"אתה הילד הכי חכם בעולם", "את מוכשרת מאוד במתימטיקה", "מי הילדה הכי יפה בגן?"

איך אתם מרגישים עם מחמאות כאלה כלפי ילדים? כלפי הילדים שלכם? נעים לכם. הצליל? אם כן, קראו היטב הלאה. אלו מחמאות הרסניות לביטחון העצמי של ילדיכם.

למה מייחסים הישגים?

אפתח בשאלה שמעלה אלפי קון בספרו "החינוך שילדינו ראויים לו". למה היתם רוצים שילדיכם ייחסו את ההישגים שלהם - לכישוריהם, או להשקעה שהם משקיעים? אנסח אחרת. אם ילדיכם קיבל ציון גרוע במבחן, האם היתם רוצים שיחשוב שהציון הגרוע נובע מטפשות, או מן ההשקעה המועטה שהשקיע בלימודיו?

התשובה זהה, כמעט, בכל פורום שבו נשאלת השאלה. הורים ומחנכים בכל העולם, תמימי דיעות: כולם רוצים שילדים ייחסו את הישגיהם להשקעה שהם משקיעים. כולם רוצים שילד שנכשל במבחן כלשהו יאמר לעצמו, לא למדתי מספיק, ועכשיו אלמד יותר.

האם זה מה שילדים אומרים לעצמם בעת כישלון? ובכן, חלק כן, וחלק לא, ורובם לא. רובם אומרים: אני טיפש, או חלש במתימטיקה. אין טעם להתאמץ.

איך לגרום לילדים להעריך השקעה?

ספרים רבים (למשל אלה של קון) נכתבו בנושא הזה. איך לגרום לילדים להעריך השקעה? לרצות ללמוד? ויש שיטות חינוך שמחזקות את האהבה של ילדים להשקעה ולאתגר, ויש. כאלה שמדכאות אותו בשיטתיות וביעילות. יש בתי"ס שבהם התלמידים אוהבים ללמוד, סקרנים וחרוצים, ויש בתי ספר (הבה נודה, רבים), שבהם זה לא המצב. בתיה"ס הרגילים שבהם מקדשים תוצאות וציונים, לומדים בהוראה פרונטלית רגילה, בכיתות ענק, הם בהחלט לא צעד בכוון הנכון (זו לא השערה. יש מחקרים רבים שמצביעים על כך - שוב, ראו את ספרו של קון). משרד החינוך בישראל, אגב, מכיר במצב הזה, ויש בתי"ס ניסויים של משרד החינוך, ציבוריים ופתוחים לכל, שבהם החינוך אינו כזה (ביה"ס שאני מכירה אישית הוא "עין הים" בחיפה). אבל את זה יתכן שכבר ידעתם.

לטעמי, עד לא מזמן היה חסר רעיון בסיסי מאוד בתפיסות החינוכיות שלנו. ידענו שאסור לומר לילדים "אתה טיפש", כי אז הם לא ירצו להתאמץ וללמוד, אבל רובנו הפלגנו בהתלהבות בשבחיהם בכל הזדמנות: אתה חכם. אתה מוכשר. אתה תופס מהר. אתה גאון. אתה מנצח תמיד בשח. אתה הראשון בכיתה באנגלית.

"אתה גאון" ו"אתה אידיוט" הם קרובים מאוד

אבל "אתה גאון" הוא הצד השני. של אותו מטבע הרסני של "אתה אידיוט". כי אם לפעמים אומרים לי שאני חכם, אז כשלא אומרים, אני מבין מיד (אני די חכם)... שאני טיפש. ויותר מזה: אם כשאני מצליח, אומרים לי שאני חכם, אז לא קשה להסיק: תוצאות נובעות מחוכמה (ולא מהשקעה). וכאשר אני לא מצליח, ברור ממה זה נובע: מטיפשות. ואם אני מצליח כל הזמן, אבל זה כי אני חכם, אז מה יקרה אם יום אחד אפסיק להיות חכם? או אפגוש ילדים חכמים ממני (בבי"ס למחוננים למשל)? ולמה בכלל לגשת לאתגרים? הם עלולים להראות שאני בעצם לא כל כך חכם.

