* לחץ כאן, לצפייה בהרצאת וידאו + MP3 בנושא:

פסיכולוגיה ופסיכולוגים טיפשים, לקחת אחריות, לשאול שאלות אמיתיות, מה באמת מציק לך, חיבור הרגש עם השכל.

שאלה: למה אני לא חווה שתפוז אחד זה שני תפוזים?

אליעד: תשאל מה זה תפוז אחד ומה זה שני תפוזים, ואז תגיע להבנה שזה פונקציה של מקום, זה צורה שונה של מקום וזמן. ואז אם אני שואל את השאלה, מה זה מקום? אני מבין שהכל זה אחד, למרות שאתה בטוח שזה שניים. למעשה כל X -Y הם בפני עצמם ישות. אז למעשה מה זה תפוז? תפוז זאת צורה שנמצאת במקום מסוים וזמן מסוים.

גם מחשבה תופסת מקום, למה? כי אי אפשר שיהיה באותו זמן גם שולחן וגם מחשבה, ולכן מחשבה גם תופסת מקום וזמן. היא לא חייבת לתפוס מקום בחושים, היא יכולה לתפוס מקום בתודעה.

כשאתה חוקר מה זה מקום וזמן, אתה מבין שמחוץ למקום והזמן, יש צורה אחרת שהיא מעבר למקום והזמן, אז למעשה התפוז והתפוח נמצאים בשום מקום, ואם הם נמצאים בשום מקום, אז הם אחד. אם תפוז זה צורה של מקום, והתפוח צורה של מקום, אבל המקום הוא צורה של שום דבר, אז התפוח והתפוז הם שום דבר ולכן הם אחד.

אם המקום הוא כלום, אז גם הצורות הם כלום. אם יש כדור, בתוכו יש אויר ומחוצה לו יש אויר, איפה אין אויר, במעטפת עצמה, אבל למעשה המעטפת היא הכדור. אבל יש דבר, שכאילו שום דבר לא יכול לקחת ממנו את המקום שלו, וזה המקום. המקום הזה עצמו נמצא בתוך הכדור, מחוצה לו וגם במעטפת. אין מקום שאין בו מקום, ואין זמן שאין בו זמן. לכן המקום והזמן ממלאים את הכל.

היד היא גם יד וגם גוף, היד היא לא חלק מהגוף, אלא הגוף, כי אם נעלים את כל החלקים של הגוף, לא יישאר גוף, ומכאן היד היא הגוף עצמו.

למעשה כל הצורות, כמו התפוח והבננה, הקיום שלהם תלוי במקיף שלהם, ומה מקיף אותם, המקום והזמן. המקום והזמן מקיף את כל הדברים - גם את המחשבה, את התודעה ואת הכל.

אז אנחנו מסכימים שהכל תלוי במקום ובזמן. עכשיו אפילו אלוהים ואפילו אני, נמצאים במקום ובזמן, אז אם לא היה מקום, שיכולת להגיד זה אני או זה אלוהים, אז לא היית יכול להגיד שזה העולם וזה אלוהים.

לכן, מה זה אומר? שאם לא היה קיים מקום וזמן, לא היה קיים שום דבר. אז זה אומר שהבקבוק הוא זמן ומקום. למעשה על כל דבר אתה יכול להגיד שזה זמן ומקום. אתה צריך לראות שהבקבוק הוא המקום. אתה יכול להגיד שזה אטומים אבל ניתן להגיד שהבקבוק גם מקום. הבקבוק הוא צורה של מקום, והמקום הוא צורה של כלום. ומכאן הבקבוק הוא הכלום. עכשיו כרגע הבקבוק זה כלום, למה? כי המקום והזמן הם עצמם עשויים מכלום כרגע. מכאן שהכל עשוי מכלום.

ואם נקצין את זה, גם להגיד שההוויה של הצורה היא כלום, זוהי גם נפרדות, כי אתה אומר למעשה שההוויה היא כלום והצורה היא משהו. עדיין יש הפרדה בין הצורה להוויה, בסוף אתה מגיע להבנה שהצורה וההוויה הם אחד. יש רק ישות אחת. אם תבין זאת, תחווה את זה. הצורה והלא צורה הם אחד. אם היית מבין שכול הצורות הם אחד, אז לא הייתה לך שאלה.

היש תמיד ישנו, רק הצורה שלו משתנה.

