בתרבות שלנו אנו רגילים לקשור קיום מצוות ואורח חיים דתי אדוק עם אמונה באל. ביצוע טקסים המוקדשים לאל והמקדשים אותו נראה כמחייב את האל עליו אנו מדברים ואליו אנו פונים. אבל במסורת ההודית העתיקה הופיעה אלטרנטיבה מרתקת לדרך חשיבה זו.
בסביבות האלף הראשון לספירה התפתחו בהודו מספר אסכולות מחשבתיות (Darshana בסנסקריט). אחת האסכולות הללו הייתה אסכולת המימאמסה (Mimamsa). אסכולה זו מופיעה בערך במאה החמישית לפנה"ס. הפירוש המילולי של המילה מימאמסה הוא חקירה, ומושאי החקירה של אסכולה זו הם הטקסטים הקדושים של התרבות ההודית - הוודות (Vedas).
לפי המימאמסה, הטקסטים הקדושים הם הצלילים הנצחיים שנשמעים ומהווים את המערכת הקיומית, את הקוסמוס. החכמים הראשונים (רישים) שמעו אותם, אבל לא ניתן לומר שהם חיברו אותם. הצלילים הללו תמיד היו ותמיד יהיו, לכן לא יכול להיות להם מחבר, אלא רק ניתן לשמוע אותם ולהעביר אותם לאנשים אחרים. אלו טקסטים שמהווים את האמת עצמה ולא מספרים על האמת.
הטקסטים הקדושים מלמדים את החובות שלנו כבני אדם בתוך המערכת הקוסמית. חובות אלו מהוות את אחד המושגים המרכזיים בהודו - דהרמה (Dharma). הדהרמה כוללת את כל חובות החיים כך שהטקסטים הקדושים מלמדים למעשה איך על האדם לחיות בעולם. רק הטקסטים הקדושים יכולים ללמד על החובות ועל הפעילות שעלינו לבצע כבני אדם, כי רק הם מלמדים את החוקיות הקוסמית לפיה יש לפעול. יותר מכך, לפי המימאמסה כל מה שהטקסטים הקדושים עושים זה ללמד אותנו איך צריך לפעול. גם התכנים התיאוריים של הטקסטים הקדושים למעשה מכשירים אותנו, מבחינה מנטלית, לבצע את ההוראות המפורשות לפעילות.
החובות הללו, שעל האדם למלא, מטרתן היא להגיע לטוב העליון. כאשר הכוונה בטוב עליון היא כפולה: גם למה שאנו נכנה עשייה מוסרית יום יומית, כלומר הפעולות המוסריות שיש לעשות ביום יום, וגם להכרה המיסטית של השחרור, שהיא בסופו של דבר הטוב העליון. חובות אלו שמובילות לטוב העליון מופיעות אך ורק בתוך הטקסטים הקדושים. חשוב לזכור כי אין כאן אל שחיבר את הטקסטים האלה, אלא מדובר בצלילים נצחיים. מכאן שגם החוקיות המוסרית של האדם וגם היכולת להגיע לשחרור אינן תלויות באל כלשהו. במקום להיות תלויות באל חיצוני, החוקיות המוסרית והיכולת להגיע לשחרור נובעות מהחוקיות הקוסמית שאנו חיים בה.
מכיוון שמדובר כאן על חוקיות שמכוננת גם את ההתנהגות המוסרית ביום יום וגם את הדרך להשתחרר מעולם התופעות, אז גם החובות שעל האדם לבצע הן בכל הרמות של הקיום. המימאמסה מצביעה על חלוקה פנימית בין חובות שנכנה אותן "יומיומיות / חילוניות" לבין חובות שנכנה אותן "על זמניות / פולחניות". חובות יומיומיות או חילוניות הן חובות שממלאות מטרות יומיומיות שלא קשורות לפולחנים, כמו איך לבצע מסחר, איך לדבר עם אנשים שונים וכד'. חובות "פולחניות", לעומת זאת, הן חובות של הפולחנים שיש לבצע לאלים מסוגים שונים. גם החובות של הפולחנים מתחלקות לשני סוגים:
1. חובות של פולחנים בעלי התניה - אלו פולחנים שיש להם תוצאות אמפיריות ומשרתים מטרות בעולם שהאדם רוצה להשיג. מכאן שאלו הם פולחנים שהסיבה לביצוע שלהם מותנית בכך שהם ישיגו מטרה כלשהי, כאשר המטרה יכולה להיות אושר בחיים הללו, או אושר בחיים הבאים.
2. חובות של פולחנים ללא התניה - אלו הם פולחנים יומיומיים שעושים בבוקר ובערב. אי הביצוע של פולחנים אלו הוא עברה על החוקיות הקוסמית וגורם לסבל, אבל הביצוע שלהם אינו גורם לאושר ואף לא לסבל. הביצוע שלהם מטהר את החשיבה ומוביל לידיעת "העצמי האמיתי" (Atman). הפעילות הזו, שהיא ללא כל מטרה חיצונית, גורמת למחשבה להפסיק להתמקד במטרות של העולם התופעתי. אז המחשבות המכוונות למשהו נעלמות, ובמצב טהור זה מתגלה "העצמי האמיתי".
הטקסטים הקדושים מלמדים אותי ש"העצמי האמיתי" חורג מכל מרחב וזמן. ידיעה זו גורמת לכך שאיני מזהה את עצמי עם הגוף הפועל בעולם התופעות, ובדרך זו אני משתחרר מעולם התופעות. אבל ידע בלבד לא יכול לשחרר. אם אני לא מטוהר ע"י הפעילות המטהרת של החובות הלא תלויות, אז אני נוטה לקראת פעילות שיש לה תוצאות בעולם זה. כל עוד אני שקוע בפעילות של העולם הזה, גם אם היא מביאה תוצאות רצויות ואושר, אני לא יכול להשתחרר. ביצוע החובות הלא תלויות והפעילות הפולחנית הכרוכה בהן היא הכרחית לשחרור. אבל גם פעילות זו לא יכולה להוביל לבדה לשחרור. היא חייבת להיות מלוות בידיעה על "העצמי האמיתי", ידיעה שמגיעה ע"י היסק שכלי. הידיעה והפעילות הפולחנית הן המשחררות ולא כל חסד אלוהי.
עד עכשיו ראינו כיצד במימאמסה מתייחסים לעולם ולשחרור מן העולם. במרכזן של שתי ההתייחסויות הללו עומד הרעיון של הפולחן. הפולחן שיש לבצע בהתאם לחוקיות הקוסמית. הפולחן כאן הוא, כאמור, כמעט תמיד פולחן לאל מסוים: (לסומה - הירח, לאגני - האש, לאינדרה - הברק ועוד)... מכאן שלאלים אמור להיות מקום מאוד מרכזי בתוך תמונת עולם זו.
בעקבות זאת עולה השאלה מה בדיוק המקום שיש לאלים: האם הם גורמים לפעולות? האם הם פועלים בעצמם? או האם הם תוצאה של פעולות? או אולי הם בכלל משוחררים מכל העולם הזה של האקטיביות והם עצמם חורגים מכל פעילות? המימאמסה אינה נותנת אף אחת מהתשובות הללו. התשובה של המימאמסה היא לדעתי תשובה מרתקת, יפהפייה בעקביות הפילוסופית שלה וחושפת את הייחוד של המחשבה ההודית.
לפי המימאמסה אין לאלים כל מעמד. הם במקרה הטוב משהו שאולי קיים, אבל הוא לחלוטין לא רלוונטי לקיום ולתפקוד של העולם. במקרה הקצת יותר קיצוני התייחסות אליהם היא כאל פיקציה מוחלטת. עכשיו עולה השאלה איך יכול להיות שיש פולחן לאלים אבל אין אלים?
התשובה היא מאוד פשוטה. הרי הפולחן עצמו מייצר תוצאות. בתוך הפולחן נאמר אמנם שם של אל, אבל לא האל הזה מצייר את התוצאות אלא הפעילות הפולחנית עצמה. הפולחן לא מייצג דבר מחוץ לעצמו. הוא לא מדבר על אל ולא פונה לאל שנמצא מחוץ לפעילות הפולחנית. מה שיש זו רק הפעילות, וכל דבר שנאמר וכל פנייה היא חלק מהפעילות. פעילות זו שמבוצעת ע"י האדם מייצרת תוצאות שבוראות ומשמרות את העולם, ולא צריך כל כוח חיצוני לשם כך.