"כוחה של נחישות"

קרול דואק, בספרה "כוחה של נחישות", מספרת על ניסוי שערכה. שתי קבוצות ילדים קיבלו פאזל קל למדי לפתרון. הם פתרו היטב את הפאזל, ואז קיבלו מחמאה. לאחר המחמאה, נשאלו אם הם רוצים לפתור פאזל קל יותר, או קשה יותר. חלקם בחרו בפאזל הקשה, וחלקם בחרו בפאזל הקל. שתי הקבוצות קיבלו מחמאות שונות בתכלית. לכל ילד בקבוצה הראשונה. החמיאו: "אתה מאוד חכם, כל הכבוד". לילדים בקבוצה השניה החמיאו משהו כזה, "השקעת הרבה מאמץ וחשיבה, כל הכבוד". ואז נתנו להם לבחור. אתם ודאי יכולים לנחש אילו ילדים בחרו באיזה פאזל. מחמאה אחת ויחידה השפיעה על הבחירה שלהם באופן מכריע. בקבוצה שקיבלה מחמאה על חוכמה, 70% מהילדים בחרו פאזל קל. בקבוצה השניה, שקיבלה מחמאה על השקעה, 70% מן הילדים בחרו בפאזל הקשה, שהוסבר להם שיהיה מעניין יותר.

תפיסות בסיסיות שונות

יש פה משהו עמוק, ולא רק סמנטיקה. יש שתי תפיסות בסיסיות שונות לאנשים. דואק קוראת להן התפיסה המקובעת, והתפיסה המתפתחת. אנשים שמחזיקים בתפיסה המקובעת, חושבים שהישגים נובעים מתכונות אופי. מחוכמה. מכריזמה. מאומץ. אי אפשר לפתח את התכונות הללו, רק להוולד איתן. ואם כך, מטרתם בחיים היא להוכיח את עצמם. להוכיח שהם נולדו עם התכונות הטובות. ורצוי גם להשפיל אחרים בדרך, כדי להוכיח שהם עצמם טובים יותר. אנשים שמחזיקים בתפיסה המתפתחת מאמינים בהתפתחות, בפיתוח כישורים. הם רוצים לבנות את עצמם ואת ההישגים שלהם.. והם גם פתוחים לגדילה של אחרים - למה לא? אין הרבה מה להוכיח, יש מה לפתח.

מורישים את התפיסות

והתפיסות שלנו עוברות בירושה לילדינו, דרך ההתנהגות שלנו ודרך השפה שלנו. אם אנחנו אומרים לילד, "אתה מוכשר", אנחנו מפתחים אצלו את התפיסה המקובעת. התפיסה שאומרת שיש דבר כזה אנשים מוכשרים, ויש אנשים לא מוכשרים, וכדאי להכלל בקבוצת המוכשרים. הוא צריך להוכיח את עצמו. כשלא יצליח, הוא ירגיש שאיננו מוכשר. כאשר אנחנו אומרים לילד, "התאמצת והתוצאה יפה", אין פה שום סכנה. הפעם התוצאה יפה, יופי. אם פעם אחרת התוצאה לא תהיה יפה, הוא ידע מה לעשות. להתאמץ יותר. אין פה עניין של כשרון שקיים או לא קיים. יש משיכה לאתגרים, כי הם מהנים, ואין בהם סיכון. כאשר החמיאו לילדים בניסוי על חוכמתם, הם רצו להמשיך להוכיח את חוכמתם, וזאת יעשו בעזרת הפאזל הקל. כאשר החמיאו להם על מאמציהם וחשיבתם, רצו להמשיך בהם, כי הם נהנו מהם, ואין מה להפסיד.

מחמאה שיש בה מתכון להצלחה

המחמאה להשקעה. כוללת בתוכה מתכון להצלחה. אם מחמיאים לי על השקעה, אני יודע מה להמשיך ולעשות: כשאני מצליח - להמשיך להתאמץ ולהתפתח, וכשאני נכשל - להמשיך להתאמץ ולהתפתח. אין הבדל גדול בין המקרים עבורי, והמשמעות לא גדולה כל כך של הצלחה או כישלון. המחמאה על כישורים כוללת בתוכה שיפוט בלבד. טוב או רע. ואין מה לעשות עם זה, רק לצהול לזמן קצר בהצלחה (קצר, כי צריך עוד להוכיח את עצמי), ולפחד מאוד, ולהתיאש, בזמן כישלון.

עצה גאונית של ילד

דואק מצטטת ציטוט משעשע במיוחד. היא שאלה ילדים בכיתה ב', "איזו עצה הייתם נותנים לילד בכיתה שלכם שמתקשה בחשבון"? והנה עצה שנתן ילד בעל תפיסה מתפתחת: "תגיד, אתה מתייאש מהר? אתה חושב רגע ואז מפסיק? אם זה מה שקורה לך, אולי כדאי שתחשוב יותר זמן - שתי דקות אולי, ואם לא תצליח, אולי כדאי שתקרא שוב את השאלה. ואם גם אז לא תצליח, כדאי לך להצביע ולשאול את המורה". לילד הזה יש מתכון להצלחה. ילדים. בעלי תפיסה מקובעת לא יודעים מה ליעץ. הם אמרו לילד שלא מצליח דברים כגון, "אני מצטער". אין להם מתכון להצלחה, כי מבחינתם, כישלון מעיד על חוסר כישורים.