יש מקום וזמן אין סופי ובתוכו המון צורות. מה זה כרגע הבקבוק? התהוות של זמן ומקום, בצורה של כלום. המקום והזמן עשויים מכלום. מה יותר גדול מהזמן והמקום? הכלום. מחוץ למקום אין שום דבר כי הוא אין סופי.

אני רוצה שתביני שכשאת מבקשת מהמוכר סוכרייה, את תביני שאת מבקשת כלום בצורת משהו.

שאלה: אם הבקבוק הוא כלום, למה אני חווה אותו כמשהו?

אליעד: השאלה היא למה אתה חווה את עצמך כמשהו? הפואנטה היא שבסוף אתה מבין שהכל אחד, ולא משנה איך תקרא לו. שבעין אתה רואה שהבקבוק והקיר למשל הם אחד.

לדוגמה, יש כמה בקבוקי פלסטיק, אז יש משהו שמאחד אותם והוא הפלסטיק. אז למעשה מה שמאחד את הכל זה המקום והזמן. ולכן הכל אחד.

יש מציאות אחת, ובתוכה יש את המקום והזמן. אם אתה רוצה להבין מה יש לפני המקום והזמן, אתה מבין שזה הכלום, שזה הדבר הראשון ממנו עשוי הכל. מה המכנה המשותף של המקום וזמן, משהו שהוא לא מקום וזמן, וזה הכלום.

האם מוכרח שיהיה המקום? לא, כי יש זמן. והאם מוכרח שיהיה זמן? לא, כי יש מקום. לכן לא מוכרח שיהיו מקום וזמן, אך מוכרח שתהיה מציאות ללא הגדרות, שזה כלום. וזה אומר שזה החומר הראשון.

שאלה: איך אני יודע אם ההבנה השכלית שאליה הגעתי שתפוז אחד = שני תפוזים היא נכונה?

אליעד: החוויה היא כאשר זה משתלט עליך, שאין לך בחירה להגיד שזה אחד או שתיים, זה מצב שאתה לא מסוגל לחשוב על משהו שונה מזה.

יש כמה אפשרויות, אפשרות ראשונה שאתה לא משתמש בשכל עד הסוף, ואז אתה חווה שזה אחד וזה שתיים, זה קיר וזה דלת. אך יש אפשרות נוספת שבה אתה משתמש בשכל עד הסוף ואתה מבין שזה נמצא באותו מקום, ואם אתה כל כולך חושב על זה, אז אתה חווה את זה. אפשרות נוספת שאתה בכלל לא משתמש בשכל, ואז אתה גם לא מבדיל בין דלת לקיר.

כאשר אתה משתמש בשכל עד הסוף, אין לך לאן לברוח, כי למקום היחיד שאתה יכול לברוח מהשכל, זה לאין שכל, אבל משם אתה מגיע לחוויה של השכל. אם השכל שלך מרוכז כולו, מה היא מהות הדבר? אז הכל מתאחד אצלך, והמקום היחיד שאתה יכול ללכת זה מעל השכל, לאין שכל, אבל באין שכל זה גם אותו הדבר, ואז אתה גם בחוויה. אתה למעשה בשכל מאמת את האין שכל.

שאלה: למה אני לא חווה את זה?

אליעד: למה אתה שואל את השאלות הפילוסופיות? כי לא מציק לך כל כך המקום והזמן. האם יש עוד דברים שמציקים לך חוץ מההסתכלות על הזמן והמקום. ההסתכלות על הזמן והמקום, היא הסתכלות פנימה, אבל האם לא מעניינים אותך דברים חיצוניים? רק כאשר כל כולך תסתכל פנימה, אז תוכל לחוות מה קורה פנימה. החוויה היא הסוף של ההסתכלות פנימה. אתה עסוק בחיצוני ולכן אתה לא חווה את הפנימי. זה לא אומר לא להיות עסוק בחיצוני, זה אומר שתבין למה אתה לא חווה את הפנימי.

ולמה? כדי לחוות מה היה לפני, אתה צריך להיות מאוד חכם, כל כך חכם עד שתבין את זה עד הסוף, ואז תחווה את זה. ואתה מסתכל החוצה, כי אתה לא מספיק חכם. זה לא יעזור אם תגיד מהיום אני אסתכל פנימה. רק אם תהיה יותר חכם, אז ממילא תסתכל יותר פנימה. אם תהיה יותר אמיתי כך תהיה הסתכלות יותר פנימית. אי אפשר לזייף את זה. ולכן מה שנשאר לך זה להיות יותר אמיתי בחיים שלך.

