיו, הוא עשוי להיות אב שעבר הפלה רגשית שמאס ברעיון ההורות משלב בו התחוור לו כי זה דורש ממנו השקעה שלא התכוון לתת. קשר הורה , ילד שקיים רק למראית עין, קשר מנותק רגשית, מנותק מהשקעה אמיתית, קשר שמלא ביותר התלוננות וביקורת מאשר בקבלה ואישור, הוא הדרך של הורים לוותר על הפרוייקט לאחר שלב ההריון. מצווה דתית קיימת מצוות הולדה בהלכה היהודית המכונה פרו ורבו. בפסוק כח בפרק א בבראשית נכתב, ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את , הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל , חיה הרומשת על , הארץ. הנחיה זו ניתנה מיד לאחר צאתם של נוח ומשפחתו מהתיבה אחרי המבול. אחרי שלא נותר אדם חי לכאורה על פני האדמה. באותו פסוק יש מספר הנחיות שונות, שמטרתן הישרדות לאחר ארוע הכחדת המין האנושי. ההקשר בא נאמרו הציוויים מסבירה את הנחיצות של הדייג והצייד לצד הרבייה. אך נתעלם לרגע מהעובדות. נתעלם מההקשר ומהאבסורד שבהדגשת ציווי זה. מיליוני מאמינים בעולם (יהודים ובני דתות אחרות) עושים ילדים כדי למצוא חן בעיני האל. כלומר, מתוך עשיית רצון ישות חיצונית שלאמונתם מקיימת אותם אחראית על קיומם. לצד המצווה, אנשים אלו מחזיקים באמונה בתהליך צבירת נקודות שאם הן טובות , יחזק ויאשר הדבר את העצמי. הצורך לחזק ולאשר את קיומי מופיע כאן בהקשר דתי, אני אהיה טוב מספיק, ראוי, נכון, כי אקבל אישור , חיזוק לקיומי מהאל, כשאעשה את רצונו. ילדים שכל קיומם בא מתוך קיום רצון האל, יהיו על תקן זבח לאל (כמו יצחק שנעקד על ידי אביו במצוות האל). אין פה ולא כלום עם בחירה בהורות, ובטח לא עם אהבה ללא תנאי. התנאי הוא קבלת אהבת האל בתמורה. במאמר מוסגר, היינו מצפים מהורים המאמינים שכל ילד הוא התגשמות הרצון האלוהי, שנברא בצלם, וכד, שיתייחסו ביראת כבוד לכל ילד באשר הוא, כי כל ילד הוא רצון אלוהים, גם אם מומש עי 2 הורים אחרים.. (היות ואלוהים אחראי על כל מה שקורה, הרי שגם ילד להורים בני דת או מוצא או גזע אחר.. הוא ילד של אלוהים)... המציאות מראה כי הורים המאמינים ב אדם נברא בצלם אלוהים לא מתנהגים כך בפועל. מדוע? קיים עניין בסיסי, שגם הוא מניע נפשי לא מודע, הגובר על הרעיון האחדותי הנפלא הזה, והוא, הדומה לי, מאשר אותי והשונה ממני מאיים עלי (מחליש אותי). אני אוהב את הדומה לי כי דומה זה מחזק את קיומי שלי. וצורך נפשי זה הוא המכריע. הוא המייצר את רוב הפלגנות הקיימת בין קבוצות באנושות. הדרך היחידה לאפשר לאחר ולשונה להתקיים ולקבל ממני אהבה למרות השוני, תתפתח, ככל שיוכלו בני אדם להרגיש ביטחון בקיומם. ככל שינטרלו יותר פחד. לשם כך דרושה התפתחות נפשית, עלינו ללמוד כיצד להעניק ביטחון קיומי לעצמנו באופן שלא תלוי באחרים.. כיוון שזה לא חלק מתוכנית הלימודים של משרד החינוך.. יש לבחור בכך כבוגרים.. כמה מעט אנשים משקיעים בתהליך כזה, וכמה הרבה צורך יש בו ליצירת איכות חיים, שלום ולהרגעת סכסוכים. הגשמה עצמית תחת הגשמה עצמית אפשר לכלול את הטיעון, שבזכות הילדים אני מתפתח ולומד את עצמי, יותר מ באמצעות כל דבר אחר. אציע, כי אדם שמעוניין בהתפתחות, מפתח ערנות בתוכו שמאפשרת לו להתפתח דרך כל קשר משמעותי. כולל הקשר עם הוריו, עם אחיו, עם תלמידיו, מעסיקיו, לקוחותיו, וכל גורם אחר הנמצא עמו במגע. בדכ הורים משתמשים בהדחקות, הכחשות ושאר הגנות, נוכח המראות שמראים להם ילדיהם, מראות שהם כהורים אינם רוצים לראות, שמנקודת מבט רוחנית, אלו שיעורים שאינם רוצים ללמוד. אם רוב ההורים היו מעוניינים ללמוד ולהתפתח דרך ילדיהם, לא היינו זקוקים למכון אדלר, לסופר נני, למערכת בתי המשפט לעבריינות נוער, ול 70% מנפח פעילות בתי החולים.. כתוצאה מכך שהורים היו מקשיבים למסרים מהילדים בשלבים מוקדמים של הדרך ולא היה צורך להגיע לסוף שפעמים הוא מר. הורים מודעים, הם הורים מתפתחים. הורים שלומדים את עצמם לא רק דרך ילדיהם. ומתוך שזו דרך חייהם, גם ילדיהם מרוויחים וצועדים יחד במסע התפתחות משותף. רוב האנשים לא רוצים לדעת, לחשוב.. וקוראים לזה לחפור או שם נגאי אחר. רוב ההורים, לא מעוניינים להתפתח, ומשליכים על הקשר עם ילדיהם הרבה מאוד ציפיות משאלות חלומות.. שעל הילדים להגשים עבורם, ציפיות שכשהן נותרות לא ממומשות מייצרות כעס אכזבה וריחוק בין הצדדים. אפשר להמשיך ולפרט סיבות שונות נוספות אך אותו העקרון יחזור בכולן. הסיבות המוצהרות להבאת ילדים מקורן בפנטזיה או דמיון מסוים שיצר את המוטיבציה לתהליך, מה, לא בא לך איזה תינוק קטן? . היחסים הנוצרים בפועל, מראים למתבונן הער, אלו מניעים נפשיים של ההורים מתממשים בקשר מול ילדם (או מול אחרים משמעותיים סביבם). ברוב המקרים נמצא כי הקשר עם הילד נועד לחזק ולאשר את קיומו של ההורה. וכמו אקמול לכאב שיניים , יש עניינים שהטיפול הנכון בהם מתחיל מהשורש.

להפוך את הטעות להצלחה מסחררת כולנו יודעים שאדם וחוה עשו טעות חמורה בגן , עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג ח , יג), נגלה דבר עמוק ביותר, (לאחר שאכלו מעץ הדעת) ויתחבא האדם ואשתו מפני ה אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה אלוקים אל האדם, ויאמר לו אייכה (היכן אתה? ), ויאמר (אדם) את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא ויאמר (ה) , מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ויאמר האדם, האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל ויאמר ה אלוקים לאישה, מה זאת עשית? ותאמר האישה, הנחש השיאני (שכנע אותי) ואוכל. רשי מסביר את מהלך האירועים כך, הקבה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקבה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת, אייכה? , איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו. במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות ... וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד. את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב, הי, מה קורה עם העוגיות? . אמירה כזאת נותנת לו הזדמנות להודות באמת, מבלי שירגיש מאוים. מדוע כל כך הרבה אנשים מתקשים להודות בטעויות שלהם? סיבה אפשרית אחת היא, שללא עקרונות מוחלטים של טוב ורע, אין מה שיחייב אותם להודות במעשיהם. העיתון הגדול במדינה פרסם את הדברים הבאים, מספרת אישה, שבנה נרצח בפיגוע טרור, הגעתי לבית המשפט, והנאשם ברצח הסתכל עלי במבט של מה הבעיה שלך? אז מה אם רצחתי את הבן שלך? . מתוך עשרות משפחות שנעזרו בטיפול נפשי בכדי להתמודד עם רצח יקיריהן, ניתן לספור על יד אחת את אלו מהן שזכו לשמוע חרטה וצער מהאדם