השימוש בשפה בפולחן לא מייצג משהו. כשאני אומר "הו סומה" אני לא מייצג פנייה לישות כלשהי בשם סומה. כל מה שאני עושה זה לבצע משהו, ועצם ביצוע הצלילים מבלי שהם ייצגו דבר הוא זה שגורם לתוצאה. במובן זה הצלילים הם האמת והם העולם - העולם כביצוע צלילים.
עמדה זו אינה משקפת את היחס של כל הודו ובטח לא של כל ההודים לאלים. אבל לדעתי עמדה כגון זו יכלה להתפתח רק בהודו. בהודו של האלף הראשון לא הייתה הנחה של אמת או של אל חיצוני. רק על רקע נקודת מבט כזו יכולה להתפתח עמדה לפיה רק הפעילות בעולם יש לה חשיבות, ולאלים, גם אם הם מוזכרים, אין כל חשיבות. בתרבות המונותיאיסטית אם אנו פונים לאל, חייב להיות אל. אנו לא חושבים על השפה כעומדת בפני עצמה, אלא כמייצגת או כפונה למשהו מחוץ לה. רק כאשר מוותרים מראש על הרעיון שצריך לפנות כל הזמן למציאות חיצונית אפשר להגיע לעמדה שבה השפה לא מייצגת דבר אלא פועלת ומייצרת תוצאות.
תמונת עולם זו היא אמנם קצת מוזרה וקיצונית, אבל לפי דעתי כדאי לחשוב עליה לעומק. שהרי אם האל הוא רק ביטוי לשוני, שאינו גואל ואינו מחליט דבר, אז אין למעשה אל ששווה למות או להרוג בשבילו. האדם הוא המבצע את הפולחן הלשוני והוא אינו יכול להסיר מעצמו אחריות ע"י פנייה לגורם חיצוני כלשהו. בתוך תמונת עולם זו המציאות כולה הופכת להיות סוג של פולחן לשוני המתבצע כל הזמן, אולי אפילו ברגעים אלו ממש.
בסביבות האלף הראשון לספירה התפתחו בהודו מספר אסכולות מחשבתיות (Darshana בסנסקריט). אחת האסכולות הללו הייתה אסכולת המימאמסה (Mimamsa). אסכולה זו מופיעה בערך במאה החמישית לפנה"ס. הפירוש המילולי של המילה מימאמסה הוא חקירה, ומושאי החקירה של אסכולה זו הם הטקסטים הקדושים של התרבות ההודית - הוודות (Vedas).
לפי המימאמסה, הטקסטים הקדושים הם הצלילים הנצחיים שנשמעים ומהווים את המערכת הקיומית, את הקוסמוס. החכמים הראשונים (רישים) שמעו אותם, אבל לא ניתן לומר שהם חיברו אותם. הצלילים הללו תמיד היו ותמיד יהיו, לכן לא יכול להיות להם מחבר, אלא רק ניתן לשמוע אותם ולהעביר אותם לאנשים אחרים. אלו טקסטים שמהווים את האמת עצמה ולא מספרים על האמת.
הטקסטים הקדושים מלמדים את החובות שלנו כבני אדם בתוך המערכת הקוסמית. חובות אלו מהוות את אחד המושגים המרכזיים בהודו - דהרמה (Dharma). הדהרמה כוללת את כל חובות החיים כך שהטקסטים הקדושים מלמדים למעשה איך על האדם לחיות בעולם. רק הטקסטים הקדושים יכולים ללמד על החובות ועל הפעילות שעלינו לבצע כבני אדם, כי רק הם מלמדים את החוקיות הקוסמית לפיה יש לפעול. יותר מכך, לפי המימאמסה כל מה שהטקסטים הקדושים עושים זה ללמד אותנו איך צריך לפעול. גם התכנים התיאוריים של הטקסטים הקדושים למעשה מכשירים אותנו, מבחינה מנטלית, לבצע את ההוראות המפורשות לפעילות.