אם למשל אתה נגר, תשתמש בשכל שלך להבין טוב יותר את הנגרות. לנסות להיות הכי חכם בנגרות. תרצה להיות הנגר הכי הכי הכי חכם. ביחס למשאבים שלך, תעשה את המוצר הכי טוב בעולם. הכי טוב שאפשר, זה גורם לך לריכוז, להבנה ולמצות את כל המשאבים שלך. וזה יגרום לך להגדיל את השכל.

שאלה: אי אפשר להיות הכי מומחה.

אליעד: איך את יודעת שאי אפשר? אל תשקרי, בזה תהיי מומחית, בלא לשקר. את בטוחה שאי אפשר להיות הכי מומחה?

שאלה: אם אני אישה נשואה, אז אם אהיה אישה הכי מושלמת לבעלי, האם זה יעזור לי בדרך לאמת?

אליעד: ברור, יש לך במשך היום כל מיני מערכות יחסים שאת מנהלת. כל כמה זמן יש לך מערכת יחסים אחרת, למשל מערכת יחסים עם האוכל, עם בעלך, עם הילדים, וכו'. את צריכה שכול מערכות היחסים שלך יהיו מושלמות. אם למשל את מנסה להסביר משהו לבעלך, ואת לא מבינה אותו, אז אם את לא מבינה את בעלך, איך תביני את אלוהים? אם את רוצה להבין את המציאות, את צריכה להבין למשל, מה קורה בינך לבין בעלך. את במשך היום עושה פעולות, תנסי להבין מה קורה איתי, למה עשיתי את זה? מה רציתי? למה התכוונתי? מה חשבתי? מה הרגשתי? תנסי להבין זאת, זה יפעיל לך את הגלגלים. ואז תראי שהכל טוב. אם את לא מבינה מה קורה סביבך, איך תוכלי להבין את המציאות, איך תוכלי להבין את אלוהים?

אם קשה לך בזה, תנסי לבדוק מה הכי מציק לך? למשל יש לך מערכת יחסים עם מישהו, ואת לא מרוצה, ותנסי להבין, למה לא טוב לך ביחסים האלה? תשאלי שאלות, וכן תבדקי, האם זה מחויב שאני אסבול ממערכת היחסים? ובסוף תביני את עצמך.

שאלה: למה אנחנו צריכים לחקור דווקא את הדברים שמציקים לנו?

אליעד: אתה לא מוכרח. אם אתה מגדיר שאתה רוצה להגיע לאמת, ההיגיון אומר שאתה צריך להתחיל מהמקום הכי אמיתי עבורך. ולכן תבדוק מה הכי מציק לך ואותו תבדוק, אבל מבחינת המאמץ השכלי תלך עד הסוף עם כל השאלות. אבל כאשר אתה בודק את מה שמציק לך, תבדוק אותו מפרספקטיבה רחבה.

הדבר הכי קשה לאנשים שמחפשים את האמת זה, להודות שהם לא מחפשים את האמת. האמת היא שכולם מחפשים להרגיש טוב. אבל מי שמחפש את האמת, צריך להודות שהוא לא מחפש רק את האמת. האדם מחפש להרגיש טוב באמת. לכן האדם צריך להודות בכך שהוא מחפש גם את הטוב, לא רק את האמת. ולכן תבדוק מה הכי מציק לך.

שאלה: עברתי תהליכים פסיכולוגים, אני מבינה איך עובד הראש, אבל תכלס זה לא נתן לי כלום.

אליעד: נכון, כי הפסיכולוג חופר איתך, למה רע לך, ונניח שיש תשובה, שרע לך בגלל שההורים שלך יתעללו בך, אבל זה לא פותר את הבעיה. איך הפסיכולוג יפתור לך את הבעיה, אם הוא לא יכול לפתור את הבעיות של עצמו?

שאלה: אני רוצה לעזור לעצמי ולא יודעת איך, ולכן הולכת לפסיכולוג.

אליעד: את עדיין מטעה את עצמך, אם את רואה שהפסיכולוג לא עוזר לך, ואת עדיין הולכת אליו, זה מראה שבתוכך יש תשובות לא אמיתיות, ואת נאחזת בהם למרות שהם לא אמיתיות. האם זה שאת לא יודעת מה לעשות, האם זה אומר שאת צריכה לעשות משהו שלא מביא לך תועלת?

