... הראש איננו קיים באופן מובן מאליו כחלק מעצמנו. במאמר שלו על
תוקפנות בהתפתחות הרגשית ויניקוט יוצא נגד תפיסתו של פרויד. אצלו
התוקפנות היא הכוח המניע. ויניקוט אינו מקבל את תפיסתו של פרויד
שהתוקפנות זהה ליצר המוות. אם חברה נמצאת בסכנה, אין זה בשל
תוקפנותו של האדם, אלא בשל הדחקת
תוקפנותם האישית של יחידים. תינוק בועט בתוך הרחם. חובט בזרועותיו. לועס את הפטמה.
תוקפנות היא מלה נרדפת לפעילות.
תוקפנות היא חלק מן הביטוי הפרימיטיבי של האהבה. ככל שההתנהגות היא תכליתית,
התוקפנות מכוונת. מקור
התוקפנות היא החוויה היצרית. ארוטיקה אוראלית סופחת לתוכה מרכיבים
תוקפניים. בבסיסה של האהבה האוראלית יש חלק גדול של
תוקפנות ממשית.
תוקפנות שהיחיד מתכוון אליה ומורגשת ככזו על ידי סביבתו. צריך להפריד בין האימפולס
התוקפני לתוקפנות של ממש, למרות הקשר ביניהם. תינוק מתחיל בניהול עולמו הפנימי, משימה שתימשך כל חייו. הוא מתחיל לאבחן את מה שבתוכו ואת מה שמחוצה ... של מאניה ואז החיות הפנימית משתלטת ומפעילה את הילד שעשוע להיות
תוקפני. האם
תוקפנות באה מכעס שנגרם על ידי תסכול או שיש לה מקור משל עצמה, שואל ויניקוט. באימפולס האהבה הפרימיטיבית אפשר לזהות
תוקפנות. אם שהתאימה את עצמה יותר מדי למאווי התינוק איננה אם טובה. תסכול מייצר כעס וזה עוזר לתינוק לזכות בחוויה מועצמת. הניסוח המדויק יותר יהיה שהתינוק ...