החובות הללו, שעל האדם למלא, מטרתן היא להגיע לטוב העליון. כאשר הכוונה בטוב עליון היא כפולה: גם למה שאנו נכנה עשייה מוסרית יום יומית, כלומר הפעולות המוסריות שיש לעשות ביום יום, וגם להכרה המיסטית של השחרור, שהיא בסופו של דבר הטוב העליון. חובות אלו שמובילות לטוב העליון מופיעות אך ורק בתוך הטקסטים הקדושים. חשוב לזכור כי אין כאן אל שחיבר את הטקסטים האלה, אלא מדובר בצלילים נצחיים. מכאן שגם החוקיות המוסרית של האדם וגם היכולת להגיע לשחרור אינן תלויות באל כלשהו. במקום להיות תלויות באל חיצוני, החוקיות המוסרית והיכולת להגיע לשחרור נובעות מהחוקיות הקוסמית שאנו חיים בה.
מכיוון שמדובר כאן על חוקיות שמכוננת גם את ההתנהגות המוסרית ביום יום וגם את הדרך להשתחרר מעולם התופעות, אז גם החובות שעל האדם לבצע הן בכל הרמות של הקיום. המימאמסה מצביעה על חלוקה פנימית בין חובות שנכנה אותן "יומיומיות / חילוניות" לבין חובות שנכנה אותן "על זמניות / פולחניות". חובות יומיומיות או חילוניות הן חובות שממלאות מטרות יומיומיות שלא קשורות לפולחנים, כמו איך לבצע מסחר, איך לדבר עם אנשים שונים וכד'. חובות "פולחניות", לעומת זאת, הן חובות של הפולחנים שיש לבצע לאלים מסוגים שונים. גם החובות של הפולחנים מתחלקות לשני סוגים:
1. חובות של פולחנים בעלי התניה - אלו פולחנים שיש להם תוצאות אמפיריות ומשרתים מטרות בעולם שהאדם רוצה להשיג. מכאן שאלו הם פולחנים שהסיבה לביצוע שלהם מותנית בכך שהם ישיגו מטרה כלשהי, כאשר המטרה יכולה להיות אושר בחיים הללו, או אושר בחיים הבאים.
2. חובות של פולחנים ללא התניה - אלו הם פולחנים יומיומיים שעושים בבוקר ובערב. אי הביצוע של פולחנים אלו הוא עברה על החוקיות הקוסמית וגורם לסבל, אבל הביצוע שלהם אינו גורם לאושר ואף לא לסבל. הביצוע שלהם מטהר את החשיבה ומוביל לידיעת "העצמי האמיתי" (Atman). הפעילות הזו, שהיא ללא כל מטרה חיצונית, גורמת למחשבה להפסיק להתמקד במטרות של העולם התופעתי. אז המחשבות המכוונות למשהו נעלמות, ובמצב טהור זה מתגלה "העצמי האמיתי".
הטקסטים הקדושים מלמדים אותי ש"העצמי האמיתי" חורג מכל מרחב וזמן. ידיעה זו גורמת לכך שאיני מזהה את עצמי עם הגוף הפועל בעולם התופעות, ובדרך זו אני משתחרר מעולם התופעות. אבל ידע בלבד לא יכול לשחרר. אם אני לא מטוהר ע"י הפעילות המטהרת של החובות הלא תלויות, אז אני נוטה לקראת פעילות שיש לה תוצאות בעולם זה. כל עוד אני שקוע בפעילות של העולם הזה, גם אם היא מביאה תוצאות רצויות ואושר, אני לא יכול להשתחרר. ביצוע החובות הלא תלויות והפעילות הפולחנית הכרוכה בהן היא הכרחית לשחרור. אבל גם פעילות זו לא יכולה להוביל לבדה לשחרור. היא חייבת להיות מלוות בידיעה על "העצמי האמיתי", ידיעה שמגיעה ע"י היסק שכלי. הידיעה והפעילות הפולחנית הן המשחררות ולא כל חסד אלוהי.
