בהפטרת הפרשה, בהיותה שבת שבין ראש השנה ויוה"כ, מכונה השבת שובה, על שם פתיחת ההפטרה, שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ.

פסוק זה אינו מובן. די לו היה הנביא הושע או' שובה ישראל כי כשלת בעוונך. מה משמעות ההוספה עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

עד ה' אלקיך ענינו גם שובה וגם כשלת. עד ה' אלקיך הינו גם החטא והינו גם התשובה.

בפרשה הקודמת אומרת התורה לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה - לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. התורה, קיום התורה, הקשר אל הקב"ה לא בשמים היא, אלא, כִּי - קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

בהתייחס האדם אל התורה והמצוות, אל הקשר להקב"ה כהתייחס אל דבר אשר בשמים היא, כדבר רחוק אשר קשה ואולי לא ניתן להשיגו, עד ה' אלקיך, זהו חטאו של האדם, זהו כי כשלת בעוונך.

הנביא אומר שובה ישראל, השיבה הינה ע"י הפיכת עד ה' אלקיך לדע את ה' אלקיך.

הכישלון, העוון הינו בראות את מציאות ה' בעולם כ - עד ה' רחוק מאיתנו, עד ה' אלקיך.

השיבה הינה ראית הקב"ה בכל מקום ומקום בכל רגע ורגע לא בשמים, כי בפיך ובלבבך, לא עד אלא דע את ה' אלקיך.

וְיָדַעְתָּ כִּי - אֲנִי יְהוָה.