ד"ר פינקי פיינשטיין
ראשית, ברצוני לפרסם כאן, לנצל את הזדמנות שקהל הקוראים הלך וגדל עם הזמן ולהביא את מה שכתב שמוליק, משתתף חדש יחסית בסדנת ציור אינטואיטיבי (מפגש 3). המילים בהחלט מדברות בעד עצמן ותפקידן בהחלט לפתות אותך להתבונן יותר ויותר על תרומת היצירתיות על בריאותו הנפשית של האדם:
"אין ספק שזו הנאה גדולה לנוע ולצאת מהתקיעות במקום להיתקע ולהתמזמז עם התקיעות ולשאול למה היא הגיעה ומה היא מסמלת ומה היא רומזת ולייבב על כך שהיא הגיעה ולהרגיש קרבן מאוכזב, מתוסכל, סובל, עצוב, מדוכא שהתקיעות היא אויבותו הגדולה ושהיא שוב ושוב מנצלת אותו. תקיעות אינה תוקעת אם אתה ממשיך ליצור, ממשיך לנוע, ממשיך לזרום, כמו במעגל ההליכה שבו או שאתה מסתכל על החסמים או שאתה מסתכל על הפתחים ותמיד, תמיד, תמיד יש פתח אם אתה מחויב להמשיך לנוע וזה הסוד הגדול להמשיך לנוע לא להפסיק לא להפסיק להמשיך לנוע כמו שאני ממשיך להניע את העט על הנייר ולא מפסיק לרגע מסרב להיתקע מסרב להיעצר לא חושב אם זה הגיוני לא חושב אם זה אסתטי לא חושב אם יש לזה משמעות, מה שבטוח קורה זה שמשהו נפרק משהו משתחרר משהו נוצר וכשמשהו נוצר משהו טוב קורה וההיתקעות הופכת למנוף, למניע, למנוע, למכלול ואהבה מתגלה ונחשפת אהבה לעצמי, אהבה לחיים, אהבה ליצירה, אהבה לאהבה, והמפתח הוא לא להפסיק לנוע, לא להפסיק ליצור. זרום, זרום, זרום ועכשיו זרום עוד ועוד, כמו המים בדרכם אל הים, כמו המים בהפכם לים כמו המים בהתאדם כמו המים במורדם אל האדמה, ביתם הזמני עד שינועו שוב ושוב ושוב."
מזמן לא דיברנו על חוה אמנו. אני רוצה לחזור למקום הזה, לטובת הנושא הנוכחי.
הנה אנחנו שוב כאן, בסיפור בראשית, עם כוונה להביאו אל חיי היום יום שלנו, עם כל האתגרים הניצבים בפני מי שרוצה יותר ריפוי, יותר הגשמה עצמית, יותר צמיחה ויותר תשובות לשאלות הרבות שהזמן מציב בפנינו.
חוה אמנו פותתה על ידי הנחש. המוניטין של הנחש הוא של יצור שפל, זוחל האדמה, ערמומי. בקיצור - הוא נחשב "לא בסדר". הוא "עבד" על חווה ושכנע אותה לטעום את התפוח האסור. בהמשך חוה הוסיפה ופיתתה את אדם לטעום גם כן מהתפוח אך בל נשכח שמי שעודד אותה לכל הנושא הזה היה הנחש הערמומי והחלקלק. מדוע עשה זאת? מה היה האינטרס שלו? מדוע סיפור הפיתוי נותר סיפורה של חוה, האישה ולא של הנחש, שהתחיל את כל הסיפור? עוד נברר בהמשך.
בכל מקרה, אפשר לומר שאלוהים "סידר" את אדם וחוה. אלוהים למעשה הציב בפניהם רף שלא יכלו לעבור, את רף ההתאפקות שיש בה גם ריסון בלתי אפשרי של הסקרנות. אלוהים שלח את הנחש שהיה "ערום מכל חיית השדה" שיפתה את חוה. חוה פותתה, טעמה מהטעם האסור של החיים ולא נותר לה אלא לפתות את אדם, שכן הם אמורים להיות יחד ולחוות דברים בצוותא. הפיתוי הזה שלה הוביל לבסוף את אדם לעשות גם כן את המעשה האסור ובעקבות זאת הם גורשו מגן עדן. איזה סיפור סידר לנו אלוהים! אדם וחוה היו אמורים להתנהג יפה יותר על מנת להישאר בגן עדן? זו למעשה אשמתם ולכן גורשו מגן העדן הטוב והמיטיב?