הסיפור האישי שלי כילדה "חכמה"

כל חיי אמרו לי שאני חכמה מאוד. חכמה מכולם. ונחשו מה חשבתי לעצמי תמיד. שאני די חכמה, זה כן, אבל לא מספיק חכמה. עובדה: תמיד יש אנשים חכמים יותר. האמת היא, שגם לאמי אמרו ללא הרף שהיא חכמה. והתפיסה שלה היתה בדיוק כמו זו שלי: אני חכמה, אבל לא מספיק. מהיום שהפסקתי לחשוב על עצמי כעל חכמה או לא חכמה, ורק לחשוב איך לפתח את עצמי עוד ועוד, התחלתי ליהנות הרבה יותר מהישגי. הם לא אומרים עלי דבר, רק כמה השקעתי בהם. בתור מאמנת, אני יכולה לספר לכם שיש הבדל גדול מאוד באיכות החיים של אנשים שמחזיקים בתפיסות השונות הללו. אנשים שמנסים להוכיח את עצמם ללא הרף, חווים קשיים רגשיים עצומים. ההצלחה מלחיצה אותם, כל כישלון קטן מפיל אותם. הם. מתקשים מאוד לפעול בסביבה מאתגרת רגשית. אנשים שאוהבים אתגרים ואוהבים להתפתח, ולא עסוקים כל הזמן בתיוג עצמי של מוכשרים או לא מוכשרים, מוכנים לעמוד באתגרים שמשאירים אותי פעורת פה. למשל, לנסות לקבל משרת ניהול בכירה ביותר בתחום שבו אין להם מושג וחצי מושג. הם הולכים על זה, למה לא? אם לא יקבלו את המשרה, זה לא יאמר דבר עליהם. אם יקבלו אותה, ובכן! יהיה להם הרבה לאן לגדול.

התהליך שעברתי עם ילדי

עברו כמה חודשים מאז שקראתי את הספר הזה - ספר מומלץ בחום, שסיכם היטב את הנושא הזה של מחמאות, שכבר חשבתי עליו מספר שנים. עברתי תהליך. היום אני לא מחמיאה לילדי על שום כישור שלהם. לעולם. אני מחמיאה הרבה על השקעה שהם משקיעים. אני אוהבת אותם, מחבקת אותם ללא סוף, ואוהבת לשבת ולהתבונן בהם מקפצים, רוקדים, מציירים או כותבים. אנחנו בוחנים את הציור או הסיפור, עוברים על הפרטים, מציינים אותם ומתענגים עליהם. אני לעולם לא אומרת להם שהם מוכשרים, כי. אני לא מאמינה בכישורים. אם הם מתפארים בהישג שעולה על זה של חבריהם, אני שואלת אותם מה עשו לטובת ההישג הזה, ומשבחת אותם על ההשקעה. אני שואלת אותם מה לדעתם חבריהם עוד לא עשו כדי לקדם את עצמם. כשביתי באה ומראה לי מבחן שבו ענתה נכון על כל השאלות, אני שואלת אותה אם נהנתה לפתור נכון את המבחן. אם היא גאה בעצמה על ההתקדמות שלה בחומר, על הלמידה. את השאלה הקטנונית בדבר הישגיהם של ילדים אחרים במבחן אני שומרת לעצמי. כשבני מנצח אותי ב"משחק הזיכרון", אני לא משבחת אותו על זיכרונו הטוב. אני רק מחבקת אותו, ומציינת בשמחה, שהוא מצא יותר זוגות ממה שאני מצאתי. אם אני מרגישה צורך לשבח אותו, אני משבחת אותו על כך שהסתכל, והתרכז היטב. ומכיון שיש לי הרגל מושרש לומר משהו עם כל חיבוק, אני אומרת להם בפשטות, אתה הילד שלי. את הילדה שלי. ולפעמים: אתה בן ה - 4 שלי. את בת ה -. 7 שלי. באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב.

מה קורה כשמגיעים לנבחרת?

התפיסה שלי הזו, שדואק קוראת לה התפיסה המתפתחת, עומדת למבחן יומיומי בקשר שלי עם בתי. היא מתעמלת בנבחרת התעמלות קרקע. לכאורה, מה יותר תחרותי מנבחרת? מה יותר מעיד על כישוריה או חוסר כישוריה, מאשר זכיה במדליה או אי זכיה במדליה? ולכן בהתחלה, היססתי מאוד אם לרשום אותה לשם. המאמנת הראשית, אמרה שהכישורים שלה גבוליים, אבל כדאי לנסות. פחדתי שהכישורים שלה לא מספיק טובים, ושהיא תהיה מתוסכלת. מכיון שהיא רצתה מאוד, רשמתי אותה בלב כבד, והיא היום נהנית מכל רגע, ומתקדמת המון.