אם הפסיכולוג מביא לך תועלת תלכי אליו, אם לא, אז אל תלכי אליו, זה לא קשור בזה שאת לא יודעת מה לעשות.

את צריכה לשאול את עצמך, למה אני באמת הולכת לפסיכולוג? והסיבה שמישהו הולך לפסיכולוג, זה בגלל שהוא חושב שהפסיכולוג מביא לו תועלת כלשהי. ולכן השאלה המתבקשת היא, האם הפסיכולוג מביא לי תועלת?

אם את מטופלת על ידי פסיכולוג, ונניח שהפסיכולוג חכם, מקסימום את תהיי חכמה כמוהו, אבל הבעיות שלך יישארו, כי גם הפסיכולוג לא באמת פתר את הבעיות שלו. הפסיכולוג אפילו לא מבין זאת, הוא חושב שהוא עוזר לאנשים, אבל בסך הכל הוא מחליף לאנשים את הבעיות.

כול מי שרוצה לעזור לאנשים, למעשה הוא אדם אומלל, שקשה לו לראות שהאנשים סובלים, אז הוא מנסה לעזור לאנשים כדי להשקיט את המצפון שלו. לא אכפת לו ממך, הוא בדיכאון, וכשהוא עוזר לך, זה עוזר לו לפתור את הדיכאון שלו. אם הוא משוכנע שיש בעיה, אז הוא לא יכול לעזור לך.

אם את באה אלי, ואומרת לי שיש לך בעיה, אני אראה לך שאין לך בכלל בעיה.

שאלה: אז מה אני עושה עם כל מה שלמדתי מהפסיכולוגים?

אליעד: את צריכה להתמקד במטרה הסופית, ומה המטרה הסופית? שיהיה לך טוב. מה אני עושה כדי שעכשיו יהיה לי טוב? אם הידע עוזר לך, אז טוב. ואם לא עוזר, אז אל תשתמשי בו. לא משנה מה היה אתמול, צריך להתקדם קדימה.

אם את עושה משהו שאת רגילה לעשות אותו, אז את בבעיה. את צריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות עכשיו, זה נקרא בן אדם חי. אבל אם את הולכת למקום מסוים בגלל שהלכת לשם אתמול, אז את בן אדם מת. הולך כמו ישן.

שאלה: אני מבינה שהרצון לא שלי...

אליעד: למה את שואלת שאלה? מה את באמת רוצה?

שאלה: אני רוצה לדעת מי אני?

אליעד: תנסי להבין, למה אני רוצה לדעת, מי אני? כשאת אומרת מי אני, יש בתוכך משהו שאת מאוד רוצה אותו, ואת חושבת שתדעי אותו אם תשאלי מי אני. מה שאת אומרת, שיש לך שאלות ובסוף את מגיעה לשאלה, מי אני? למעשה השאלה מי אני? אמורה לתת לך תשובה על שאלה אחרת. אז מה הבעיה הסופית שאת רוצה לפתור אותה?

אני רוצה שתהיי אמיתית. מה באמת מציק לך? אם תדעי, מי אני? האם זה יפתור לך את כל הבעיות בחיים?

שאלה: אולי, אני אדע אם אני בכלל קיימת.

אליעד: מה זה משנה, בסוף תביני שאת קיימת ואז תמשיכי לסבול. מה זה משנה לך אם את קיימת או לא? אני חושב שזה משנה, אבל במצב שלך זה לא משנה לך.

שאלה: אבל עצם הקיום גורם לסבל.

אליעד: נכון, אבל את לא באמת חווה שזה מה שמפריע לך בחיים. כאשר בועטים לך ברגל, ומה שמפריע לך זה שאת קיימת, אז תבררי, למה את קיימת?

שאלה: כשאני מרכזת את כל הבעיות שלי, אני מזהה שהבעיה העיקרית שלי היא, ההזדהות עם הגוף.

אליעד: מה שאמרת נכון, אבל לא כל כולך חווה את השאלה הזאת. שוב, אם עכשיו בועטים בך ברגל, ואת אומרת רע לי, ואשאל אותך מדוע רע לך?

שאלה: בגלל שכואב לי.