אולי נראה את הסיפור אחרת. נחשוב חיובי על כל משתתפי הסיפור, מאלוהים למעלה ועד הנחש למטה. אולי נראה את כל הסיפור כסימבולי ליציאת האדם מהאיזור המוגן, האלוהי והשמור, גן עדן, אל מקום חשוך, מסוכן ומלא בהפתעות, אל מקום בו טווח החיים מוגבל אך ניתן לחולל בו שינויים, צמיחה, ריפוי וגדילה. בגן עדן נשמע די משעמם ללא פעילות וללא אתגרים. מחוץ לגן עדן, עצם הגעגוע למקום הנעים והבטוח גורם לאדם לעשות דברים מדהימים של מחקר, יצירה והתפתחות שיכולים אולי לגרום לו להודות לכל משתתפי סיפור בראשית שהובילו אותו מחוץ לגן עדן. רק דבר אחד הייתי משנה - הייתי מסיר את כל נושא האשמה מבעלי התפקידים. חוה לא אשמה שפיתתה ואפילו הנחש לא אשם. אם המטרה היא להביא את האדם למקום הזה של חיפוש ואי שקט בריא מוביל להתפתחות, אזי סימן שמשהו טוב קרה כאן. אין אשמים בשום מקרה ואפשר לפטר את רגשי האשם של מי שפיתה ומי שפותה גם כן.
כמעט כל פעולה שאפשר לחשוב עליה, כל מחשבה וכל רגש יכולים להתבטא באופן חיובי, מועיל ותורם לאדם אך גם יכולים להתבטא באופן הפוך, מזיק ופוגע לבני האדם. אני ממליץ לך לקרא יותר על העניין הזה בכל הנוגע לתרופות הפסיכו קריאטיביות באתר המכון הפסיכו קריאטיבי.
פיתוי חיובי הוא פעולה שמתרחשת פעמים רבות והתוצר הסופי שלה נתפס בדרך כלל כחיובי ומעיל. פיתוי חיובי הוא פעולה שיש בה מן השידול אך היא הולכת למקום טוב ומיטיב. פיתוי חיובי הוא פעולה שיכולה לסייע לאדם ה"מפותה" לעבור משוכה מסוימת, שלרגע מסויים קשה לו לעבור לבד. לאחר שהוא עובר את המשוכה הזו, בזכות היענותו לפיתוי, הוא כבר ממשיך בכוחות עצמו, נהנה מהמקום החדש אליו הגיע, מרגיש שהיה לו כדאי להגיע לשם ואינו זקוק לאותה מידה של פיתוי על מנת להגיע.
כמדריך וכמטפל אני מוצא את עצמי פעמים רבות מפתה באופן חיובי. אני מגרה את המציירים או את המטופלים ללכת למקום שיכול להיתפס בעיניהם, תחילה, כמסוכן. פיתוי הרי חייב להתרחש במקום בו אחד חושש לעשות דבר מה והשני גורם לו, בדרכים ערמומיות כאלה או אחרות לעשות זאת בכל זאת, למרות החשש ולמרות הרתיעה. שיטות הפיתוי שלי משתכללות עם הזמן אך כולן מתרחשות למען אותו אידיאל - להביא את האדם למקום שבו הוא יכול להיות יצירתי יותר, עוצמתי יותר, בוטח יותר בעצמו, מעז יותר ושמח יותר. אני מפתה אנשים לכתוב, אני מפתה אותם לצייר, אני מפתה אותם לאהוב את עצמם ולבחור לעצמם את מה שבאמת טוב בעבורם.
פיתוי לא יכול להתרחש אלא אם מי שמפתים אותו רוצה בסתר לבו שכך יקרה. פיתוי מחבר את האדם המשתוקק אך פוחד לעבר תשוקתו. הפיתוי יכול לשמש גשר בין מאווייו הכמוסים יותר וכמוסים פחות, של האדם, לבין מימושם במציאות. כל עוד המימוש הזה מתברר כמבריא, כנעים, כמועיל וכמעניק לאדם כוח עצמאי ויצירתי להמשיך את הדרך בדרכו, כי אז ניתן לכנות זאת "פיתוי חיובי". האחריות לפיתוי ולתוצאותיו אמורה להיות בעיקר על כתפי זה שמפתים אותו, מכיוון שבמידה והוא אדם בוגר, עומדת תמיד הזכות שלו לסרב. אם הוא בחר להסכים סימן שהוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לכך.
