דֶאִיזְם הוא השקפה פילוסופית נונתאיסטית, אודות רעיון האלוהות, הדוגלת בקיומו של גורם ראשוני מטאפיזי דיאולוגי לקיומה של המציאות הפיזיקאלית. מבחינה אידאולוגית, נהוג לחלק את הדאיזם לקלאסי ומודרני. הדאיזם הקלאסי נטה לגישה אינטואיטיבית, כדי לבסס את טענתו לקיומה של ישות דיאולוגית האחראית, לשיטת האסכולה, לקיום המוכר, בראה אותו בצורתו האופיינית כמערכת טבעית, ושהיא אינה מתערבת (או תתערב אי - פעם) בקיום הזה או בגורל האדם. הדאיזם המודרני לעומת זאת, מתיימר להתבסס על ראיות, או אישושים לוגיים כביכול, וידע, כבסיס לטענה לקיום מניע ראשון, תוך התפלספות תאוסופית ספציפית אל מחוץ לפרדיגמה הנטורליסטית, בעניין מקורה ואופיה של המציאות, ונקיטת עמדה של חוסר וודאות, ולעתים אף חוסר משמעות לגבי הטענה להתערבות מצד גורם ראשוני כזה, במציאות עצמה. אפשר שגורם ראשוני או מקור זה יכונה "אלוהים" (God), אך יש דאיסטים הסולדים מכינוי זה משום שהוא מטה או מטעה לחשוב שמדובר באחד מאלוהי הדתות (האברהמיות בפרט), אשר הדאיסטים עצמם, על פי הגדרה רלוונטית, אתיאיסטים לקיומם. בניגוד לגרסה הקלאסית שהייתה מוגדרת יחסית, הנחות היסוד האינטגראליות של הדאיזם המודרני גמישות יותר, וייתכנו צורות שונות שלהן במעט. המונח "דאיזם" מתייחס, אלא אם צוין אחרת, לדאיזם מודרני.

אטימולוגיה

המונח דאיזם מקורו במילה הלטינית לאלוהים - Deus. לראשונה הופיע בדפוס הצרפתי המונח דאיסט (deist) באחד מחיבוריו של התאולוג הקלוויניסט פייר וירט, משנת 1564, שתייג את ההשקפה כצורה של "כפירה איטלקית", וכן, בשנת 1621, בעבודתו של הבלשן האנגלי רוברט ברטון; "האנטומיה של המלנכוליה".

המונח האנגלי דאיזם (Deism), הופיע לראשונה מאוחר יותר במילון בשנת 1675.

מבט הוליסטי

הדאיסט למעשה מסיק, או, לפי גישה אחרת, מבנה, באופן פרסונאלי את הגורם הראשוני כמציאות נשגבת, כלומר, אינה חלק מהעולם הטבעי. בהמון מקרים תכלול הסקה או הבנייה זו אמונה פוזיטיבית בקיומה של הוויה זו, אך ייתכנו גם גרסאות אגנוסטיות להסקה כזו (ראו דאיזם אגנוסטי). דאיסטים נוטים לייחס לאותו גורם ראשוני "מהות" או "מורכבות" שאינה תפישה כלל בתודעה האנושית, וכן מדגישים את הפסיביות הכללית כביכול, לגבי הנעשה בעולם על ידי בני האדם; זה בהתבסס על טיעונים פילוסופיים שונים וידע שנצבר על תפיסות כוזבות לרעיון האלוהות ועל הפרכת רעיונותיהן של דתות מסוימות (בעיקר תאיסטיות). כמו כן, הם סולדים מכל טענה בדבר התגלות אלוהית לחיים תבונתיים על ידי שליחים, או נביאים, ומגדירים טענות אלה כשקריות, ואת הטוענים להן כשרלטנים

אמנם, ייתכנו מקרים של אמונה או אגנוסטיות גם כלפי גילום מסוים של שכר ועונש, שאופיו פרו - הומאני ולא דתי, ואף דעות על תפילה כפעולה מדיטטיבית. המסקנה לגבי קיומו של גורם ראשוני מטאפיזי שבדרך - כלל, אין אינטראקציה בינו לאדם, מציבה את הדאיזם כהשקפה הנוגדת את האדאיזם - חוסר או שלילה של האמונה בפרשנות הדאיסטית לאלוהים, ואת הגדרתו הנרחבת של התאיזם (כאמונה באל במסגרת דתית המציגה אותו באופן מוגדר ושרירותי, לעתים אמביוולנטי, ולרוב משוים, ומואנש), שכן ביסוס המסקנה אודות קיום אלוהים במתכונת דאיסטית מתיימר להסתמך על אינטואיציה (התפיסה הקלאסית), או על מה שנראה לפרט הביקורתי כהגיוני וסביר בהיעזר בהתפלספות קיומית, תוך מבט ארוך ביקום וחוקיותו (התפיסה המודרנית) ; ולא על דוגמה מבוססת כתבים דתיים או התניה חברתית בהקשר תרבותי או דתי, מכאן שהדאיזם מדגיש חשיבותן של הסיבתיות והניסיון האישי לשאלות תאוסופיות (או מטאפיזיות בכלל, אם הן קשורות למסרו), ומתעסק עם אותן אמיתות שהאדם יכול לגרוס מתהליך של מתן סיבה, תוך שאיפה לביקורת עצמית. הדאיזם השפיע על מנהיגי המהפכה האמריקנית והצרפתית. דאיזם מהווה לעתים כינוי אחר ל"דת הטבעית" או ל"דת התבונה" כפי שהיא מוצגת בכתבים מעידן האורות במאה ה - 18.