עד עכשיו ראינו כיצד במימאמסה מתייחסים לעולם ולשחרור מן העולם. במרכזן של שתי ההתייחסויות הללו עומד הרעיון של הפולחן. הפולחן שיש לבצע בהתאם לחוקיות הקוסמית. הפולחן כאן הוא, כאמור, כמעט תמיד פולחן לאל מסוים: (לסומה - הירח, לאגני - האש, לאינדרה - הברק ועוד)... מכאן שלאלים אמור להיות מקום מאוד מרכזי בתוך תמונת עולם זו.
בעקבות זאת עולה השאלה מה בדיוק המקום שיש לאלים: האם הם גורמים לפעולות? האם הם פועלים בעצמם? או האם הם תוצאה של פעולות? או אולי הם בכלל משוחררים מכל העולם הזה של האקטיביות והם עצמם חורגים מכל פעילות? המימאמסה אינה נותנת אף אחת מהתשובות הללו. התשובה של המימאמסה היא לדעתי תשובה מרתקת, יפהפייה בעקביות הפילוסופית שלה וחושפת את הייחוד של המחשבה ההודית.
לפי המימאמסה אין לאלים כל מעמד. הם במקרה הטוב משהו שאולי קיים, אבל הוא לחלוטין לא רלוונטי לקיום ולתפקוד של העולם. במקרה הקצת יותר קיצוני התייחסות אליהם היא כאל פיקציה מוחלטת. עכשיו עולה השאלה איך יכול להיות שיש פולחן לאלים אבל אין אלים?
התשובה היא מאוד פשוטה. הרי הפולחן עצמו מייצר תוצאות. בתוך הפולחן נאמר אמנם שם של אל, אבל לא האל הזה מצייר את התוצאות אלא הפעילות הפולחנית עצמה. הפולחן לא מייצג דבר מחוץ לעצמו. הוא לא מדבר על אל ולא פונה לאל שנמצא מחוץ לפעילות הפולחנית. מה שיש זו רק הפעילות, וכל דבר שנאמר וכל פנייה היא חלק מהפעילות. פעילות זו שמבוצעת ע"י האדם מייצרת תוצאות שבוראות ומשמרות את העולם, ולא צריך כל כוח חיצוני לשם כך.
השימוש בשפה בפולחן לא מייצג משהו. כשאני אומר "הו סומה" אני לא מייצג פנייה לישות כלשהי בשם סומה. כל מה שאני עושה זה לבצע משהו, ועצם ביצוע הצלילים מבלי שהם ייצגו דבר הוא זה שגורם לתוצאה. במובן זה הצלילים הם האמת והם העולם - העולם כביצוע צלילים.
עמדה זו אינה משקפת את היחס של כל הודו ובטח לא של כל ההודים לאלים. אבל לדעתי עמדה כגון זו יכלה להתפתח רק בהודו. בהודו של האלף הראשון לא הייתה הנחה של אמת או של אל חיצוני. רק על רקע נקודת מבט כזו יכולה להתפתח עמדה לפיה רק הפעילות בעולם יש לה חשיבות, ולאלים, גם אם הם מוזכרים, אין כל חשיבות. בתרבות המונותיאיסטית אם אנו פונים לאל, חייב להיות אל. אנו לא חושבים על השפה כעומדת בפני עצמה, אלא כמייצגת או כפונה למשהו מחוץ לה. רק כאשר מוותרים מראש על הרעיון שצריך לפנות כל הזמן למציאות חיצונית אפשר להגיע לעמדה שבה השפה לא מייצגת דבר אלא פועלת ומייצרת תוצאות.
תמונת עולם זו היא אמנם קצת מוזרה וקיצונית, אבל לפי דעתי כדאי לחשוב עליה לעומק. שהרי אם האל הוא רק ביטוי לשוני, שאינו גואל ואינו מחליט דבר, אז אין למעשה אל ששווה למות או להרוג בשבילו. האדם הוא המבצע את הפולחן הלשוני והוא אינו יכול להסיר מעצמו אחריות ע"י פנייה לגורם חיצוני כלשהו. בתוך תמונת עולם זו המציאות כולה הופכת להיות סוג של פולחן לשוני המתבצע כל הזמן, אולי אפילו ברגעים אלו ממש.
050-3331-331