התורה הפסיכו קריאטיבית מבקשת להראות, בדרכים שונות ובאמצעים מגוונים, שהאדם מכיל בקרבו תכונות מופלאות וידע טבעי להבראה, ריפוי, צמיחה והתפתחות, תכונות שמרביתן נמצאות במצב רדום. התורה הפסיכו קריאטיבית מוסיפה לתמונה זו מרכיב חשוב שלא ניתן להתעלם ממנו - ברגע שתכונה טובה ובעלת ערך אינה באה לידי ביטוי מה שצפוי להתגלות ולפעול הוא ההיפך ממנה. האנרגיה היצירתית הקיימת בתכונה מוכרחה לפעול. אם האדם יוזם, משתדל ופועל לכוון מימוש האספקטים החיוביים של התכונה אזי יוכל להשתמש בכוחה המרפא והמעשיר. אם יזניח אותה, "ישמע" ממנה בלית ברירה מתוך הצד הפוגע והמזיק שלה. במקום בו לא נחליט באופן אקטיבי להדליק את האור נגלה, ולא בהפתעה, שהמקום חשוך. אור הוא דבר טבעי אך יש להדליק אותו. חושך הוא ברירת המחדל הטבעית המתגלה כשלא בוחרים להשקיע את האנרגיה הנדרשת להדלקת האור. כאשר משתמשים בתכונת הפיתוי באופן חיובי, הן מהצד המפתה והן מהצד המתפתה, וכל עוד שני הצדדים אחראים למעשיהם, שותפים להבנה שיש כאן שימוש הולם באנרגיית הפיתוי, כי אז כולם יוצאים נשכרים. כשאדם מזניח את תשומת לבו לאפשרות של פיתוי חיובי, הוא עלול למצוא את עצמו נסחף להיבט השלילי של אותה תופעה.
ארחיב ואומר שלהערכתי חיוני לכל אדם מפעם לפעם להתפתות וחיוני לכל אדם מפעם לפעם לפתות, כל עוד הדבר נוגע להשלכות חיוביות. כשאנחנו "מתפתים" למשהו שמועיל לנו סימן שנעזרנו בכוח הפיתוי על מנת לדלג מעל המחסומים שלנו, שכבר התחלנו לרכוש כלים להסרתם, אך לא כלים מספיקים. הפיתוי בא בשביל לאפשר לנו "לסיים את המלאכה". אם אנו מתעלמים מאפשרות הפיתוי הזו אנו למעשה מתעלמים משורת מתנות חשובות שהעולם מנסה לפתותנו לקבל. באותה מידה, חיוני שאדם ישתמש ביכולתו לפתות, מפעם לפעם לשם צרכים חיוביים.
לפתות חבר לבוא איתך לבילוי משמש למעשה מימוש של היכולת היצירתית שלך להשיג דברים אותם אתה רוצה. הפיתוי עצמו הוא פעולה שיש בה תחכום וגם מניפולציה רגשית. כל עוד זה מנוצל לשם מטרות חיוביות אפשר ורצוי לברך ולהכיר בכך שיש תכונות חיוביות גם לאקט המפתה. לא לחינם היה על חוה לפתות את האדם. ללא הפיתוי שלה סביר להניח שלא היה נוגע בתפוח. בתוך תוכו, יתכן והיה סקרן מאד, אך לא העז לגעת. הפיתוי של חוה פגש את הסקרנות שלו ומשם התגלגלו העניינים עד לכאן, עד אלינו.
לפני שניגש להיבט הפחות מועיל של הפיתוי ולהשלכותיו אתעכב עוד קצת על יכולתו של אדם לפתות. פרסום הוא סוג של פיתוי. לפעמים הוא נעשה באורח הוגן ואכן מייצג את ערכו האמיתי של המוצר ולעתים כל תפקידו הוא למשוך תשומת לב ולשכנע באמצעים רגשיים ללא כל קשר למימוש ההבטחה כשהמוצר מגיע לידינו. יכולת הפיתוי נחוצה לאדם ככוח "נוסף" שהוא יכול להפעילו על מנת לסייע לאדם אחר לחבור אליו לרעיון או לפעולה. הפיתוי הוא כמו "כוח משיכה" שניתן להפעילו ושרצוי להפעילו מכיוון שהוא אחד מיכולותיו של האדם להשיג את מה שהוא זקוק לו. כאשר אדם מסתייג יתר על המידה מכוח הפיתוי שלו הוא ימצא את עצמו תוהה לא פעם כיצד הוא לא מצליח להגשים את מטרותיו ואת שאיפותיו וכיצד הוא נותר מהצד או יושב על הגדר, מתבונן באחרים שמתקדמים ביתר קלות. לעשות מאמץ ולפתות פירושו להצהיר כלפי העולם שאני מגייס את מלוא כוחותיי על מנת להתקדם ולצמוח. כל עוד הדבר נעשה באופן גלוי, כן וללא פגיעה באף אחד, יכול לשמש הפיתוי כוח שינוי משמעותי ואף הכרחי.