אליעד: לכן את לא מזדהה לגמרי עם השאלה, מדוע אני מזדהה עם הגוף? זה אומר שאת לא באמת מבינה, שהבעיה היא שאת מזדהה עם הגוף. את אמורה לחבר את ההבנה, שאת מזדהה עם הגוף, לכאב בזמן אמת.

את צריכה להביא את עצמך לחוויה של ההבנה, שאת מזדהה עם הגוף. מה זה אומר? שכאשר למשל כואב לך הגב, את מבינה שהבעיה לא בגב, אלא בהזדהות עם בגוף. את צריכה להגיע למצב, שתוך כדי שכואב לך הגב, ושואלים אותך, מה שלומך? ואת אומרת רע לי, ושואלים למה רע לך? את אומרת, זה בגלל שאני מזדהה עם הגוף.

שאלה: במה זה יעזור לי שאני אדע שאני מזדהה עם הגוף?

אליעד: יש פנימי וחיצוני. האדם אומר, כואב לי הגב, מה הוא מבין? שכואב לו הגב. הוא מאשים את הגב, את הכסא. אז האדם מתבונן פנימה ומבין שהבעיה לא בכסא, לא בגב, אלא הבעיה היא שהוא מזדהה עם הכאב של הגב. הוא מזדהה עם התחושה, וגם לא רוצה אותה.

הבעיה היא לא שאת מזדהה עם הגוף, הבעיה היא שאת לא רוצה את התחושה של הכאב. זה פנימי, ואחרי זה יש עוד פנימי, ועוד פנימי, עד שמגיעים לסוף. אבל את צריכה כולך להיות בפנימי.

רק אם מאה אחוז תחווי שהבעיה של הכאב גב, היא בגלל ההזדהות עם הגוף, רק אז תוכלי להבין שהבעיה היא שאת לא רוצה את ההזדהות עם הגוף. וזה יביא אותך להבנה יותר פנימית, עד שתביני שהכל אחד.

ישנם שתי מציאויות שקורות בו זמנית, מציאות פנימית ומציאות חיצונית. למשל קבלת מכה ברגל, ואת מרגישה רע. את יכולה להאשים את זה שנתן לך מכה, זה נקרא מציאות חיצונית. אבל את יכולה לפנות למציאות הפנימית, ולראות שאת לא רוצה את המציאות ולכן רע לך.

את יודעת למה רע לך בחיים? כי את כופרת באלוהים, את יודעת מי האלוהים שאת כופרת בו? את. את אלוהים ואת כופרת באלוהים. כשאת בעבודה ומישהו מציק לך, ואת אומרת שזה הוא, למעשה את מגלגלת את האחריות על אחרים. מי לא יגלגל את האחריות על אחרים? אלוהים. מי לא יאשים אף אחד בבעיות שלו? אלוהים. כי הוא הראשון, הוא עושה הכל. כאשר האדם אומר שמישהו אחר אחראי, זה למעשה הכחשה עצמית. למעשה הוא אומר, שלו אין כוח, הכוח הוא מחוצה לו, למעשה הוא כופר בכוח שבתוכו.

יש לך בחירה חופשית מלאה, את יכולה לבחור להגיד, אני רוצה את זה. ואת יכולה לבחור להגיד שאת לא רוצה את זה. ואם רע לך, זה בגלל שאת בוחרת להגיד, שאת לא רוצה את זה. את יכולה לבחור, להגיד שאת רוצה את זה, ובמאה אחוז יהיה לך הכי טוב בעולם. כשאתה אומר שמישהו אחר אשם, למעשה אתה מפזר את הכוח שלך, וזה נקרא לכפור באלוהים. כי אלוהים מתכחש לזה שהוא אלוהים.

את יכולה לעשות הכל ובמקרה את גם עושה את הכל. ואת גם כל כך רעה לעצמך, שאת אומרת שזה לא את שעושה, כדי שלא תיהני מזה. אם היית חווה שאת עושה הכל, שאת האחראית לכל מה שקורה, האם הייתה נשארת לך בעיה? לא. אבל את רוצה לסבול, ולכן את אומרת לעצמך שאת רוצה לשכוח שאת עושה את הכל, כדי שתוכלי להמשיך לסבול.

ברמה הלוגית אתה יכול לבנות שרשרת של סיבה ותוצאה ולהגיע להבנה שהכל אחד, אבל קל מאוד לתקוף את השרשרת, כי היא חלשה. בתכלס, בסוף יש קו שבו אתה צריך להיות אמיתי עם עצמך. מבחינתי, להיות אמיתי, זה לשאול את מה שמציק לך הכי הרבה. אתה רוצה להיות אמיתי, תשאל מה באמת מציק לי?

