... היא מציאות פנימית עולם הפנטזיות, רגשות, יצרים. מציאות אובייקטיבית היא מציאות חיצונית - המציאות, המגבלות, התנאים החיצוניים.
תינוק לאחר לידה חי בתוך המציאות הסובייקטיבית יש לו תחושת האומניפוטנטיות - כל יכול,, הוא חי באשליה שהכל מתרחש מתי וכפי שהוא רוצה. הוא אינו מודע למציאות ואינו מבין שיש עולם חיצוני שמספק לו את צרכיו. בהדרגה מתגבשת
לתינוק ההיכרות שיש עולם חיצוני ומגבלות. האמא בגיל הצעיר היא עדיין הקשר המשמעותי ביותר בחיי
התינוק ולכן ההשפעה של התנהגותה היא משמעותית וגורלית.. החוויה שהיא מספקת
לתינוק בגיל הצעיר מאוד משמעותית לחייו כמבוגר. האם חושפת את
התינוק למציאות אובייקטיבית חיצונית על ידי אי סיפוק צרכי
התינוק באופן תמידי ומיידי. היא צריכה לעשות תסכול איטי, מבוקר והדרגתי, לגרום
לתינוק להבין לאט שיש מציאות אובייקטיבית, חיצונית. כמובן שהיא תעשה זאת בהדרגה היא תאכיל את
התינוק בטווח לא מיידי אבל לא מתסכל, כמו שלוש דקות המתנה, ותגדיל את התווך בהדרגה, תלוי כמובן בגיל וביכולת הילד, חשוב לגרום
לתינוק תסכול שהוא יכול לסבול אותו ועוד טיפה ולא מעבר לזה. אם שמספקת את צרכי
התינוק באופן קבוע ומיידי ולא עוזרת לו על ידי דחיית סיפוק, או תסכול איטי מתוך רצון לעשות אותו מאושר תוקעת את הילד שלה בשלב של מציאות ... כשרצונותיו לא נענים. לעומת זאת תסכול מתמשך ושאינו מותאם לגיל ויכולת הילד מזיק לא פחות, כשהאם לא קשובה לצרכים הפיזיים והנפשיים של
התינוק ולא עסוקה בו אלא בצרכיה בלבד היא מלמדת את
התינוק להיות בעמדת ריצוי, הוא מרצה את אמו ואת הסביבה, לומד שהוא לא אוכל מתי שהוא רעב אלא כשאמא מאכילה אותו,
התינוק לומד להתאים את עצמו לאמא ולצורכי הסביבה ולא לצרכים הפנימיים שלו. הילד הופך למבוגר מתפקד בלבד, עסוק בלתפקד ולספק את הסביבה שיהיה מרוצים ...