הקוטב השני של הפיתוי הוא זה שמביא בסופו של דבר לנזק, לכאב ולפגיעה. הדבר קורה כאשר אדם נענה לפיתוי מתוך חולשה ולא מתוך עוצמה. הדבר קורה כאשר הצד המפתה פונה אל חולשתו של האדם וגם מציע לו ללכת לכוון שפירושו חולשה או ניצול חולשה. שידול או פיתוי אנשים לביצוע מעשה לא חוקי או לא מוסרי הינו בדיוק הדוגמה של שימוש שלילי ביכולת הפיתוי של האדם. האווירה הכללית הקיימת בספר בראשית היא שאדם וחוה עברו עבירה, שמשום מה בתוך גן עדן ה"אידיאלי" הופיע יצור שפל וערמומי (הנחש) ושבני האדם בחולשתם התפתו כמה פעמים וגם פיתו זו את זה. האווירה היא של אשמה ושל עונש שמשעותו גירוש. עונש כבד לכל הדעות. עד שלא מפרשים את הטקסט הזה באור שמציג את החיובי בכל העניין, אפשר להיוותר עם האשמה, עם הקלון שרובץ על חוה שפיתתה את האדם לעשות את הדבר שגירש אותם מגן העדן. זה לא נשמע טוב וזה לא נשמע נחמד, כשקוראים זאת סתם כך. כאן זרועים שורשים שיכולים ליצור הקשר בין פיתוי לבין חולשה, בין פיתוי לבין מעשים אסורים שיש להיענש בגינם.
אני מאמין שאדם אמור לאפשר לעצמו להתפתות לדברים שמסייעים לו להתפתח. אם לא יעשה כן הוא עלול יום אחד למצוא את עצמו מתפתה דווקא לדברים שפחות טובים לו. במידה מסוימת ניתן לומר שכדאי מדי פעם להתפתות באופן מודע ומכוון. באותה מידה מוטב לאדם שילמד לפתות, ובמילים מוכרות יותר, שילמד "למכור" את הרעיון, את המעשה שהוא רוצה לגייס אליו אנשים, את החזון שלו ועוד. אין מרחק רב בין מכירה לבין פיתוי. כשאנחנו עוברים ברחוב אנחנו נחשפים לפיתויים רבים שמזמנים אותנו לרכוש אותם. האם יהיה זה נכון להסיר את הפיתויים מעינינו? האם יהיה כדאי להסתובב ברחוב שומם נטול הצעות לקנייה, לטעימה או הצטרפות? איך נדע מה יש לעולם להציע לנו אם הדברים לא יהיו גלויים ואף מפתים?
אדם שמתפתה שוב ושוב לאכול יותר מדיי הוא בסך הכל אדם מכור שאמור לעבור תהליך גמילה. שלא יאשים את פיתויי הסביבה שגורמים לו לאכול הרבה. כשייגמל יידע לנצל באופן חיובי ומועיל את נטייתו להתפתות והוא ימצא דרכים להתפתות לדברים הבריאים שהעולם מפתה אותו לנסות. אחד מתפקידי הגירויים המפתים הוא לגרום לאדם לבחון את עצמו, לדעת לסרב מדי פעם ולדעת לשחרר את עצמו ולהתפתות, במקרים אחרים.
אם אתה לעולם לא מתפתה, סימן שאתה נוקשה מדיי. אם אתה מתפתה יותר מדיי, סימן שגבולותיך מעורערים. אם אינך מפתה אף פעם סימן שאינך בוטח מספיק ב"מרכולתך" ואם אתה נאלץ לפתות פעמים רבות מדיי סימן שאינך בוטח שמה שיש לך יכול לייצג את עצמו גם בדרכים פשוטות ושקטות.
ונסיים באהבה עצמית.
אדם שאוהב את עצמו יכול להרשות לעצמו להתענג על פיתויים מסוימים, תוך הצבת גבולות מתאימים. הוא יכול לומר לעצמו - "מגיע לי מדי פעם גם להתפתות". אדם שאינו מתרגל אהבה עצמית חושש מפיתויים ולא סומך על עצמו או שנסחף אליהם יתר על המידה ומתמכר. זהו הבסיס, אלה היסודות ומכאן הכל מסתדר או לא, בהתאם לעבודה שהאדם בוחר לעשות עם עצמו.
