... הפתוחה בפני כולם (Jacobsen, 2008). כשהאדם אינו מגשים חיים אוטנטיים, עולים בו רגשות
אשם (Boss, 1963 מתוך להב ופוך, 1992). יתרה מזאת, גם כשהאדם נוטל אחריות מלאה להחלטותיו, הוא לעולם לא יוכל לממש את כל אפשרויותיו ולכן, אינו יכול להתחמק מתחושת
האשמה. אשמה זו, מקורה בהבנה שכול בחירה שנעשתה, משמעותה ביטול כל הבחירות האחרות (להב ופוך, 1992). היא חלק בלתי נפרד מטבענו והיא מתעוררת מכך שאנו נדרשים לפעול על פי ההבנה ... אדם המתחמק מאחריות ושאוטם עצמו בפני אפשרויות הקיום האוטנטי, יכול לברוח מתחושת
האשמה הקיומית, אולם הוא ייפול קורבן
לאשמה הנוירוטית (Jacobsen, 2008). זו, יכולה להיראות כגרסה מעוותת, מוגזמת או מצומצמת של
האשמה הנורמאלית ולהחוות כפסיכופתולוגיה, כשחריפות הסימפטומים, תהיה בהתאם לדרגת כישלונו להתקיים בפתיחות לעולם (Boss, 1963 מתוך להב ופוך, 1992). מצד שני, האדם האוטנטי יחוש
אשמה קיומית גדולה יותר. זאת, מכיוון שהוא מודע לאפשרויות אותן הוא לא מממש (להב ופוך, 1992). בשונה
מהאשמה הנוירוטית,
האשמה הקיומית יכולה לעורר השראה לפעול בדרכי מחשבה ומודעות (Sommers - Flanagan, & Sommers - Flanagan, 2004). היא משקפת את כל אותם התחומים בהם עדיין לא חיינו למיצוי אפשרויותיהם והדבר ... להגשמת הייעוד (May, 1983 מתוך Jacobsen, 2008). מכך, שלמרות שהדבר יכול לכאוב,
לאשמה הקיומית אלמנט חיובי. היא מייצרת את האפשרות לכוון מחדש את חיינו ובכך, היא מאפשרת לקחת אחריות לקראת קיום שהוא יותר אוטנטי (Jacobsen, 2008). מבחינה זו, בעוד
שהאשמה הקיומית חלה רק על אותן החלטות שגויות או אפשרויות שהוחמצו,
האשמה הנוירוטית תפסול את כל קיומו של האדם, תציג אותו כשיקרי ותאלץ אותו לתת לעצמו דין וחשבון על השקר בו הוא חי (Keen, 1970 מתוך להב ופוך, 1992). אף על פי כן, נטייתו של האדם תהיה ...