ספר שמות, פותח בתחילת גאולת עם ישראל."ואלה שמות בני ישראל", לא נאמר ואלה בני ישראל, אלא "שמות". יעקב ובניו יורדים למצרימה, בשמותם, איש איש ושמו. לכל אדם יש שם, שמו של האדם מורה למהותו, מורה על דרכו.

אומר יוסף לאחיו, "אני יוסף" לא שיניתי את שמי, את מהותי. יוסף או' לאחיו.."לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים.."יוסף או' לאחיו ירידתי היתה ירידה לצורך כלכלתכם, לא אתם שלחתם אותי, אני ירדתי לרצוני שעשתי רצוני כרצונו, של הקב"ה.

כידוע, כל ירידה ענינה העליה הבאה בעקבותיה, עליה ללא ירידה מקדימה איננה עליה אמיתית, אין בה מיכולת מיצוי העליה האמיתית. הירידה, צריך שתהא ירידה נכוחה, ירידה מרצון ואף יזומה, ירידה שלא לרצון יש בכוחה להביא לידי קשיים בעליה.

"ואלה שמות בני ישראל", שמם קודם, לא נא' ואלה בני ישראל הבאים מצרימה בשמותם. שמם הלך לפניהם. השם שהינו המהות הוא היורד מצרימה.

יעקב קודם לירידתו מצרימה, נא' "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה". יעקב, הינו בחינת גלות, ישראל הינו בחינת גאולה. יעקב כהכנה לירידה לצורך עליה, שולח את יהודה שהוא בחינת מלך, מלכות בית דוד, משיח בן דוד. יעקב מבקש, שהמלך, יהודה, יירד בראש כל אחיו בראש העם כולו, ירידה יזומה ונוכחת זו היא הדרך ליציאה ולגאולה.

או' ר' נחמן "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד". תמיד גם ובעיקר בעת הירידה, בעת הקושי, יש לבוא אל הקושי מתוך שמחה, לבוא בשמנו, כאשר שמו של האדם יורד, הקב"ה יורד עימו, שכן "שמנו קראת בשמך", וממילא כאשר יורד עימו הקב"ה ודאי גם יעלה מעלה מעלה.

האדם חווה לאורך חייו מורדות ועליות קשיים וחוליים, כאשר האדם בא אליהם בשמו מתוך שמחה זוהי הדרך לעליה להגעה לגאולה.

האדם הן בירידתו והן בעליתו, תמיד צריך שיישאר בשמו, שמו הינו מהותו, בכל מקום בו יימצא האדם בשמו, שם הקב"ה עימו ושם יצליח.