טרמינולוגיה דאיסטית

"ישות עליונה" (Supreme Being)

"שען נשגב" (Divine watchmaker)

"ארכטיקט יקומי" (Great\Grand architect of the universe)

אלוהי הטבע (Nature's god) - מונח המופיע ב הצהרת העצמאות של ארצות הברית.

"אב האורות" (Father of lights) - מונח שהציע בנג'מין פרנקלין (שהגדיר עצמו דאיסט) לתיאור האלוהות שבקיומה האמין.

היסטוריה

דיאלוג בין אריסטו (מימין), ואפלטון (משמאל), באסכולת אתונה. פרסקו מאת רפאל סאנציו - דאיזם

מבחינה קלאסית או תאולוגית טבעית, לדאיזם אין היסטוריה ממשית שכן הוא נתפש כמעין ארכיטיפ, אם כי יש שמחו נמרצות על הצגתו ככזה.

מחשבה דאיסטית נפוצה כבר בעת העתיקה, למשל ברעיון הדמיאורגוס (ביוונית),, של אפלטון, או בעקרון הלוגוס של הרקליטוס.

חוקרי תרבות סין מסוימים הציעו שהמונח הטאואיסטי "דאו", (הקונספט המרכזי בספרו של הפילוסוף הסיני לאו דזה) מהווה התייחסות למושג האלוהות, כזה הדומה, למשל, לאלוהים כיסוד האחד, או ללוגוס ההרקליטי.

בעוד שהדאיזם נתפס כהיסק פרסונאלי, או, אסכולת מחשבה קלאסית, הרי שהתפיסה קיבלה גם ביטויים קולקטיביים: ידוע על קבוצה דאיסטית דה יורה שהתקיימה בחצי האי ערב הטרום אסלאמי, בשם החניפ'ים אשר נזכרת בקוראן ובחדית' מספר פעמים; עם זאת, הדאיזם התגבש כתנועה באירופה של המאה ה - 17 ובמהלך המאה ה - 18 הוא צבר פופולריות באמריקה כתנועה מודרנית המכירה בלגיטימיות של המתודולוגיה המדעית הפיזיקאליסטית ומושפעת מהצלחותיה.

כאסכולה קלאסית

רעיונותיו של הפילוסוף הסיני קונפוציוס, נקשרו בצמיחת הדאיזם באירופה הקלאסית. - דאיזם

הדאיזם הקלאסי נוסד על פי הרעיון שהיקום נוצר על ידי סוג מסוים של אלוהות, שבהמשך לא התערבה בנעשה בו. בין הגורמים שפתחו צֹהַר לדעה זו:

נפיצותם הגוברת של כתבי הפילוסופים היוונים שתובנותיהם הדיאולוגיות אתגרו את הנצרות, הדת השלטת באירופה הקלאסית.

פילוג דתי ביבשת זו (Secterianism) בכלל, והרפורמציה הפרוטסטנטית בפרט, תמורות שהביאו רבים לפקפק באותנטיות של הנצרות.

ביקורת המקרא בעולם הנוצרי - מספר הולך וגדל של מלומדים הסיקו שהברית החדשה היא חיבור אנושי הנכתב ברוח הזמן והמקום של יהודה הכבושה, וכי אין אינדיקציה להניח שמדובר בספר אוניברסלי ממקור אלוהי.

הכרה (Cognition) כלפיי מגוון דתות (כאבן - דרך אנושית) ; קיימת סברה לפיה ייבוא רעיונותיו של הפילוסוף הסיני קונפוציוס לאירופה על ידי מסדר הישועים והניסיונות לשבצם במוסר הנוצרי תרם לפתיחות לדאיזם שבכל מקרה התפשט בקרב יודעי דבר.

קדמה מדעית (בעיקר בדיסציפלינות של מדעי הטבע המדויקים), כמו למשל, תרומותיהן המדעיות של קופרניקוס, קפלר, וגלילאו, והוהמכניקה הניוטונית, לפיה הטבע, לפחות ברמת הכלל, הוא דטרמינאלי, ומתנהג באופן התואם תחזיות מתמטיות בכפוף לחוקים טבעיים, היה חלק חשוב בהתפתחות הרעיון המרכזי של התנועה.

אקסיומות הדאיזם גובשו בעיקר בעת המהפכה המדעית באירופה של המאה ה - 17, ונעשו פופולריות עם ניצני החילון וההארה האנושית בפתח המאה ה - 18. הדאיזם נפל בין הפטיש לסדן במאבק בין דוגמטיות דתית לספקנות המדעית שהתהוותה דאז. על - אף שהדאיסטים דחו את הפן האדאיסטי של האתאיזם הם כונו "אתיאיסטים", על ידי המחנה התאיסטי - נוצרי. במאות ה - 17 ו ה - 18, יחס הדאיזם לנצרות לא היה חד - גוני, ובעוד דאיסטים מסוימים רק סלדו ממנה, אחרים הפגינו אנטגוניזם גלוי אליה, ופעלו כאנטי - תאיסטיים כלפי דת זו.