דר' פינקי פיינשטיין משוחח ומלמד את עקרונות התורה הפסיכו קריאטיבית לאור מאמרו - "פיתוי יצירתי וחיובי לעומת פיתוי שלילי ומזיק". ההרצאה התקיימה ב18.7.2010 במכון הפסיכו קריאטיבי
הכותב: ד"ר פינקי פיינשטין פסיכיאטר "אחר"
המכון הפסיכו קריאטיבי www.drpinki.co.il המרכז לציור אינטואיטיבי www.intopainting.com
* www.newac.co.il/articles1/670-פיתוי-יצירתי-מאמר-פינקי-פיינשטיין
ראשית, ברצוני לפרסם כאן, לנצל את הזדמנות שקהל הקוראים הלך וגדל עם הזמן ולהביא את מה שכתב שמוליק, משתתף חדש יחסית בסדנת ציור אינטואיטיבי (מפגש 3). המילים בהחלט מדברות בעד עצמן ותפקידן בהחלט לפתות אותך להתבונן יותר ויותר על תרומת היצירתיות על בריאותו הנפשית של האדם:
"אין ספק שזו הנאה גדולה לנוע ולצאת מהתקיעות במקום להיתקע ולהתמזמז עם התקיעות ולשאול למה היא הגיעה ומה היא מסמלת ומה היא רומזת ולייבב על כך שהיא הגיעה ולהרגיש קרבן מאוכזב, מתוסכל, סובל, עצוב, מדוכא שהתקיעות היא אויבותו הגדולה ושהיא שוב ושוב מנצלת אותו. תקיעות אינה תוקעת אם אתה ממשיך ליצור, ממשיך לנוע, ממשיך לזרום, כמו במעגל ההליכה שבו או שאתה מסתכל על החסמים או שאתה מסתכל על הפתחים ותמיד, תמיד, תמיד יש פתח אם אתה מחויב להמשיך לנוע וזה הסוד הגדול להמשיך לנוע לא להפסיק לא להפסיק להמשיך לנוע כמו שאני ממשיך להניע את העט על הנייר ולא מפסיק לרגע מסרב להיתקע מסרב להיעצר לא חושב אם זה הגיוני לא חושב אם זה אסתטי לא חושב אם יש לזה משמעות, מה שבטוח קורה זה שמשהו נפרק משהו משתחרר משהו נוצר וכשמשהו נוצר משהו טוב קורה וההיתקעות הופכת למנוף, למניע, למנוע, למכלול ואהבה מתגלה ונחשפת אהבה לעצמי, אהבה לחיים, אהבה ליצירה, אהבה לאהבה, והמפתח הוא לא להפסיק לנוע, לא להפסיק ליצור. זרום, זרום, זרום ועכשיו זרום עוד ועוד, כמו המים בדרכם אל הים, כמו המים בהפכם לים כמו המים בהתאדם כמו המים במורדם אל האדמה, ביתם הזמני עד שינועו שוב ושוב ושוב."
מזמן לא דיברנו על חוה אמנו. אני רוצה לחזור למקום הזה, לטובת הנושא הנוכחי.
הנה אנחנו שוב כאן, בסיפור בראשית, עם כוונה להביאו אל חיי היום יום שלנו, עם כל האתגרים הניצבים בפני מי שרוצה יותר ריפוי, יותר הגשמה עצמית, יותר צמיחה ויותר תשובות לשאלות הרבות שהזמן מציב בפנינו.
חוה אמנו פותתה על ידי הנחש. המוניטין של הנחש הוא של יצור שפל, זוחל האדמה, ערמומי. בקיצור - הוא נחשב "לא בסדר". הוא "עבד" על חווה ושכנע אותה לטעום את התפוח האסור. בהמשך חוה הוסיפה ופיתתה את אדם לטעום גם כן מהתפוח אך בל נשכח שמי שעודד אותה לכל הנושא הזה היה הנחש הערמומי והחלקלק. מדוע עשה זאת? מה היה האינטרס שלו? מדוע סיפור הפיתוי נותר סיפורה של חוה, האישה ולא של הנחש, שהתחיל את כל הסיפור? עוד נברר בהמשך.
בכל מקרה, אפשר לומר שאלוהים "סידר" את אדם וחוה. אלוהים למעשה הציב בפניהם רף שלא יכלו לעבור, את רף ההתאפקות שיש בה גם ריסון בלתי אפשרי של הסקרנות. אלוהים שלח את הנחש שהיה "ערום מכל חיית השדה" שיפתה את חוה. חוה פותתה, טעמה מהטעם האסור של החיים ולא נותר לה אלא לפתות את אדם, שכן הם אמורים להיות יחד ולחוות דברים בצוותא. הפיתוי הזה שלה הוביל לבסוף את אדם לעשות גם כן את המעשה האסור ובעקבות זאת הם גורשו מגן עדן. איזה סיפור סידר לנו אלוהים! אדם וחוה היו אמורים להתנהג יפה יותר על מנת להישאר בגן עדן? זו למעשה אשמתם ולכן גורשו מגן העדן הטוב והמיטיב?