שרצח את יקירם. מדובר בפחות מאחוז אחד. בחברה המערבית מדובר בתופעה נפוצה מאד שאנשים נמנעים מלהביע חרטה על מעשיהם. בין אם מדובר בנהג שחתך את הנהגים האחרים על הכביש, או באדם שהרס מערכת נישואין, ההודאה באשמה היא לגמרי מחוץ לאופנה. למעשה החברה הנאורה של ימינו עושה הכל בכדי להסיר לחלוטין את מושג האשמה מהלקסיקון שלנו. הרבה יותר קל לתרץ את הטעויות שלנו בהסברים מלאי היגיון. תחושת האשמה איננה נחשבת טובה לבריאותינו, ולכן מציעים לנו , תדחיקו את זה . ההדחקה הזו איננה בריאה. כאשר אנו מסרבים להודות במעשינו, ההרגשה הרעה אינה נעלמת, להפך, היא מתגברת ומכרסמת בנו עד שנתייחס אליה, נודה במעשינו ונתקן את דרכינו. ברמה אחרת, הדחקה שכזו ממש מסוכנת. כאשר אדם חוזר על פעולה אסורה שוב ושוב, הוא בסוף נותן לה הסבר הגיוני שהופך אותה עבורו לנכונה ומותרת. הימל, החייל הנאצי, כתב שבניסיונו האישי ברציחת יהודים, נקודת המפנה הגיעה כשהוא הצליח להירדם בלילות ללא כל תחושת אשמה. בשלב ההוא, הוא הבין שמשם כבר אין דרך חזרה פרשת השבוע מספקת לנו כלי חשוב שיסייע לנו להודות במעשינו, כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ואמרת לפני ה אלוקיך, ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה... (דברים כו יב יג). התורה מלמדת אותנו שהמפתח להעריך את הרמה הרוחנית שלנו באופן אמיתי, הוא לומר בקול רם ולבטא במילים, איפה הצלחנו ואיפה נכשלנו. האדם הוא יצור אינטליגנטי, חושב ויצירתי, ולכן מתרוצצות בראשו מחשבות שונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור , עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד למשך זמן רב. בכדי שמחשבותיו יאריכו ימים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו רק כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה. זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל מאד קשה לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו מצטיינים בלהמציא לעצמנו תירוצים. אנו מסרבים להודות באמת. אנחנו זורקים את האשמה על מישהו או משהו אחר. אנחנו מכחישים את המובן מאליו. אנחנו מצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח במאמץ רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה, טעיתי, חטאתי, מבצע בכך מעשה גדול ומשמעותי. השיעור הזה חשוב במיוחד כשמתקרבים לימים הנוראים, תקופה בה אנו נדרשים לעמוד מול המראה ורואים את המציאות הלא כל כך מחמיאה, של מי אנחנו באמת. הרמבם מסביר, כל המצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... חייב להתוודות לפני הא , ל... כיצד מתוודה? אומר אנא, השם חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (הלכות תשובה, א א). במסורת היהודית, הוידוי הוא עניין אישי המתנהל רק בינך לבין הקבה. למעשה, המלה להתוודות נאמרת במשקל התפעל, בכדי לשקף שמדובר בפעולה שאדם עושה על עצמו. למרות שאנו מדברים אל הקבה, אנו פועלים לשנות את עצמנו , הרי הוא כבר יודע את האמת. הבעיה מתחילה כאשר איננו מוכנים להודות באמת בפני עצמנו. כמו שאמר ירמיהו הנביא, הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי (ירמיהו ב לה). אם נשכיל להשתמש בכלים שמלמדת אותנו פרשת השבוע, נוכל להפסיק להתכחש ולהתחיל להתמודד עם הטעויות שלנו ורק כך נוכל להגיע לצמיחה והתקדמות