לורד אדוארד הרברט, ברון שרבורי, "אבי" הדאיזם האנגלי. ציור מאת ויליאם לרקין. - דאיזם

ביקורת בולטת הוטחה בדתות המונותאיסטיות ההאברהמיות המספקות שלוש צורות שונות של התגלות בה ה "אל" כאילו מוסר את "תורתו" לשליח או נביא המהווה מדיום בינו לבני האדם (למשל, משה ומעמד הר סיני, ישו והשליחים, ומוחמד). הווה אומר, כל הדתות המונותאיסטיות (ובנוסף לזה, גם כל הכתות שהתפצלו מהן, כמו למשל מנדעים, מורמונים, ודרוזים) טוענות שאלוהים התגלה בפני מייסד הדת או הכת שלהן, אבל המסר והאירוע שונים זה מזה. לטענתם אין סיבה להניח שאחת מדתות \ כתות אלה משקפת צדק היסטורי, ומבחינת הדאיסטים, הן דוגמאות לתהליכים סוציו - אבולוציוניים, ואינן תוצר של מאורעות על - טבעיים.

הדאיסטים הקלאסיים ראו את מוסדות הדת של יומם כמושחתים, ואת הכהונה כגוף אינטרסנטי. חלקם האמינו שהדתות הן עיוות של "דת טבעית" (Natural religion) שהייתה פשוטה במהותה וחינכה לחשיבה נטורליסטית והובילה להומניזם. נטען למשל שלחברות פרהיסטוריות הייתה גרסה של "דת" כזו, והחשיבה האנושית דאז הייתה "טבעית" יותר, (במובן הפרקטי של המונח), ולא כללה צורות - חשיבה דתיות שהתנגשו עם המציאות ושבאופן פרדוקסאלי הופיעו רק מאוחר יותר בציר הזמן האנושי.

תפוצה

ג'ורג' וושינגטון, מראשוני הדאיסטים המפורסמים באמריקה - דאיזם

תומאס ג'פרסון - דאיזם

לורד אדוארד הרברט, ברון שרבורי הראשון, (1583-1648), נחשב לאבי הדאיזם האנגלי. ספרו "De Veritate" י (1624), נחשב למסה הדאיסטית הראשונה אשר הטרימה את שגשוגו הזמני של הדאיזם באנגליה בין השנים 1690-1740. באותו זמן פורסם חיבור משפיע נוסף מאת הוגה - הדעות הדאיסטי מת'יו טינדאל, בשם "הנצרות העתיקה כבריאה" (Christianity as Old as the Creation) בשנת 1730, שתרם לחיזוק הדאיזם, והחילוניות באנגליה הדתית של אז. ספרו של טינדאל כונה "התנ"ך הדאיסטי" משום שכלל אסופה של דעות ועמדות שזכו ללגיטימיות בקבוצתו. אחריכן הדאיזם התפשט לצרפת ומשם לגרמניה וליבשת אמריקה, בעיקר בזכות כתביו של וולטייר, שהסכים עם התפיסה.

ז'אן - ז'אק רוסו ומקסימיליאן רובספייר הפיצו ההשקפה בצרפת. רובספייר אף ניסה ליישמה לפולטיקה (ראו Cult of the supreme Being).

ברון שרבורי נימק עמדתו בחשיבה נייטיביסטית, כלומר, הוא האמין שהתובנה על קיום משהו מטאפיזי בורא היא מעין "מאפיין מולד" שיכול להתגלות באדם, השקפה שספגה ביקורת קשה מהפילוסוף (הנוצרי) ג'ון לוק, שהציע להחליפה באמפיריציזם פילוסופי, כלומר, התפיסה הדאיסטית לא תובן כתבונה מולדת (שרק צריכה להיות מורגשת אינטואיטיבית ולקבל ייצוג לינגוויסטי בשפה נתונה), אלא, בלבד על ידי ניסיון פילוסופי של ממש.

האבות המייסדים

האבות המייסדים של ארצות הברית היו חילונים. חלקם הגדירו עצמם דאיסטים ואחרים אחרת, אך השקפותיהם, פרימה פאשי, היו פחות או יותר הומוגניות.

המהפכן המאריקני תומאס פיין, תומך נלהב של הדאיזם ומי שכתב את אחד החיבורים המעצבים של תנועה זו. - דאיזם

קיימת הסכמה שהשקפתם הלא - דתית הייתה המפתח לליברליות האמריקנית. עמדותיהם ניכרו בנאומיהם הפוליטיים, ולדוגמה נמנה את תומאס ג'פרסון, בנג'מין פרנקלין, ג'ורג' וושינגטון, ג'יימס מדיסון, אך גם רבים אחרים.