אולי נראה את הסיפור אחרת. נחשוב חיובי על כל משתתפי הסיפור, מאלוהים למעלה ועד הנחש למטה. אולי נראה את כל הסיפור כסימבולי ליציאת האדם מהאיזור המוגן, האלוהי והשמור, גן עדן, אל מקום חשוך, מסוכן ומלא בהפתעות, אל מקום בו טווח החיים מוגבל אך ניתן לחולל בו שינויים, צמיחה, ריפוי וגדילה. בגן עדן נשמע די משעמם ללא פעילות וללא אתגרים. מחוץ לגן עדן, עצם הגעגוע למקום הנעים והבטוח גורם לאדם לעשות דברים מדהימים של מחקר, יצירה והתפתחות שיכולים אולי לגרום לו להודות לכל משתתפי סיפור בראשית שהובילו אותו מחוץ לגן עדן. רק דבר אחד הייתי משנה - הייתי מסיר את כל נושא האשמה מבעלי התפקידים. חוה לא אשמה שפיתתה ואפילו הנחש לא אשם. אם המטרה היא להביא את האדם למקום הזה של חיפוש ואי שקט בריא מוביל להתפתחות, אזי סימן שמשהו טוב קרה כאן. אין אשמים בשום מקרה ואפשר לפטר את רגשי האשם של מי שפיתה ומי שפותה גם כן.
כמעט כל פעולה שאפשר לחשוב עליה, כל מחשבה וכל רגש יכולים להתבטא באופן חיובי, מועיל ותורם לאדם אך גם יכולים להתבטא באופן הפוך, מזיק ופוגע לבני האדם. אני ממליץ לך לקרא יותר על העניין הזה בכל הנוגע לתרופות הפסיכו קריאטיביות באתר המכון הפסיכו קריאטיבי.
פיתוי חיובי הוא פעולה שמתרחשת פעמים רבות והתוצר הסופי שלה נתפס בדרך כלל כחיובי ומעיל. פיתוי חיובי הוא פעולה שיש בה מן השידול אך היא הולכת למקום טוב ומיטיב. פיתוי חיובי הוא פעולה שיכולה לסייע לאדם ה"מפותה" לעבור משוכה מסוימת, שלרגע מסויים קשה לו לעבור לבד. לאחר שהוא עובר את המשוכה הזו, בזכות היענותו לפיתוי, הוא כבר ממשיך בכוחות עצמו, נהנה מהמקום החדש אליו הגיע, מרגיש שהיה לו כדאי להגיע לשם ואינו זקוק לאותה מידה של פיתוי על מנת להגיע.
כמדריך וכמטפל אני מוצא את עצמי פעמים רבות מפתה באופן חיובי. אני מגרה את המציירים או את המטופלים ללכת למקום שיכול להיתפס בעיניהם, תחילה, כמסוכן. פיתוי הרי חייב להתרחש במקום בו אחד חושש לעשות דבר מה והשני גורם לו, בדרכים ערמומיות כאלה או אחרות לעשות זאת בכל זאת, למרות החשש ולמרות הרתיעה. שיטות הפיתוי שלי משתכללות עם הזמן אך כולן מתרחשות למען אותו אידיאל - להביא את האדם למקום שבו הוא יכול להיות יצירתי יותר, עוצמתי יותר, בוטח יותר בעצמו, מעז יותר ושמח יותר. אני מפתה אנשים לכתוב, אני מפתה אותם לצייר, אני מפתה אותם לאהוב את עצמם ולבחור לעצמם את מה שבאמת טוב בעבורם.
פיתוי לא יכול להתרחש אלא אם מי שמפתים אותו רוצה בסתר לבו שכך יקרה. פיתוי מחבר את האדם המשתוקק אך פוחד לעבר תשוקתו. הפיתוי יכול לשמש גשר בין מאווייו הכמוסים יותר וכמוסים פחות, של האדם, לבין מימושם במציאות. כל עוד המימוש הזה מתברר כמבריא, כנעים, כמועיל וכמעניק לאדם כוח עצמאי ויצירתי להמשיך את הדרך בדרכו, כי אז ניתן לכנות זאת "פיתוי חיובי". האחריות לפיתוי ולתוצאותיו אמורה להיות בעיקר על כתפי זה שמפתים אותו, מכיוון שבמידה והוא אדם בוגר, עומדת תמיד הזכות שלו לסרב. אם הוא בחר להסכים סימן שהוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לכך.