חיפוש עצמי , אובדן זהות ודרך , איך לחפש ולמצוא את עצמך? לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא, הרצאה על חיפוש עצמי , אובדן זהות ודרך , איך לחפש ולמצוא את עצמך?. הרצאה על חיפוש עצמי , אובדן זהות ודרך. מה עושים? איך למצוא את עצמך? את מה לחפש? ועוד. בהרצאה זו נדון בשאלה, מה צריך לעשות אדם כאשר הוא מרגיש אבדן דרך מוחלט. הוא חש שהוא מסתבך עם עצמו, ולעיתים זה מוביל אותו למצב שאינו יודע יותר מה לעשות. התחושה הכי קשה לאדם היא אבדן דרך. הספקות הם תחושות הרע. יש לנו בעולם הרבה רצונות שונים, הרע הוא פינג פונג בין הרצונות. פעם חושב שזה טוב ופעם זה טוב, האדם עובר כמו מטוטלת בין הרצונות הטובים. כל תחושת הרע, נובעת מהתנגדות של שני כוחות, ממש כמו מלחמות. בתוך כל אדם יש מצבים של מלחמת עולם. מלחמה זו מתרחשת כאשר יש ספקות וחוסר וודאות ואינו יודע לאן ללכת. הוא חש אבוד מכל הכיוונים. אם נתבונן על הסיטואציה נבין, שכל אדם שחווה התלבטות, יש בתוכו תקוה שיום אחד ימצא משהו טוב, גם האדם המיואש ביותר באדם, גם הוא יש לו תקווה שאם יהיה לו את הדבר הזה, אזי ירגיש טוב באמת. זא שאף פעם האדם אינו מגיע לייאוש מוחלט. ויש מקרה פשוט שבו אדם חש מבולבל. מה ישאל? מה יכול לעשות לו טוב? כי ברגע שהוא חש רע, זה בגלל ההתמקדות בספקות. נכון שההתלבטות גורמת להרגשה רעה, אבל האדם צריך להתמקד בחיובי, לשאול, מהו אותו דבר שאם יצליח להשיג אותו ירגיש טוב. וברגע שהאדם ברור לו מהי אותה נקודה שאם תהיה לו אותה הוא ירגיש טוב. אבל איך ידע האדם מה ייתן לו להרגיש טוב? מהו הדבר שאם יגיע אליו ירגיש טוב? והתשובה היא, לנסות לראות, מה הדבר שייתן לו להרגיש טוב, על ידי הניסיון להבין מהו אותו דבר שכשיש לי אותו אני מרגיש טוב? מהם הדברים שכאשר יש לו אותם, הוא מרגיש טוב. ואם הוא יתבונן, הוא יבין שטוב נובע ממילוי הרצון. כאשר אין מילוי רצון, אזי יש תחושת רע. ואז האדם על ידי ההתבוננות בזה, מבין את מהות הטוב. הטוב הוא פנימי ולא חיצוני. כשאדם מרגיש ברצון, אחדות עם המציאות זה טוב האדם צריך לנסות למקד את האנרגיה שלו, כדי להבין איך ירצה את המציאות. רק כאשר האדם יתאחד עם מה שקורה, עם המציאות, ולא ירצה לשנות אותה, אלא לרצות את המציאות בשלמות, עד כדי כך שאינו רוצה משהו יותר טוב. דהיינו להגיע לתפיסת אחדות עם המציאות. שגם לו הייתי יכול לשנותה, הייתי משנה אותה למצב זה ממש. וגם בלי פחד שבו נאבד את מה שיש. אם אדם חש פחד, ואינו רוצה את הספק, אזי אינו מאוחד איתה. וזה אומר לרצות הכל, גם את המצב הספקני, וגם את הפחד של מה יהיה. כי בסופו של דבר האושר הוא פנימי. אם אדם מרגיש מאושר, לא משנה לו מה קורה בחוץ מה שמשנה הוא מה קורה בתוכו. ואז מבינים מהו טוב. שינוי מציאות פנימית. הבאת האדם, לרצייה של המציאות בשלמות. והשלמות היא, שבו זמנית אדם שלם עם המציאות וגם רוצה לשנות אותה. ברגע שהאדם מתבונן בדבר הזה ממילא מבין מהו הדבר שאם יעשה אותו ירגיש טוב. ברגע בלבול צריך להבין שרוצה פשוט להרגיש טוב. במקום בהתלבטות ובחיצוניות, על האדם להתעסק בפנימיות. לנסות להתמקד בעיקר. לגרום לעצמך להיות באחדות עם המציאות מבחינה רגשית, שטוב לו