"אני לא יכול" נתפס בתרבות שלנו כמו שחשבו פעם על האטום: בלתי ניתן לחלוקה. עומד בפני עצמו.

אתמול יצאתי לבילוי בקולנוע. לפני הסרט צפינו בפרסומת מרהיבה. ראינו אשה צעירה שיוצאת עם גבר נמוך ממנה, גבר צעיר שעוזב את העבודה לפני הבוס, צעיר שמעודד את קבוצת הספורט שלו בתוך אמפי מלא באוהדים היריבים, ועוד כהנה וכהנה דמויות צעירות, נאות ואמיצות. ובסוף שורת המחץ: do what feels good, עשו מה שעושה לכם טוב. המסר הזה כל כך בסיסי בתרבות שלנו, עשו מה שעושה לכם טוב, שברגע הראשון נשמע כאילו לא אומרים שם דבר. עשו מה שעושה לכם טוב, ברור, לא? מה עוד אפשר לעשות, פרט למה שעושה לנו טוב? ובסוף מוצגת תמונה של משקה קל. כדי שלא תהיה טעות: "עושה לכם טוב" - כרגע. עשו מה שעושה לכם טוב כרגע. מה שנותן תחושה טובה מיידית.

הסרט היה גרוע במיוחד. אני שונאת דרמות, אבל שכחתי עד כמה. עכשיו נזכרתי. זה היה סרט הוליוודי מהסוג הצפוי והמשעמם ביותר. והיתה שם סצינה סטריאוטיפית במיוחד: בחור צעיר שנגמל מסמים, החברה שלו מכעיסה אותו מאוד, ואז הוא רץ כמוכה אמוק למיטה שלו, מחטט תחת המזרון, מוציא בידיים רועדות את הכדורים ולועס אותם. ואז הוא שוכב על המיטה מרוצה. כמה צפוי, נכון? כי מה עוד אפשר לעשות אם יש לנו תחושה גרועה, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלהחליף אותה בתחושה טובה? הכי ברור, והכי פשוט.

המסר הזה עוד יותר בסיסי בתרבות שלנו. אם "עשו מה שעושה לכם טוב כרגע" הוא בסיסי מאוד, וכמעט ברור מאליו, "אל תעשו מה שעושה לכם לא טוב כרגע" הוא עוד יותר בסיסי, וברור לגמרי מאליו. הילד בוכה כי קיבל מכה? הוא לא מרגיש טוב כרגע. נפעל מיד לשינוי התחושה: בבקשה, קח שוקולד. בבקשה, אמא תתן לך מתנה. רק אל תבכה. הבוס כעס עלינו? יש פתרונות לשינוי התחושה הרעה: צפיה בטלויזיה, יציאה לשופינג, אכילת ממתקים או בורקסים. אין שום בעיה שאי אפשר לפתור, ומיד. זה חוסר סובלנות אדיר כלפי תחושה לא נוחה. כמו אש שאסור לגעת בה, צריך להרחיק ממנה את היד מיד.

שלשום חווייתי חוויה משמעותית מאוד עבורי. הרגשתי מקוררת: חוסר אנרגיה, כאב ראש, אברים כבדים. היתי אמורה ללכת לשיעור יוגה, ומאוד לא רציתי ללכת לשיעור. המחשבה לעשות יוגה כאשר אני מרגישה כל כך גרוע היתה מאוד דוחה. מצד שני, לא רציתי לוותר לעצמי. ידעתי שאם אוותר על השיעור, אז בכל פעם שארגיש לא במיטבי, יהיה לי מו"מ מתיש עם עצמי, אם ללכת או לא. חבל על האנרגיה, החלטתי ללכת. היתי בטוחה שלא אוכל לעשות כמעט כלום בשיעור, אבל לפחות אהיה שלמה עם עצמי, שניסיתי. קיויתי שאולי יהיה לי מזל, ויהיה שיעור קל. לא היה.