התורה הפסיכו קריאטיבית מבקשת להראות, בדרכים שונות ובאמצעים מגוונים, שהאדם מכיל בקרבו תכונות מופלאות וידע טבעי להבראה, ריפוי, צמיחה והתפתחות, תכונות שמרביתן נמצאות במצב רדום. התורה הפסיכו קריאטיבית מוסיפה לתמונה זו מרכיב חשוב שלא ניתן להתעלם ממנו - ברגע שתכונה טובה ובעלת ערך אינה באה לידי ביטוי מה שצפוי להתגלות ולפעול הוא ההיפך ממנה. האנרגיה היצירתית הקיימת בתכונה מוכרחה לפעול. אם האדם יוזם, משתדל ופועל לכוון מימוש האספקטים החיוביים של התכונה אזי יוכל להשתמש בכוחה המרפא והמעשיר. אם יזניח אותה, "ישמע" ממנה בלית ברירה מתוך הצד הפוגע והמזיק שלה. במקום בו לא נחליט באופן אקטיבי להדליק את האור נגלה, ולא בהפתעה, שהמקום חשוך. אור הוא דבר טבעי אך יש להדליק אותו. חושך הוא ברירת המחדל הטבעית המתגלה כשלא בוחרים להשקיע את האנרגיה הנדרשת להדלקת האור. כאשר משתמשים בתכונת הפיתוי באופן חיובי, הן מהצד המפתה והן מהצד המתפתה, וכל עוד שני הצדדים אחראים למעשיהם, שותפים להבנה שיש כאן שימוש הולם באנרגיית הפיתוי, כי אז כולם יוצאים נשכרים. כשאדם מזניח את תשומת לבו לאפשרות של פיתוי חיובי, הוא עלול למצוא את עצמו נסחף להיבט השלילי של אותה תופעה.
ארחיב ואומר שלהערכתי חיוני לכל אדם מפעם לפעם להתפתות וחיוני לכל אדם מפעם לפעם לפתות, כל עוד הדבר נוגע להשלכות חיוביות. כשאנחנו "מתפתים" למשהו שמועיל לנו סימן שנעזרנו בכוח הפיתוי על מנת לדלג מעל המחסומים שלנו, שכבר התחלנו לרכוש כלים להסרתם, אך לא כלים מספיקים. הפיתוי בא בשביל לאפשר לנו "לסיים את המלאכה". אם אנו מתעלמים מאפשרות הפיתוי הזו אנו למעשה מתעלמים משורת מתנות חשובות שהעולם מנסה לפתותנו לקבל. באותה מידה, חיוני שאדם ישתמש ביכולתו לפתות, מפעם לפעם לשם צרכים חיוביים.
לפתות חבר לבוא איתך לבילוי משמש למעשה מימוש של היכולת היצירתית שלך להשיג דברים אותם אתה רוצה. הפיתוי עצמו הוא פעולה שיש בה תחכום וגם מניפולציה רגשית. כל עוד זה מנוצל לשם מטרות חיוביות אפשר ורצוי לברך ולהכיר בכך שיש תכונות חיוביות גם לאקט המפתה. לא לחינם היה על חוה לפתות את האדם. ללא הפיתוי שלה סביר להניח שלא היה נוגע בתפוח. בתוך תוכו, יתכן והיה סקרן מאד, אך לא העז לגעת. הפיתוי של חוה פגש את הסקרנות שלו ומשם התגלגלו העניינים עד לכאן, עד אלינו.
לפני שניגש להיבט הפחות מועיל של הפיתוי ולהשלכותיו אתעכב עוד קצת על יכולתו של אדם לפתות. פרסום הוא סוג של פיתוי. לפעמים הוא נעשה באורח הוגן ואכן מייצג את ערכו האמיתי של המוצר ולעתים כל תפקידו הוא למשוך תשומת לב ולשכנע באמצעים רגשיים ללא כל קשר למימוש ההבטחה כשהמוצר מגיע לידינו. יכולת הפיתוי נחוצה לאדם ככוח "נוסף" שהוא יכול להפעילו על מנת לסייע לאדם אחר לחבור אליו לרעיון או לפעולה. הפיתוי הוא כמו "כוח משיכה" שניתן להפעילו ושרצוי להפעילו מכיוון שהוא אחד מיכולותיו של האדם להשיג את מה שהוא זקוק לו. כאשר אדם מסתייג יתר על המידה מכוח הפיתוי שלו הוא ימצא את עצמו תוהה לא פעם כיצד הוא לא מצליח להגשים את מטרותיו ואת שאיפותיו וכיצד הוא נותר מהצד או יושב על הגדר, מתבונן באחרים שמתקדמים ביתר קלות. לעשות מאמץ ולפתות פירושו להצהיר כלפי העולם שאני מגייס את מלוא כוחותיי על מנת להתקדם ולצמוח. כל עוד הדבר נעשה באופן גלוי, כן וללא פגיעה באף אחד, יכול לשמש הפיתוי כוח שינוי משמעותי ואף הכרחי.