ג'פרסון נחשב לעתים לאחד מן האבות המייסדים עם הנטיות הדאיסטיות החזקות ביותר. אמנם הגדיר עצמו יוניטריאן אך נראה שנטה לדאיזם, והתנער מהתיאורים העל טבעיים של ישוע בן יוסף והברית החדשה בכלל. ג'פרסון אף הגיש שיכתוב נטורליסטי (ורציונליסטי) של ספר זה (The Jefferson Bible), שהיה משולל מכל הדיווחים הנסיים והעל - טבעיים ואף את אלו העוסקים בתחיית המתים ואלוהותו של הנוצרי (שהם עקרונות מרכזיים בנצרות).

תנועת ההשכלה

היו גם הוגים מתנועת ההשכלה היהודית אשר הושפעו מעקרונות הדאיזם

כמו דוד פרידלנדר, שהאמין בדאיזם ובעקרונות הדת הטבעית והאוניברסלית. פרידלנדר טען, כי יש להסיר מן היהדות את התוספות והפסיקות שנוספו לה ברבות השנים על ידי רבנים ופוסקים, מכיוון שהרחיקו אותה, לדעתו, מצורתה המקורית, אשר לטענתו, קרובה יותר לדת הטבעית והמוסרית.

אפיון הדאיזם הקלאסי והמודרני

מהיותו גמיש יחסית, הקונספט הדאיסטי מכיל מגוון עמדות פוטנציאליות (יסודיות יותר או פחות) בנושאים הנחשבים או מתפרשים בקלות, או באופן סטריאוטיפי, כ"דתיים", ואשר שבעים פנים להם.

מלבד הנחת היסוד על קיום צורה מסוימת של אלוהות אבסטרקטית אפשר למנות גם את ההבאות:

רעיונות ביקורתיים

לרוב קשורים בסלידה מן הדת ואנטיתאיזם.

דחיית כל הטענות הדתיות המבוססות על כתבי קודש בדבר התגלויות אלוהיות וראייה בהם כאסופה של הונאות, דלוזיות, וטעויות שהצטברו זו על גבי זו. וכן, סקפטיות כלפי דיווחים בעלי אוריינטציה דתית על נבואות, נסים, ותרחישים "מסתוריים" ושלילתם.

דחייה של צורת מחשבה דתית שנתפסת כדוגמטית ודמגוגית באופן תמידי.

רעיונות קונסטרוקטיביים (משניים)

הכרה בלגיטימיות של חשיבה טרנסצנדנטאלית - מטאפיזית, והסקה על גורמים כאלה רק בעזרת ניסיון פילוסופי הגיוני אשר לעתים נעזר בידע מדעי. (הגישה הנייטיביסטית ננטשה למען גישת הניסיון הפילוסופי כפי הנזכר לעיל).

הומניזם וחשיבה מדעית.

ההיסטוריון פיטר גיי נתן דעתו על מאפייני התנועה:

כל הדאיסטים (הקלאסיים) פעלו למעשה כביקורתיים וקונסטרוקטיביסטיים. הם חיפשו להרוס כדי לבנות, ועל ידי היגיון, גרסו את הצורך בפילוסופיה חדשה, בצידודם באבסורדיות של הנצרות. לדאיסטים בהחלט היתה הכשירות לכך; אחד התמחה בכמרים מתעללים, שני חקר את הטבע, ושלישי, בקריאה ביקורתית של כתבי קודש, אמנם פחות משמעותי כוחה של התנועה שלעתים היה חזק - היא שאבה את חוסנה משילוב יוצא דופן של אלמנטים ביקורתיים וקונסטרוקטיביים.

הפילוסוף צ'ארלס טיילור, כותב בספרו "עידן חילוני" (A Secular Age), שמטרת הדאיזם הייתה לבסס מוסר הומניסטי אקסקולסיבי (כלומר, ייחודי לאדם), אונטיקאלי, ללא עגינה מטאפיזיקאלית כל שהיא. לדעתו, היתרון במוסר כזה (כפי שכיבכל ניסו לכונן הדאיסטים) הוא טוהרו מכל אנתרופוצנטריות, והישענותו על כללים אוניברסליים, מסגרת בה בני אדם מונעים ומחוזקים לנועם ורווח משותף.

דעיכת הדאיזם הקלאסי

כאסכולת חשיבה, הדאיזם הקלאסי נתפס כזרם שנדעך בסביבות המאה ה - 19. חוקר הדאיזם פיטר גיי כותב:

אחרי כתיבהם של וולסטון וטינדאל, הדאיזם האנגלי החל לדעוך. בערך ב1730, כל טענות האסכולה כבר הוגשו, או נקלעו לפולמוס. מידת האינטלקטואליות של קברניטי הדאיזם דאז כבר לא הרשימה, והשקפות המתנגדות לו טיפחו רטוריקנים מיומנים אשר קידמוהן. כתביהם של הדאיסטים פיטר אנט, תומאס צ'אב, ותומאס מורגן, היוו משמעות בעיקר לחוקרים - הכל כבר נאמר לפניהם, וטוב יותר.

היסטוריונים תירצו הדעיכה במספר סיבות:

תפוצת הנטורליזם המטאפיזי או המטריאליזם (צורתו הראשונית שלימים נקראה "פיזיקאליזם"), שהוא אדאיסטי (ואנטי מטא - פיזיקאלי באופן מוחלט).