למשל יש לך בעיה בעבודה, ואתה אומר שזאת בעיה במקום ובזמן. אם היינו נותנים לך עבודה אחרת, האם עדיין הייתה מציקה הבעיה, שאתה לא מבין את הזמן והמקום? אם לא מציק לך אפילו לאלפית השנייה, זה אומר שהזמן והמקום לא באמת מציקים לך.

למשל, אם אתה רעב, אפילו אם היינו מחליפים לך את מקום העבודה, הרעב היה ממשיך להציק לך, כי אתה באמת רעב. ובסוף אם יהיה לך יותר שכל, אתה תחווה את המציאות אחרת, ואז תחווה את הבעיה בצורה רחבה יותר, ואז באמת תשאל על הזמן והמקום, ואז תקבל את התשובה.

כאשר תהיה לך בעיה במקום ובזמן, למעשה בכל מקום ובכל זמן תהיה לך בעיה באותה רמה.

שאלה: רציתי לשאול על רגשי אשמה, למשל רוצח, ולא תפסו אותו, האם הוא צריך לנקות את עצמו כדי לדעת שהוא אלוהים?

אליעד: האם את חושבת שאלוהים צריך לנקות את עצמו, בגלל שהוא הורג כל כך הרבה אנשים? לא. כשאת אלוהים את אמורה לקחת אחריות על כל הפשעים שיש בעולם. לא רק מה שאת עשית, אלא גם מה שאחרים עשו. את גם אחראית לכל אלא שנולדו. את גם אחראית על כל היקומים המקבילים.

הרוצח צריך לשאול את עצמו, מדוע רע לו בגלל שהוא רצח מישהו. הרי האדם מת כבר, אז מדוע שהוא ימשיך לסבול? מה זה משנה? את יודעת למה רע לרוצח? כי הוא מדמיין שירצחו אותו, ולכן רע לו. אם לא היה אכפת לך שירצחו אותך, אז לא היה אכפת לך שרצחת מישהו. אם מבחינתך לא היית מפחדת שירצחו אותך, אז לא היית חושבת שיענישו אותך, הרי הכל טוב.

כול הסבל של האנשים הוא, בגלל שהם חושבים שיש רע. שהם לא רוצים את המציאות. יש מציאות, אם את לא רוצה אותה, אז רע לך. ואם את רוצה אותה, אז טוב לך. שאלה שנשאלת היא, איך אני יחווה שבאמת זאת הסיבה של הטוב והרע שלי?

זה אמור לעזור לך להבין את עצמך, וכשתביני את עצמך, תאמיני לי, זה יותר טוב מכל דבר אחר. כאשר תגידי איזה טוב לי, תביני שזה לא בגלל מה שקורה, אלא בגלל שאת מאוד רוצה את מה שקורה. בדרך כלל האדם חושב שטוב או רע לו, זה בגלל דברים חיצוניים, אבל זה התעתוע. אם את רואה הבדלים בין דבר אחד לדבר אחר, אז את לא תרצי את זה. אבל אם את מבינה שהכל זה אותו הדבר, אז את רוצה את הכל.

שאלה: מה שאני חווה כאן, שהידע מביא לאהבה, אבל האם האהבה מביאה לידע?

אליעד: נגיד שכן, אבל איך תביאי את עצמך לאהבה? רק על ידי הבנה. אם תתרגלי שאת אוהבת את הכל, האם זה יעבוד לך בתכלס? לא, זה לא עובד.

השיטה שלי אומרת, שתאהב את זה שאתה שונא את מה שיש. אני שונא את כל מה שיש, אבל אוהב את זה שאני שונא. וזה נכון, למה? כי כל מה שיש פה זה חסרונות. אבל אני אוהב את זה שאני שונא, למה? כי אני בוחר לשנוא את מה שיש.

מה אני בא להגיד, אם תביני שזה טוב, יהיה לך טוב, אם תביני שזה רע, יהיה לך רע.