נכנסתי לשיעור והודעתי למורה שאני לא מרגישה טוב, ושאני אעשה מה שאני אוכל. התחלנו. הרגשתי גרוע כמעט לכל אורך השיעור, כמו לפניו. בכל זאת, עשיתי מה שיכולתי. ומה שקרה הדהים אותי: יכולתי לבצע את רוב השיעור. המורה רצה שאדגים תנוחה מסוימת, ושאל אם אני יכולה לבצע אותה. אמרתי לו שלא הצלחתי לבצעה מעולם, ובטח היום כשאני מקוררת, לא אצליח. הוא הורה לי לבצע אותה. אז ביצעתי אותה, לראשונה בחיי. המורה התבדח על חשבוני: הנה היא הרצתה לי שהיא לא יכולה, ועשתה. זו תנוחה שמבוססת על כוח. היה לי כוח, אפילו שהרגשתי מאוד חסרת אנרגיה. אח"כ ביצעתי עוד תנוחות מאתגרות.

יצאתי מהשיעור קצת יותר חזקה וגמישה, עדיין מקוררת ומרגישה די רע, ובהלם: איך זה קרה? איך זה שיש פער גדול כל כך בין מה שאני מרגישה שאני יכולה לעשות, לבין מה שאני יכולה לעשות בפועל? ומה זה אומר עלינו אנשים?

אנשים אומרים לי לגבי דברים רבים: אני לא יכול. אני לא יכול לא לאכול את הפנקייק השמנוני והקר שהילד השאיר בצלחת. אני לא יכול לצאת להליכה כשאני עייף. אני לא יכול להודות לבן הזוג שלי על משהו, כשאני כועס. אני לא יכול לוותר על גלישה במשך שבוע. אני לא יכול לשקם את הקשר הזה. וה"לא יכול" הזה הוא כמו האטום, כשרק התגלה: בלתי ניתן לחלוקה (ככה חשבו עליו פעם). לא יכול. זהו, לא יכול. אין מה לומר על זה. אם אתה לא יכול, אתה לא יכול, מה אפשר לעשות?

מעניין לחשוב על ההצהרה "אני לא יכול". בד"כ "אני לא יכול" היא תיאור של העבר, וגם תחזית. עד היום לא יכולתי לעשות את זה, כלומר לא עשיתי את זה אף פעם. ואני חוזה, מנבא, צופה, שגם בעתיד לא אוכל. יש פה גם עניין של רגש, לפעמים. אני מרגיש רע כשאני מנסה לעשות את זה, ואני לא מוכן להרגיש רע, ולכן אני לא עושה את זה, וזה נקרא "לא יכול". בתרבות שרגילה לתקן תחושות רעות מיד, "אל תעשה מה שלא עושה לך טוב כרגע", ה"לא יכול" הוא בעצם הפתרון המידי. ניסית משהו, או אפילו חשבת לנסות אותו, וזה גרם לך לתחושה רעה? מותק, אתה לא יכול. עזוב.

חלק מחוסר היכולת הזה הוא בעצם חוסר סובלנות לתחושה רעה של חוסר יכולת. כי בעצם, כמו שברנרד שואו אמר, קשה מאוד לחזות - במיוחד את העתיד. אנחנו לא באמת יודעים אם היום או מחר נהיה מסוגלים לבצע משהו. אנחנו רק יודעים מה היה אתמול, ושאתמול לא יכולנו. ואנחנו יודעים מה התחושה שלנו עכשיו, תחושה של חוסר יכולת. ויש פה עוד הנחת יסוד נסתרת מאוד: ההנחה היא שאיך שהרגשנו פעם, הוא איך שנרגיש תמיד. אם פעם כעסנו על אדם כלשהו בשיחה מסוימת, תמיד נכעס עליו אם נדבר שוב על אותו נושא. זהו חלק מהיאוש. אם תמיד נרגיש אותו דבר, כנראה שאין סיכוי לשינוי, ואנחנו באמת לא יכולים.