כתביהם של דיוויד יום, ועמנואל קאנט, שאתגרו הטיעון האריסטוטאלי בדבר "המניע הראשון" (Primum movens), וכן, מאוחר יותר, צ'ארלס דרווין אשר תרומתו בדבר תהליך האבולוציה, ערערה את הביטחון בטיעון מן התכנון (Argument from Design), בו דגלו חלק מהדאיסטים הקלאסיים, ותמורות אלה הניעו מקצתם להזדהות עם האגנוסטיות או האתאיזם.

הדאיזם, כהשקפה חילונית הקרובה לפנתאיזם, ואתאיזם, וכדוגלת בחשיבה חופשית, ספגה גם היא יותר ביקורות דתיות; קמו קמפיינים תוקפניים כנגדה, מצד גורמים נוצריים שביקשו להכפישה, למשל בניצוחו של הפילוסוף הנוצרי יוהאן גאורג האמאן, וכן, לידתם של זרמים נוצריים שהציעו פרשנויות רעננות יותר למוטיב האל האישי, כמו פייטיזם ומתודיזם.

הארגוניות, והקולקטיביות של תנועת היוניטריאניזם הביאו רבים להזדהות עימה. תנועה זו, שדמתה לדאיזם, הייתה פתוחה יותר למסורת, לרומנטיקה ולאתיקה הנוצרית, ולכן גם פופוליסטית, על אף אופיה הרפורמי המובהק.

אחרי 1800 המונח "דאיסט" כמעט ולא רווח בשימוש, אמנם, תפיסותיה של האסכולה, לרבדיהן, הוטמעו אל קבוצות ליברליות אחרות, כמו למשל, זרמיי התאולוגיה הבריטיים (המאוחרים, והביקורתיים יחסית), וכן, תרמו לעיצוב היוניטריאניזם. אף שכשל להפוך לתנועה מאורגנת בעת שגשוג השקפותיו העמיתות, ואף שאיבד מכוחו, נשאר הדאיזם על תקן פילוסופיה פרטית, בקרב הוגים ובכלל. ניתן לומר שהדאיזם הקלאסי התפתח אל, או תרם לפיתוחן של השקפות אחרות (ביניהן הדאיזם המודרני עצמו, ונגזרותיו). בהמאה ה - 20 אף קמו מספר ארגונים דאיסטיים.

הדאיזם כיום

הדאיזם העכשווי (המודרני) מתיימר לאחד הדאיזם של הרנסאנס עם מוסכמות נוכחיות של הפילוסופיה המערבית, ומצבור הידע המדעי באופן הרמוני. ניסיון זה הביא להיווצרותה של קשת העמדות והאמונות הרחבה, תחת הסיווג הדאיסטי. ולכך שלרבים מאינדיבידואלים אלה מגוון של תפיסות משניות הנשענות על הנחת היסוד שלהם (שסיבותיה עומדות בפני עצמן).

משום שהדאיזם מדגיש שתאוסופיה ודת אינם קשורים בהכרח, ושולל טענות דתיות, התעניינו בו אנשים מקצבות הספקטרום התאולוגי או הדתי, וחלקם אף ראו לנכון לאמצו, למשל, הפילוסוף של הדת אנתוני פלו, הגדיר עצמו אתיאיסט אך בשלב מסוים החל להגדיר עצמו דאיסט. לדבריו, הוא בנה מסקנתו מהחוקיות הפיזיקאלית שלפי תפיסתו הסובייקטיבית, היא פרי תכנונה ויצירתה של מהות נשגבת, שאינה מתאפיינת ביקום עצמו.

שכר ועונש ותפילה בראי הדאיזם המודרני

הדאיזם הקלאסי הניח שיחס האדם עם (מה שכונה אז) "אלוהים" היה לא - אישי (Impersonal), מלבד תכנון היקום המוכר במצבו ההתחלתי, ולפחות מאפיינים בסיסיים שלו, כגון הכוונה מסוימת לכך שהאדם (כיחידת חיים תבונית), יווצר.

אחד העקרונות המנחה דאיסטים מדורינו הוא שבניגוד לתיאור הדתי של רעיון האלוהות (שכביכול מכיל סתירות וחוסר עקביות בבחינה אנושית), הרי שהניתוח הדאיסטי אחר במהותו וראוי לטוהר מוחלט מחוסרי עקביות כאלה.

מתוקף האבולוציה הרעיונית, חלק יטו לעמדה איגנוסטית (איגתאיסטית) לגבי מהות האלוהות באופן כללי, ובפרט בעניין טיב יחסה של האלוהות לבני האדם - לפיה היחס אינו בהכרח אישי (Personal) או אבסנטי (Impersonal), אלא טראנס - פרסונאלי (Trans-personal, כלומר, תמיד לא יכול להיות מובן בקוגניציה האנושית, המוגבלת והמוטה) ; העמדה תניח חוסר משמעות להתפלספות ספציפית זו בטענה שאין להציג הקשר סוריאליסטי בלתי - תפיס בעליל באופן כה מוגדר ואף דואלי. (אך לא תקבע אם מתרחשת או לא מתרחשת התערבות כזו, ומה אופיה). עמדה זו קרובה לקודמתה, הגורסת העדר - התערבות אלוהית בטבע בכל צורה או דרך, אך לא שוללת אותה באופן מוחלט ואף נזהרת מכך, מטעמים אפיסטמולוגיים.