עם המציאות בכל רגע ורגע. גם כאשר אינו מבין למה חי. לומר לעצמו אני רוצה להרגיש טוב. איך? על ידי שארצה את המציאות בשלמות מסקנה , רציית המציאות היא גורמת לאדם להרגיש טוב, וכך האדם לא ירגיש אבוד. אחדות מוחלטת עם המציאות. איך עושים זאת? התשובה, נענה עליה באמצעות על השאלה הבאה , ונקדים, יש 2 מצבים של אבדן דרך. מצב 1, אדם הלך לאיבוד אך מרגיש שירגיש טוב. יש לו תקווה שיש טוב שיוכל להשיגו. מצב 2 ,האדם הולך לאיבוד ומרגיש ייאוש טוטאלי. כל דבר שיציעו לו לא יהיה לו טוב. כל דבר במציאות, אינו רוצה אותו. וזה בעצם מצב שבו אדם מרגיש שמכל הצדדים השקר והרע סובבים אותו. כי ברגע שמרגיש שהולך לאיבוד עדיין יש שביב תקווה. אבל במצב שאין יותר רצון אחר, שום דבר לא יעזור לו, ואינו רוצה כל דבר שיציעו לו. פשוט ייאוש גמור. כי הוא חווה סוג של התנגדות. מה עושים במקרה קיצון? חשיבה חיובית לא תעבוד כאן, וגם הסתכלות על חצי הכוס המלאה, אמונה בעצמך, דמיון מודרך, לחיות את הרגע, כל אלה לא יעזרו. כי האדם אומר, איני רוצה שום דבר הקיים במציאות. התשובה בעניין זה תענה כיצד לרצות את המציאות בשלמות. המהות היא שהאדם כן רוצה דבר אחד, הוא רוצה לרצות את המציאות. לו יצויר שהיה רוצה את המציאות אזי לא היית בייאוש. הבעיה היא לא עם המציאות, אלא עם ההתנגדות לה. הפתרון נמצא בלרצות את המציאות. וכיצד? מילת המפתח היא אמת. הרעיון הוא שברגע שאדם מגיע לאבדן דרך מוחלט, מצב של איבוד שליטה, זה האדם שבו חיפוש האמת תעזור לו. לקחת את הקשיים ולבדוק האם הם אמיתיים או לא. זה הפתרון לעזור לאדם בכל תחום. התבוננות בבעיה הרגשית, מה השורש לבעיה הזו? עליו להתבונן, כי היא גדלה, על אילו הנחות יסוד מיוסדת הבעיה הרגשית, ממה נובע שאינו רוצה את המציאות? אם יתבונן ויברר מהם הכוחות המנוגדים שהם אלה שיוצרים את הספק, מה הנחות היסוד שאם לא הן, לא הייתי מרגיש רע. למשל אדם מדוכא כי לא מוצא עבודה. האדם מברר מהם הנחות היסוד. אני מניח עלי למצוא עבודה כזו וכזו, במשכורת כזו וכזו, ואני מניח שלא אצליח, אלו ההנחות. ואז יש הנחות מנוגדות יוצר תחושת רע. אדם מניח שעליו להיות בריא, ומניח שלא יכול להיות בריא, יש התנגדות לכן סובל. ובכל תחום בחיים ההתנגדויות בהנחות היסוד, מניח שהמציאות צריכה להיות אחרת. ואז עליו לבדוק את הנחת היסוד שאני רוצה שהמציאות תהיה כך ולא אחרת. איך אפשר לדעת האם הנחת היסוד הזו נכונה או לא? פשוט לשאול , למה? אדם מרגיש שמבזים אותו, רוצה שיאהבו אותו, לא אוהבים אותו רע לי. האם זה באמת משנה? האם באמת מבזים אותו? מה הסיבה שרוצה כך ולא אחרת? האם זה קריטי? אם יהיה כך או אחרת, זה חשוב? ברגע שהאדם יתבונן על הלמה, וישאל הרבה פעמים למה, בסוף יגיע להשתוות הרצון ויגלה שלא חשוב באמת אם זה כך או אחרת. בפועל, בחיי היומיום האדם לא נמצא בפרספקטיבת ההשתוות, אם היה כך לא הייתה אינטראקציה בעולם. אך כאשר רע לו, עליו לברר למה, מה הסיבה שרוצה כך ולא אחרת. מה הסיבה שרוצה לשנות את המציאות? מה גורם לו לרצות להרגיש טוב? עליו לגלות מניין בא הרצון הזה? מי שיתבונן בכך, יגלה שזה נובע מרוצה ולא רוצה, רע וטוב, וזה יוצר לו, רצון להרגיש טוב, אך מהמקום של הכל אחד, אין הבדל בין טוב ורע, רק כאשר אני תופס את המציאות בצורה מסוימת אזי יש