כמה חודשים אחרי שהתחלתי לחשוב על הנושא הזה של תפיסת עולם מקובעת או מתפתחת, אני בכלל לא מתמקדת בצד התחרותי של הנבחרת, או בכישורים שיש או אין לבתי כרגע. מבחינתי נבחרת היא פשוט מקום להתאמן בו הרבה. להתעמל הרבה. לזוז הרבה. לפתח כושר ריכוז ואומץ. לפתח עוד ועוד את תפיסת העולם המתפתחת, לפתח את הכישורים. לעמוד מול אתגר אחרי אתגר,. וליהנות מהם. אני עקבית ביחס שלי להישגיה: שמחה כנה יחד איתה, וחוסר שבחים על כישוריה. רק שבחים על כך שהיא מתמידה להתאמן שבוע אימון אחר אימון, שבוע אחר שבוע, גם כשלא כל כך בא לה לצאת מהבית החם אל הגשם, ולנסוע לאימון. היום לא נראה שהכישורים שלה גבוליים בכלל. שמחת החיים שלה והאהבה שלה לספורט, ואולי היחס שלי לאתגרים שמרגיע אותה, מחפים על כל חוסר של כישור שהיה או לא היה לה. ואיך אפשר בכלל למדוד כישורים? אפשר למדוד ביצוע.

אי אפשר להבטיח ניצחון

עכשיו עומדת בפניה התחרות השנתית, ואני מתחילה להכין אותה לתחרות. היא מראה סימני פחד מן התחרות, שבתחילת השנה התרגשה ממנה וציפתה לה. שאלתי אותה מה אמרו להן המאמנות, האם הן חייבות לנצח בתחרות? היא אמרה שכן. אמרו להן שהן חייבות לנצח. צחקנו יחד. בגיל 7 היא כבר מבינה שזה אבסורד. איך אפשר להבטיח ניצחון? אפשר רק להתאמן. את יודעת, אמרתי לה, את ממש לא צריכה לנצח בתחרות. את. יודעת מה את צריכה לעשות? שאלתי אותה. והיא חייכה: כן, אני יודעת. פשוט לעשות את זה.

הקטע הזה קיבל תגובות אינסופיות. במייל, בפורומים ואפילו בטלפון. הנה כמו תשובות:

מה עם הישגיות? זה לא חשוב?

שאלו אותי לגבי הישגיות ולגבי תחרותיות. יש בהשגיות ובתחרותיות שני חלקים. אחד הוא לנצח אחרים. והשני הוא לנצח את עצמנו. לנצח אחרים לא מעניין אותי, אישית. להיפך, אני רוצה שכולם יצליחו וישגשגו. מעניין אותי לנצח את עצמי, וללמד את ילדי וכל מי שרוצה ללמוד, לנצח את עצמם. להתקדם צעד צעד, לעבר השאיפות והחלומות שלנו, ולא לעצור. לא לעצור בכישורים או ביכולות הנוכחיים שלנו, אלא תמיד לחפש את הדרך ליצור עוד יכולת, ולקדם עוד עניינים. בביה"ס של בתי אמרו שהיא הישגית. הופתעתי מאוד: הישגית? איך זה יכול להיות? מעולם לא אמרתי לה חצי מילה על חשיבותו של ציון, או נצחון כלשהו, אלא רק על לפתח את יכולות הקריאה, הכתיבה והחישוב שלה. זה הדבר היחיד שמעניין אותי. הפיתוח. אבל בעולם המעשי,. גישה כזו של פיתוח כישורים מביאה להרבה השגים. כי מטבענו, אנחנו פעילים, סקרנים, ורוצים דברים. אם אנחנו לא מבלבלים את עצמנו ואת ילדינו עם הסוגיות של חוכמה או טפשות, וכישורים כאלה ואחרים, אין סיבה שלא נגיע להשגים מרשימים.

"אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא חכם"

כך אמרו לי לפחות חמש אימהות. תשובתי? אני לא רוצה שילדי ידעו שהם חכמים. ממש לא. אני רוצה שהם ידעו אלף דברים אחרים. שמהשקעה מתקדמים. שיתעניינו. שיסתקרנו. שיחקרו. שיפרגנו לאחרים. אי אפשר להתחמק מהבור הזה. אם יש חוכמה, יש גם טיפשות. אם הם יכולים להיות חכמים, הם יכולים להיות גם טפשים. מה אם יגיעו למבחן קשה מאוד, כמו "תלפיות" בצבא, או משהו כזה, ולא יצליחו בו? אז הם לא חכמים? אי אפשר לצאת טוב מהתפיסה של חכם / טיפש. כמו שאני אוהבת לומר, "אי אפשר לרקוד על כל הקצוות של העוגה". אי אפשר גם שהילד ישמע כל הזמן שהוא חכם, וגם שידע שמה שיקדם אותו בחיים היא. השקעתו, ולא תכונותיו.