אינדיבידואלים אחרים כן יראו טעם להתפלסף על טיבה הפוטנציאלי של התערבות, וכן ינסו לשער עליו ולהציב תפיסות בהקשר זה. דוגמה למקרים כאלה הן תפיסות ספציפיות אודות "החיים שאחרי החיים" (או נוירותאולוגיות בכלל), המובעת במגוון צורות, ויכולות ללבוש צורה נטורליסטית לכאורה, או מיסטית, גם כזו שכלל אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה הדתית (אברהמית או אחרת), ותמיד לא כזאת שמתנגשת עם ידע מדעי קונקרטי או הניסיון האנושי בכלל. בעוד שחלק מהדאיסטים עשויים לטעון שאין בכלל שכר ועונש (או שהעיסוק בו אינו מניב או לא ראוי מחשש לצמצום ואנתרופומורפיזם), יש שיטענו לקיומה של מתכונת מסוימת של גמול על מעשים מסוימים של האדם בחייו, בין אם צורה זו היא מטאפיזיקאלית במסווה טבעית, נוגעת לגלגול קיומי (למשל, אדם שנולד בעת אחת יכה על חטאיו של אדם מעת קודמת, משום ששניהם מייצגים סוג של קיום רוחני מסוים (שאינה דואליסטית), או רוחנית גרידא (מתרחשת בצורה קיומית אחרת לחלוטין מזו המוכרת לאדם ומשוללת קשר לעולם הפיזי), או בצורות אחרות. יששינקטו גישה סינתטית (בין - רעיונית). בקוצו של יוד, רעיונות אלה הן בדרך כלל לא יותר מפרשנויות סובייקטיביות שדאיסט מסוים רק יכול לשער או להאמין בנכונותן מסיבותיו שלו, אם בכלל.

הדאיזם הקלאסי סלד באופן כללי, מתפילות, ואפשר לומר שמסורת זו נמשכת, בהסתמך על ההנחות הבאות שהיקום נוצר בצורה ייעודית (בהקשר החוקיות הפיזיקאלית), או, מושלמת, ובקשות או תחנונים אינו ברות השפעה על אופן פעילותו האלמנטארי, ולכן מיותרות. כמו כן, לא ראוי או חסר טעם, לנסות להתקרב או לתקשר עם המהות הנשגבת שכביכול הביאה להמצאות את הקיום המוכר, בדרך של תפילות, כי הוא נוצר במטרה שלא יהיה שיח בין האלוהות לצורות חיים פיזיות ובעלות תודעה תבונית כמו זו האנושית. הסייג להנחות אלה הוא הטענה שתפילות ייתכנו כלגיטימיות אך ורק כתפילות הודיה (Affirmative prayer) משום שהן נתפסות כאמצעי תכליתי לזיכוך הנפש, או כסוג של מדיטציה. לתפילות בקשה המזוהות עם הדתות התאיסטיות לעומת זאת, אופי נסי, ולעתים גם ניסוח קבעני (אלוהים יתן לי!), במקרים רבים לא רציונלי (כמו למשל טכנאי המתפלל תפילה לפרנסה, דבר הכרוך בגרימת נזק למטלטלין ללקוחו הפוטנציאלי), והדבר נתפס כלא - הגיוני, וזוכה לתיעוב בדאיזם.

שכיחות

סקר ההזדהות הדתית בארצות הברית משנת 2001 (ARIS), שעירב 50,000 משתתפים, דיווח שמספר המשתתפים שהגדירו עצמם "דאיסטים" גדל בשיעור של 717 אחוזים, בין 1990 ל 2001. אם להכליל זאת לכלל תושבי ארצות הברית, ל "דת הגדלה בקצב המהיר ביותר" (התיוג הדתי ניתן מטעמים טכניים ולא נהוג לראות בדאיזם דת). רבבות המשתתפים הם 0.2% לערך, מהציבור האמריקני.

דיון פילוסופי בדאיזם

ההנמקות ללגיטימות, או לנכונות כביכול של הדאיזם הן בדרך כלל הטיעונים המטאפיזיים התאולוגיים הנפוצים (או גרסאות שלהם) לקיום אלוהות יחידנית, אומניפרסנטית (כל נוכחת - אינה מאפיין קיומי של עולמות פיזיקאליים ואינה כפופה למרחב, לזמן, ולאנרגיה (ובזה גם לחומר), ולמעשה, לכל מאפיין פיזיקאלי שאי פעם היה יכול להתקיים ממנה), אוניברסלית (אין משהו שלא יכול לנבוע ממנה), שהיא בגדר סיבה ראשונית תמידית, והכרחית כביכול, לקיום המציאות הפיזיקאלית המוכרת לנו, לפחות כפי שזו הופיעה במצבה הראשוני (ומציאויות אחרות אם קיימות), ושלא ניתן לתפוש מהותה במונחים אנושיים, עם כי, אפאתית באופן כללי לחי התבוני ביקום. חלק מהטיעונים לא קבילים על חלק מהדאיסטים עצמם, קל וחומר על פילוסופים של האלוהות בכלל:

תומאס הובס, דאיסט בן המאה ה - 17 השתמש בטיעון הקוסמולוגי להצדקת עמדתו, בטענה שלכל תוצאה יש סיבה שקדמה לה, מלבד מה שהוא כינה "אלוהים" אשר יוצא מן הכלל הזה, וממנו יכולות לנבוע מערכות של סיבה ותוצאה שכביכול אינן מסוגלות לרגרסיה אין - סופית. הובס מוסיף לכנותו "סיבת הסיבות" דוגמאות נוספת הן הטיעון הטלאולוגי, או הטיעון ממורכבות שלא ניתנת לצמצום בו צידד הדאיסט הידוע אנטוני פלו.