רצון להרגיש טוב. להיות מאושר, זה מי שהפסיק לרצות להיות מאושר. ובשלמות מי שאינו מעוניין באושר, הוא באמת מאושר. והדגש הוא על האמת. האם זה באמת משנה אם יהיה כך או אחרת? ביומיום, האדם כן חושב שדברים שונים וזה טוב וזה רע, אך במצבי צרה עליו לברר את האמת לאמיתה. הלוגיקה בספקות ואבדן דרך, היא בדיקת, מהם הנחות היסוד שגורמים לכך שאני אראה זאת כבעיה. האם המציאות באמת צריכה להיות ככה? מה הסיבה שאני באמת רוצה כך? וההתבוננות מביאה לאחדות עם המציאות. רק אחרי ההשתוות הרגשית, אז האדם חפץ במציאות ואינו רוצה לשנות אותה. ואחרי השלב הזה הוא מגיע לשלב אחד שבו לדבר והיפכו, שאינו רוצה את המציאות, וכן רוצה את המציאות אבל הכל אחד. על האדם להתחבר לנקודה פנימית בתוכו, ומגיע להשתוות, ואז אין שאלה ואין תשובה, פשוט האדם נהנה מהחיים באמת. ראה גם, חיפוש האמת , איך לחפש את האמת ללא אינטרסים אישיים?. אושר החיפוש אחר האושר , איך להפסיק לחפש את האושר? איך להיות מאושר?. חיפוש עצמי , מה עושים כשהולכים לאיבוד? איך למצוא את הדרך אל האושר?. הרצאה על איך לחפש את האמת והטוב מתוך השקר והרע?. חיפוש האמת לחפש את האמת , איזה אמת לחפש? איך לחפש את האמת?. משמעות החיים חיפוש משמעות , מדוע האדם מחפש משמעות? ומהי משמעות טובה?. מה לעשות כשהולכים לאיבוד? את מה לחפש? לאיפה לפנות?. אימון אישי קואצינג , איך לבחור מאמן אישי? איזה מאמן אישי לחפש?. האמת אמת מוחלטת לדעת את האמת חיפוש האמת האחת מהי האמת? חלק 1. האמת אמת מוחלטת לדעת את האמת חיפוש האמת האחת מהי האמת? חלק 2. אושר חיפוש האושר , האם אושר זו תכונה מולדת? האם האדם נולד מאושר?. חיפוש עצמי , איך לחפש את עצמך? איך למצוא את עצמך? מה לחפש ואיך למצוא?. חיפוש עצמי , מדוע אתה קרוב יותר מתמיד למצוא את עצמך?. להיות מאושר חיפוש אחר האושר , איך אפשר להפסיק לחפש את האושר?. משמעות , מהי המשמעות של חיפוש המשמעות? איך למצוא משמעות?. תכלית החיים מטרה , מי מחפש מטרה? מי לא צריך מטרה? מי לא צריך תכלית לחיים?. אמת חיפוש האמת ידיעת האמת , מהו התנאי היחיד שבו תלויה ידיעת האמת?. חיפוש עצמי , מהו חיפוש עצמי? מי הלך לאיבוד? מאיפה? איך למצוא את עצמך?. אימון אישי קאוצינג , למה לחפש את המאמן האישי החכם ביותר? מיהו מאמן אישי טוב?.

מודעות רוחנית , תובנות על החיים וחומר למחשבה , 10 אם קיימת הבנה כי המחשבות והרצונות עולים מעצמם, כל הלוגיקה וההיגיון נמסים, והניסיון להסיק מסקנות מדברים שקופצים (מהאין מחשבה) כדי להשיג משהוא הופך למגוחך. הפרספקטיבה לחיים מקבלת צבע חדש אם מאמצים את ההבנה הזו וזה סוג של שיחרור אין סופי כאשר אתה מבין שעשה רצונך כרצונו אינה אופציה אלא דבר מחויב. וכמו שעט שכותבת אינה מתמרדת נגד האוחז בה כך אני מול הרצונות והמחשבות שמפעילים אותי וכדי לזהור זאת שוב נזקקים לזכירה עצמית עד שיתברר משהו אחר ממימד אחר מחוץ למקום והזמן שכרגע מוגדר כאין מקום ואין זמן.. וזה לא אומר שבאין הזה לא קיים משהו שבאמצעים הרגילים כגון שכל שעצמו הוא עבד למקום ולזמן זה לא אומר שאין כלי אחר בדרך הרביעית קוראים לזה המרכזים הגבוהים שהם נמצאים מחוץ להבנתינו ויתכן שהם כן מתפקדים במימד אחר הדרך הרביעית מתייחסת לתשומת לב כאל אור או כאל קרן אור, ואל החרדות, פחדים