... ואז שאלתי את עצמי נולדתי כישות נפרדת, הם רוצים שאני יהיה כזה בגלל, (כבוד המשפחה)...
אני סובל... אז אני רוצה לסבול עד הסוף אם זו האמת. רגע אם אני נפרד וההורים שלי חושבים שאני כזה אז כל מה שאני עושה זה נפרדות... מה טוב בזה? שהכל אצלי מיוחד ... מעניין אותי, אפילו הכרא שלי מיוחד יותר משלכם ואין לי מילים להסביר את זה מלבד השכל שבזה
שאני סובל כי אין לי הסבר). ואז בדקתי אם
אני סובל מספיק ומה גיליתי? שלא. באו ניסו לשכנע אותי, תראה אנחנו בני אדם, זה בסך הכל אותה מערכת וכל זה ואני בשלי, אם זה מה שיעשה אותי סובל, אז עד הסוף... אז ... פלוס, ואף לקחתי את הסבל כמשימה, בלי התפשרות אולי להיות מאושר, שום ענין באושר כאושר.
ואני סובל, ואני סובל , לא רואה ממטר רק את עצמי. והתחלתי אפילו לשרטט מפה של הסבל הזה איך אני ממחזר את הסבל ממני והלאה וחזרה. ממש שרטוט שכל דבר שאני ... אז בכיתי. ואף אחד לא ראה שרק אני בוכה, כי הייתי בנפרדות כזו שרק אני בכיתי, ותמהתי אם
אני הסובל היחידי, או לא? לפעמים מרוב שהאמנתי שסבל זו הרגשה אמיתית רציתי שכולם יסבלו וכאן, התחילה הנפילה (אם אפשר לקרוא לזה ככה שעשתה אותי מאושר) בהתחלה ניסיתי ...