הדאיזם קרוב לנטורליזם (להרחבה על התפיסה הנטורליסטית ראו נטורליזם מטאפיזי) משום הכרתו ביקום כמערכת מכניסטית במהותה, עם אפיון פיזיקאלי ספציפי, וחוקיות.

נטורליזם

דאיזם קלאסי מניח נטורליזם כדרך - הכלל בה מתנהל היקום (מתוקף גריסתו שמהות בוראת אינה מתערבת בהתנהלותו הטבעית במישורין), ככלל, נכון המבט גם לדאיזם המודרני התובע אגנוסטיות ו\או אי - עיסוק בעניין ההתערבות המתוארת מסיבות אפיסטמולוגיים, כאמור. תנועת הברייטס האוגדת אינטלקטואלים חילוניים שהשקפת עולמם נטורליסטית, מקבלת אליה אנשים בעלי השקפה כזו המגדירים עצמם דאיסטיים. אדם המגדיר עצמו דאיסט אך טוען לאמונה או ל"ידיעה" לגבי התערבות אלוהית במציאות (דבר שאינו עולה בקנה אחד עם השיח הדאיסטי), הרי שאינו משקף את אג'נדת הברייטס, ובניגוד לדאיסטים אחרים, וודאי סותר אותה. דומה הדבר לאדם המגדיר עצמו אתיאיסט אך מאמין בקיומן של תופעות על - טבעיות (מופרכות, או בלתי ניתנות להפרכה).

דאיזם אגנוסטי

בעיקר מתוקף שאיפתם של דאיסטים לביקורת עצמית, ובדומה לתאיזם אגנוסטי או אתיאיזם אגנוסטי, גם הדאיזם יכול ללבוש צורה אגנוסטית, נון - פוזיטיבית (לא - אבסולוטית ו\או רדיקאלית ברמת העמדה), הדוגלת בהיעדר אמונה פונדמנטאלית, או קביעה קוטבית בדבר נכונות התפיסה, אלא, טענה בדבר חוסר וודאות, או, קבלה מובחנת אך מידתית \ סיפית, של הניתוח הדאיסטי לרעיון האלוהות. יש מי שלא יגדירו עצמם כך, וישתמשו בהגדרה אחרת, או ינקטו עמדה הסולדת מהגדרות (ראו פוסט - סטרוקטורליזם).

פנדאיזם

הפנדאיזם משלב דאיזם קלאסי בתפיסתו הפנתאיסטית - קלאסית של שפינוזה. לפי דעה זו, יש להבין את המקור הבורא (המופשט והבלתי - תפיס במהותו) כעצמאי, כל עוד לא ברא יקום זה (או יקום אחר), אך משנוצר, יש להכיר בו כמתנהל על פי חוקים פיזיקאליים וכי הייצוג האלוהי בו הוא לפחות ככלל, נטורליסטי לחלוטין - והוא הטבע למעשה. זה בניגוד לפנתאיזם שלכאורה מבקש לייחס למונחים אלוהות והטבע את אותה משמעות בדיוק (כאשר המונח "אלוהים" הוא הכינוי לסכום כל הקיים באופן טבעי), ולדאיזם האותנטי הרואה ביוצר המציאות משהו עצמאי עם "תודעה" נשגבת אשר כל הצגה טבעית שלה (אדרבא כשמדובר במונחים של זמן), היא צמצום בלתי מתקבל, ואף בלתי סביר שלה.

הפילוסוף של הדת, והפנתאיסט צ'ארלס הרטשורן דקדק באחד מפרסומיו בהבדלים בין פנתאיזם לפנדאיזם, שבא בעקבותו.

"דאיזם רוחני"

ריצ'רד דוקינס, נכון לדון בהנחות היסוד של הדאיזם - דאיזם

כריסטופר היצ'נס, ממבקרי ההשקפה - דאיזם

"רוחני אך לא דתי"

זהו שם כולל לניסיונות קבוצתיים לרוב, ברוח התנועה החדשה, לשבץ לדאיזם אלמנטים רוחניים או דתיים באופן עדין וסינתטי. העושים כן ישענו על עקרונות הדאיזם בדבר אלוהות מטאפיזית,, וכן, יביעו אנטגוניזם כלפי טענות לאלוהות פרטית, התגלות וכיוצא באלה; אך בניגוד לדאיזם האותנטי עשויים לטעון שמלבד אינטואיציה או התבוננות והתפלספות, גם מדיטציה וחוויות של "התייחדות עם הטבע", יכולים להביא או לקרב את האדם לגרוס קיום אלוהות, או קונספטים טלאולוגיים קשורים בכלל.