רגשות שליליים, כאל תהליכים כימיים שיכולים להתקיים כל עוד יש חושך. לדעתם מה שנדרש זה פשוט תרגול של זכירה עצמית או הפניית תשומת הלב לעצמך<>ולחוץ ובכך אתה מאיר את המחשכים ופוגע בתהליך הכימי המתרחש בחושך ובכך נפסקים הרגשות השליליים שהם החומר גלם מימנו בנויים הפחדים והחרדות... אם אתה רוצה להיות בטוח על מה מדובר בדוק את עצמך האם את חש את עצמך בזמן שאתה קורא את הפוסט הזה ואם לא דע לך שאתה נמצא במחשכים וכדי שתהיה רגוע (גם אני במחשכים חחחח) הזדהות. , כדי להשתחרר מהזדהויות על האדם ללמוד להזדהות עם הכל ולא להשתחרר מההזדהות כי להשתחרר ממשהו הכוונה להעלים חלק מעצמך שכבר קיים כי מה שייך להעלים משהו שטרם עלה כלל? הדרך ללמוד הזדהות כוללת זה עי זכירה עצמית. כאשר אדם אומר כי קשה לו, הוא מספר על המחשבות שלו, אבל מדבר על הרגשות. כאשר מדברים על שאדם יפגוש את עצמו מדברים על שיפגוש את הרגשות שלו. אדם שלוקח כדורי הרגעה הוא לא לוקח כדורים נגד מחשבות רעות אלא נגד רגשות רעים... הרגשות הן האדם עצמו והן גם הבית כלא וגם החופש שלו... אם אדם יתבונן יגלה כי מה שמנהל אותו אלו הרגשות. הוא נמנע מדברים מסויימים פן ירגיש רע, ורוצה לעשות דברים אחרים כדי להרגיש טוב. , כאשר אדם נע ממקום למקום הוא לא משאיר את הרגשות שלו במקום אחד ונע לאחר אלא הוא עצמו זה הרגשות ולכן אין לאן לברוח. העבודה הרוחנית האמיתית של האדם זה לפגוש את הרגשות שבתוכו ולהבין שמה שפוגשים זה את עצמך ולהעלות שאלות האם אפשר להימנע מרגש כזה או אחר? האם אני יכול לברוח מעצמי? לאדם קשה לעמוד בעצמו מול עצמו וזקוק לעזרה חיצונית של חברים לדרך. ממה עשוי רצון? מאין רצון.. כי אם היה עשוי מרצון, אזי ממה היה עשוי הרצון המימנו עשוי? ולכן רצון עשוי מאין רצון, והמחשבה מאין מחשבה, והזמן מאין זמן, והמקום מאין מקום, ואני מלא אני. ובפועל אם מקור המחשבה זה השכל, אזי השכל הוא אין מחשבה. מה שמשותף לכל אלו זה האין אבל האין הזה הוא לא חלל ריק כי חלל ריק הוא מקום ואנחנו מדברים על משהו שהוא גם אין מקום והמחשבה או המילים לא יכולים להשיג את האין הזה כי הוא מהווה את המילים. עכשיו בפועל גם לא נהיתן לזהות את המקום שמימנו עולות המחשבות הרצון הזמן והמקום , כי אתה נתקל בסוג של חומה וזה האין... עכשיו האין הזה הוא מחויב המציאות כי הוא נמצא כבר כאן ועכשיו כי הוא מהווה את כל מה שיש... מה שנובע מהזיון שכל הזה שכל מה שהאדם חוקר ושואל למה הוא יגיע בסופו של דבר לדבר שמהווה את הנושא עליו הוא מדבר שזה האין נושא והרי לכם תכלית הידיעה שלא נדע... כי אם אתה רוצה לדעת מה מהווה באמת את הסיבה זה האין סיבה. ושאתה שואל מה האמת אתה מקבל סוג של אגרוף לפנים שמשתיק אותך ואומר לך שהאמת היא פפפפפפפ כאשר עולה בי רצון אני לא זוכר שרציתי אותו או בחרתי בו ולכן רצון לא רצוני כאשר עולה בי מחשבה אני לא זוכר שחשבתי אותה ולכן מחשבה אינה נחשבת כאשר עולה בי מחשבה על זמן לא נדרש זמן כדי שהיא תעלה כאשר עולה בי מחשבה על מקום לא נדרש לכך מקום ולכן מה שמהווה (אם יש משהו שמהווה) לא ניתן לחשוב אותו הוא לפני כל מחשבה רגש או תחושה ללא הגדרה וגם כל אלו , יחד עם זאת זה מהדהד מהמילים... נניח שאינני יודע האם הרצון הוא רצוני או שהוא מופעל עי אחר , אולי אין רצון