יש הרבה טכניקות שמלמדות דבר מעניין: להיות סובלניים כלפי תחושות גרועות, ובכלל זה סובלנות לתחושה של חוסר יכולת. ב"פורום של לנדמרק" מנחה נהדר אחד קרא לזה "leave your sole in the room". השאירו את הסוליה בחדר. פשוט השארו כאן, גם אם התחושה ברגע מסוים היא שהעניינים לא מתקדמים היטב. זוהי גישה בסיסית באימון: לבצע תרגילים, גם אם הם לא נוחים. ביוגה מלמדים לנשום עמוק ולהרגע, בזמן ביצוע תנוחות מאוד לא נוחות, קשות או אפילו מכאיבות. ב"יעוץ הדדי להערכה מחדש" לומדים לחוות עד הסוף רגשות קשים כגון כעס, פחד או בושה. המטרה היא להשתחרר מהם ולעבור הלאה, אבל בדרך לומדים קודם כל לעצור, לא לברוח, ולהרגיש היטב את הרגשות הללו. בשיטת ה"התמקדות" עוצרים, יושבים בשקט בעיניים עצומות, ומתמקדים בתחושות הגופניות וברגשות שחשים. עוקבים אחריהן כמו אחרי סרט, אחרי הביטויים הפיזיים שלהם ואחרי הרגשות והמחשבות.

דברים מעניינים קורים בכל המקרים האלה, כשאנחנו מוכנים להשאר לזמן מסוים בתחושה לא נוחה, תחושה של חוסר יכולת, כעס, עצב או אחרת. התחושות, הרגשות והמחשבות שבד"כ נדמים כמקובעים כל כך, יכולים להשתנות במהירות הבזק. לפני כמה ימים תרגלתי "התמקדות" עם חברה. התמקדתי בתחושת כעס שחשתי כלפי אדם קרוב מסוים. תוך דקה בערך התחושה התחלפה בתחושת עצב. אחרי דקה שוב כעסתי, כעס קצת אחר. אחרי עוד דקה התחלתי לצחוק על עצמי ועל כל הסיטואציה, ואח"כ חשתי חמלה. בסוף התרגול, אחרי עשר דקות, היו לי תחושות, רגשות ומחשבות שונות לחלוטין על אותו נושא. גם בשיעור היוגה עליו סיפרתי, הסכמתי להשאר בתחושה הלא נוחה של חוסר יכולת וחוסר אנרגיה - תוך כדי תרגול - והופתעתי. חוסר היכולת התחלף ביכולת.

יש עוד דבר שקורה כאשר מסכימים להשאר במקום לא נוח. לומדים הרבה על עצמנו. על היכולות שלנו וגם על הרגשות, המחשבות, וההתמודדות שלנו. למשל כעס. הנטיה בשעת כעס היא לעשות משהו "מרגיע" (שוקולד / טלויזיה / שינה / עישון). חגית ספנסר, המורה שלי להתמקדות, מלמדת מה שנקרא "לשבת עם הכעס" ו"לשמוע את הסיפור שלו". ומגלים דברים. על הכעס הזה ועל עצמנו. אני מציעה לאנשים שעובדים איתי לשבת ולכתוב את המחשבות שלהם בזמן רגש קשה, במקום לפנות לערוצי הבריחה החביבים עליהם, ה"מרגיעים". כך מקבלים חלון אל המחשבות, אל עצמנו, במקום להמשיך ולטאטא את כל העניינים אל מתחת לשטיח.

השיעור הזה הדגים לי עוד משהו שאני יודעת: חוסר יכולת מורכב מעובדות פיזיולוגיות, ומרגשות. שניהם יכולים להשתנות, אגב. ובד"כ המעצורים שאנחנו נתקלים בהם ראשונים, הם הרגשות. ואם לומדים לעבוד עם הרגשות הללו, להתגבר עליהם ולעבור הלאה, נשארים עם המגבלות הפיזיולוגיות, שהן הרבה יותר קטנות ממה שנדמה לנו.