פנאנדאיזם (Panendeism)

סוג ספציפי של דאיזם רוחני מנסה לשלבו עם הפנאנתאיזם (ההנחה שהטבע הוא חלק מהאלוהות או גילום שלה), בו נפוץ עקרון ה"מטאפיזיקה חוויתית" (Experiential metaphysics) לפיו התנסות כמו מדיטציה או סוגים מסוימים של תפילה הם דרך לחוות את האלוהות המתגלמת בטבע - ההשקפה קרובה לפרדיגמת הרוח הגדולה הנפוץ בחברות אינדיאנית כמו שבט הסיו (Sioux), ועם האלגונקווין (Algonquian).

הפלורליזם הדתי הזה של מה שמכונה דאיזם רוחני מהווה סטייה משמעותית מההשקפה הכללית חסרת הדת בכלל, והאנטי - תאיסטי בפרט, המגנה בפיקנטיות כל פסבדו מדע ונטיות אסוטריות.

פצלים מן הדאיזם העכשווי

הדאיזם שימש כמצע להשקפות שונות, ונעשו נסיונות לשלבו במספר מסגרות שסטו ממנו; האבות המייסדים נתפשים כמי שניסו לכונן סוג של דאיזם נוצרי. עוד מונחים נטבעו בניסיון לתאר את הגישור הפוטנציאלי כביכול בין הדאיזם לתפיסות אחרות; בין היתר, דובר גם על פולידאיזם, דאיזם תהליכי, דאיזם מדעי, ודאיזם הומאני.

דאיזם וקונספירציה

הצגת אלוהים כמתכנן האחראי לאפיון לכאורה הצפוי ביקום קשרה את הדאיסטים הקלאסיים עם ארגון הבונים החופשיים, המזוהה עם אליטה חילונית וכגוף שפרח גם כן בעידן האורות, ואשר חלק בלתי מבוטל מהמשתייכים אליו אכן היו ליברליים, דאיסטים, ויונטריאינים.

ביקורת

הדאיזם ספג ביקורת בעיקר מהוגים תאיסטים, ואתיאיסטים.

ההוגים ג'וזף דה מאייסטר ואדמונד ברק קראו תיגר על התפיסה הנפוצה בקרב דאיסטים (ובני השקפות חילוניות אחרות) לפיה רק הרציונליות וההיגיון אוגדים את התשובות לבעיות הקיומיות.

ההיסטוריון פאול הזארד תיאר הדאיסטים של יומו כ "רציונליסטים עם נוסטלגיה לדת, שנתנו לרוח התקופה להפרידם מהאורתודוקסיה אך רצו להאמין שהמדרון עליו דרכו לא היה חלקלק מספיק כדי להובילם לאתאיזם.

בספרו "דילוזיית האלוהים" טוען המדען, והאתיאיסט - אגנוסטיקן ריצ'רד דוקינס:

האל הדאיסטי, שלעתים נקשר עם האבות המייסדים, הוא בהחלט שיפור מהמפלצת של הברית הישנה. למרבה הצער, הסבירות שהוא קיים, או התקיים אי - פעם, עולה (על הסבירות לקיום אלוהי הברית הישנה) רק בקושי.

באותה פסקה מציע דוקינס שהיפותזת האלוהים מיותרת לכל צורותיה, תוך שהוא מצטט את פתגמו המפורסם של לפלס בהקשר זה. לעומת זאת, בדיון מאוחר יותר עם המתמטיקאי הנוצרי ג'ון לנוקס, כנשאל "האם המדע קבר את אלוהים?" השיב דוקינס שתלוי על איזה אלוהים מדובר, ובחלק מתשובתו, שדנה בין היתר בפנתאיזם הפואטי של איינשטיין, התייחס גם לפרשנות הדאיסטית בדברים להלן:

"ניקח לדוגמא אל דאיסטי, סוג של "אלוהי הפיזיקאי", אלוהים של מישהו כמו פאול דייויס; המפלג את חוקי הפיזיקה, אלוהים המתמטיקאי, שהניח את הקוסמוס, ולאחר מכן כאילו לקח צעד אחורה, ורק צופה בו. הפרט יכול לטעון טענה מאד הגיונית ומכובדת כזו, שאותה אמנם לא הייתי מקבל אך אני חושב שזה כן דיון רציני שהיה בידינו לערוך".

הסופר כריסטופר היצ'נס מחשיב את התפיסה הדאיסטית כמיושנת, וכלגיטימית רק לראשית זמנה. הוא מציע שרעיונותיו המהפכניים של צ'ארלס דרווין בדבר תורת האבולוציה הביולוגית, כמו גם תגליותיו הקוסמולוגיות של איינשטיין, היוו אלטרנטיבה מספקת לדאיזם במצע של תהליך פיזיקאליסטי אבולוציוני מורכב, המתחיל בהיווצרות היקום מסביבה טבעית שקדמה לו, ובשלב מסוים, גם היווצרות חיים בכדור הארץ (ואולי גם בפלנטות מתאימות אחרות) באופן טבעי, ללא יד מכוונת מטאפיזית כל שהיא