... תשומת הלב של האדם מופנית למושא האובדן (למשל, עיסוק - יתר במות בן עד כדי הזנחת הילדים האחרים וחוסר יכולת לחזור לתפקוד תקין). במאמרו המפורסם אבל
ומלנכוליה מציג זיגמונד פרויד את ההבחנה שהפכה לשם דבר בשיח הפסיכואנליטי, בין עבודת האבל לבין
המלנכוליה. בניגוד למתאבל, העובר תהליך של הפנמה בריאה לאחר היעלמותו של המת, מזדהה
המלנכולי עם דמותו של המת ומפנים אותה עד שזו פונה כנגדו. דו - הערכיות (אמביוולנטיות) שבאהבה מכילה גם יסודות תוקפניים, ועל כן
המלנכולי, המתנכל לעצמו, מבטא גם חמת זעם כנגד מושא התשוקה וההזדהות האבוד. למעשה, כאשר האבל הופך לפתולוגי, כלומר נמשך זמן רב עד לממדים של כרוניות, אפשר לומר שהאדם מפתח
מלנכוליה, כלומר אינו יכול להיפרד מבחינה פסיכולוגית מן המת (או מכל דבר אחר שאיבד). ...