הקוטב השני של הפיתוי הוא זה שמביא בסופו של דבר לנזק, לכאב ולפגיעה. הדבר קורה כאשר אדם נענה לפיתוי מתוך חולשה ולא מתוך עוצמה. הדבר קורה כאשר הצד המפתה פונה אל חולשתו של האדם וגם מציע לו ללכת לכוון שפירושו חולשה או ניצול חולשה. שידול או פיתוי אנשים לביצוע מעשה לא חוקי או לא מוסרי הינו בדיוק הדוגמה של שימוש שלילי ביכולת הפיתוי של האדם. האווירה הכללית הקיימת בספר בראשית היא שאדם וחוה עברו עבירה, שמשום מה בתוך גן עדן ה"אידיאלי" הופיע יצור שפל וערמומי (הנחש) ושבני האדם בחולשתם התפתו כמה פעמים וגם פיתו זו את זה. האווירה היא של אשמה ושל עונש שמשעותו גירוש. עונש כבד לכל הדעות. עד שלא מפרשים את הטקסט הזה באור שמציג את החיובי בכל העניין, אפשר להיוותר עם האשמה, עם הקלון שרובץ על חוה שפיתתה את האדם לעשות את הדבר שגירש אותם מגן העדן. זה לא נשמע טוב וזה לא נשמע נחמד, כשקוראים זאת סתם כך. כאן זרועים שורשים שיכולים ליצור הקשר בין פיתוי לבין חולשה, בין פיתוי לבין מעשים אסורים שיש להיענש בגינם.
אני מאמין שאדם אמור לאפשר לעצמו להתפתות לדברים שמסייעים לו להתפתח. אם לא יעשה כן הוא עלול יום אחד למצוא את עצמו מתפתה דווקא לדברים שפחות טובים לו. במידה מסוימת ניתן לומר שכדאי מדי פעם להתפתות באופן מודע ומכוון. באותה מידה מוטב לאדם שילמד לפתות, ובמילים מוכרות יותר, שילמד "למכור" את הרעיון, את המעשה שהוא רוצה לגייס אליו אנשים, את החזון שלו ועוד. אין מרחק רב בין מכירה לבין פיתוי. כשאנחנו עוברים ברחוב אנחנו נחשפים לפיתויים רבים שמזמנים אותנו לרכוש אותם. האם יהיה זה נכון להסיר את הפיתויים מעינינו? האם יהיה כדאי להסתובב ברחוב שומם נטול הצעות לקנייה, לטעימה או הצטרפות? איך נדע מה יש לעולם להציע לנו אם הדברים לא יהיו גלויים ואף מפתים?
אדם שמתפתה שוב ושוב לאכול יותר מדיי הוא בסך הכל אדם מכור שאמור לעבור תהליך גמילה. שלא יאשים את פיתויי הסביבה שגורמים לו לאכול הרבה. כשייגמל יידע לנצל באופן חיובי ומועיל את נטייתו להתפתות והוא ימצא דרכים להתפתות לדברים הבריאים שהעולם מפתה אותו לנסות. אחד מתפקידי הגירויים המפתים הוא לגרום לאדם לבחון את עצמו, לדעת לסרב מדי פעם ולדעת לשחרר את עצמו ולהתפתות, במקרים אחרים.
אם אתה לעולם לא מתפתה, סימן שאתה נוקשה מדיי. אם אתה מתפתה יותר מדיי, סימן שגבולותיך מעורערים. אם אינך מפתה אף פעם סימן שאינך בוטח מספיק ב"מרכולתך" ואם אתה נאלץ לפתות פעמים רבות מדיי סימן שאינך בוטח שמה שיש לך יכול לייצג את עצמו גם בדרכים פשוטות ושקטות.
ונסיים באהבה עצמית.
אדם שאוהב את עצמו יכול להרשות לעצמו להתענג על פיתויים מסוימים, תוך הצבת גבולות מתאימים. הוא יכול לומר לעצמו - "מגיע לי מדי פעם גם להתפתות". אדם שאינו מתרגל אהבה עצמית חושש מפיתויים ולא סומך על עצמו או שנסחף אליהם יתר על המידה ומתמכר. זהו הבסיס, אלה היסודות ומכאן הכל מסתדר או לא, בהתאם לעבודה שהאדם בוחר לעשות עם עצמו.
דר' פינקי פיינשטיין משוחח ומלמד את עקרונות התורה הפסיכו קריאטיבית לאור מאמרו - "פיתוי יצירתי וחיובי לעומת פיתוי שלילי ומזיק". ההרצאה התקיימה ב18.7.2010 במכון הפסיכו קריאטיבי
הכותב: ד"ר פינקי פיינשטין פסיכיאטר "אחר"
המכון הפסיכו קריאטיבי www.drpinki.co.il המרכז לציור אינטואיטיבי www.intopainting.com
* www.newac.co.il/articles1/670-פיתוי-יצירתי-מאמר-פינקי-פיינשטיין
050-3331-331