כלל? נניח שאינני יודע אם אני חושב את המחשבה או שהיא עולה לבד , אולי אין מחשבה כלל? אם הרצון עולה בזמן אפס וכך גם המחשבה, איך יכול להיות משהו שהזמן לא מהווה אותו? וכנראה שגם המקום כי איפה נמצאת המחשבה והרצון הראו לי את מיקומם? תחושת הפחד, והמחשבות העתידיות על הפחד, הכל קורה כאן ועכשיו. אין מחשבה על העתיד או על העבר שלא קורת עכשיו ברגע הזה גם הרגש עצמו קורה כאן ועכשיו וגם המחשבה שזה לא יגמר לעולם קורת כאן ועכשיו. מכיון שזה דבר שקורה גם השאלות או החקירה זה דבר שקורה, ולא בטוח שזה אכן יקרה בשעת צרה, ולכן יש לנסות לגרום לאלמנט נוסף שיקרה גם הוא בצורה אוטומטית כלומר האסוציאציה עצמה תעלה את החקירה כדבר מובנה בתוך הפחד עצמו כדי להסיר את עצמו וכדי לראות זאת יש להיכנס לתוך הפחד בתנאי מעבדה כמו פסיכודרמה או בעזרת מדריך שאתה סומך עליו כדי שיעיר אותך ולך בשעת הפחד על החקירה... פחד זה רגש שלילי. הפחד יכול להופיע ללא מחשבה ורק אחרי זה להלבישו בלבוש של מחשבה ולהפך. לא משנה איזה סיפור מספרים על הפחד אם מוציאים מימנו את האלמנט של הרגש הוא כבר לא פחד... בשורה התחתונה פחד זה רגש שאיננו רוצים אותו, או פחד מהפחד זה רגש שאיננו רוצים לחוות אותו... בפחד ישנה מחשבה מובנית שאומרת זה לא הולך להיגמר לעולם והאשליה שאם נתקן משהו בחוץ, הרגש בפנים ישתנה. למעשה אפשר לבחון את זה ולנסות לדמיין את כל הפחדים שלנו ללא ההרגשה הרעה בגוף ונגלה כי שמטנו את הבסיס לפחד... ולכן העבודה על הפחד היא יותר עבודה ריגשית מאשר חקירת מחשבות כלומר עבודה חווייתית שמדברת בשפת הרגשות או חוויה מתקנת מושג שכולל בתוכו גם מחשבה גם רגש וגם תחושה... כלומר שליפת האסוציאציה שמנהלת את הפחד שיכתובה מחדש... לשבת על הספה ולחקור מחשבות ללא עבודה ריגשית זה חצי עבודה... השאלה מה קורה עכשיו היא שאלה ריגשית חווייתית בו האדם מתחבר לחושים ועוזב לרגע את השכל עושה בדיקה.. ההסתה של תשומת הלב לשניה אחת מהפחד לעבר משהו אחר היא התחלה של עבודה רגשית... בשורה התחתונה אני ממליץ על כדורי הרגעה וכמובן שלפני הרגש עולה השאלה היותר פנימית והיא למה אני לא רוצה לחוות את הרגש הזה, ושאלה יותר פנימית היא האם אני הוא הרוצה בכלל כי אם אני הרוצה אז פשוט להחליף את הרצון ואם אין לי שליטה ברצון אז פשוט לדעת שכרגע אין אפשרות אחרת ואני מנוהל טוטאלית בידי הרצון שאינו שלי... דבר נוסף כדאי לדעת שכדי להשתחרר מפחד על הפחד קודם לעלות אחרת אין ממה להשתחרר, להשתחרר ממשהו שהוא כבר יש זה סוג של לא לקבל את המציאות המיינד שמדברים על להשתחרר מהפחד מדבר על להשתחרר מהאופציה של הפחד בכלל אבל ברגע שהפחד הוא בגדר אופציה מה יש לדבר עליו הרי אינך יודע ממה להשתחרר ממה שלא קיים? אז להשתחרר מהפחד זה להשתחרר מרגש שכבר ישנו כי אם איננו אין מה לדבר עליו להשתחרר ממשהו שהוא ישנו זה מגביר את הפחד שכן זה התנגדות למציאות להשתחרר מהפחד זו מחשבה שאינה רצונית כי אם הייתה רצונית אפשר היה להחליפה אפשר להוסיף ידיעה לפחד שכל פחד שאירע בעבר לקח זמן מסויים של דקה עד חמש דקות ולאחר מכן התחיל להוריד את רמת הרגש שבו... לומר לקבל את הפחד זה בדיוק כמו לומר להשתחרר מהפחד ולכן צריך להכיר את המנגנון של הפחד ועצם ההיכרות עושה את כל ההבדל תאמינו לי אני פחדן אמיתי