ככול שתתרגלי יותר כך יהיו לך יותר הבנות. איזה תרגול? תרגול שכלי בלבד. את לא צריכה לשנות את מה שאת רוצה, ואת לא צריכה לשנות את מה שאת עושה, את צריכה רק להבין, למה אני למשל רוצה לאכול? למה אני עושה ככה? את חייבת להבין. למה זה ככה? רוצה להבין את זה. תשאלי, למה? בשכל להבין, לא תביני, לא תרגישי. תביני יותר, תרגישי יותר.

שאלה: אני למשל גדלתי ילדים, ופתחתי יותר את הרגש, לעומת גברים שלומדים תורה, שמפתחים את השכל.

אליעד: תביני בתוכך יש שני חלקים, אחד של יש שכל והשני של אין שכל. את אומרת למשל שאצלך רק 30% מהשכל מפותח, ו - 70% לא מפותח, אז אני אגלה לך סוד. 70% את לא סובלת ו - 30% כן סובלת. החלקים שבך שלא משתמשים בשכל, בכלל לא רע להם, הם בכלל לא צריכים לבוא להרצאה. אבל יש בתוכך חלקים שהם כן מפעילים את השכל, הסבל שלך קיים רק היכן שאת מפעילה את השכל. זה שנגיד שיש לך פחות שכל, אז למעשה את פחות סובלת, אז את צריכה לפתור פחות בעיות.

שאלה: אבל אתה אומר שצריך לדעת הכל.

אליעד: ביחס לבעיות שלך. אם לי יש 100 בעיות, אני צריך לדעת על 100 בעיות, ואם לך יש 10 בעיות, את צריכה לדעת רק על 10 בעיות. אני חושב שעדיף שיהיה לך שכל ותפתור את כל הבעיות בשכל, אבל אם אתה לא פותר, אתה בבעיה רצינית.

שאלה: אני חשבתי שאני צריכה לפתח את השכל.

אליעד: מה זה לפתח את השכל? זה להבין מדוע אני רוצה לאכול בבוקר? בסוף התהליך, המטרה היא לשפר את החוויה שלך, להפוך את החוויה שלך לטובה, שביום יום תרגישי יותר טוב. מה את צריכה לעשות בפועל? לבדוק, למה את לא מרגישה טוב, לנסות להבין את זה, וההבנה של זה תהפוך את החוויה ליותר טובה. עד שמההבנה תרגישי טוב.

אם את מרגישה טוב זה בסדר, אבל בכל זאת את באה לכאן, אז תחפשי מה חסר לך, וכשתביני יהיה לך טוב.

שאלה: מצד אחד אני רוצה לבדוק את האני, ומצד שני אני חווה תסכולים של חיי היום יום.

אליעד: כאשר השאלה החיצונית תעלם לך, אז את מאה אחוז תשאלי את השאלה הפנימית, ואז גם תקבלי תשובה. והדרך היחידה לפתור את השאלה החיצונית, זה שתשאלי אותה ותמצאי את התשובה, והתשובה תהיה שבעצם יש תשובה פנימית. ואז כולך תהיי בשאלה הפנימית, ואז תוכלי למצוא את התשובה.

למשל יש לך שתי שאלות, האחת שאלה פנימית, מי אני? והשנייה שאלה חיצונית, למה יש לי בעיה בגב? תהיי כנה עם עצמך, מה מפריע לך באמת?

שאלה: יותר הנושא החיצוני.

אליעד: אז תבדקי אותו.

שאלה: אבל כאשר אני בודקת אותו, אני מיד מגיעה לפנימי.

אליעד: אז תבדקי את הפנימי, רק אם הוא מגיע דרך החיצוני. האם עדיין מטריד אותך החיצוני?

שאלה: כנראה שכן, אחרת לא הייתי חווה את החיצוני.

אליעד: לכן תשאלי, מדוע מטריד אותי עדיין החיצוני? למה אני לא חווה את מה שאני מבינה? למה אני מבינה שכשיש לי כאב גב, זה בגלל ההזדהות עם הגוף, אבל בפועל אני מאשימה את הגב. כדי לפתור בעיה, צריך להגדיר אותה. את חייבת למצוא מה אני לא מבינה. קודם לבדוק מדוע יש לי הפרדה בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני מבינה. ואני אומר לך שהפער בין ההרגשה להבנה, זה בגלל שאת לא מבינה, וזה מה שאת צריכה לחקור, למה את לא מבינה. האם יש בתוך תוכי שאלה מודחקת שאני לא מבטאת אותה? את חייבת לבטא את כל השאלות שלך. תחפשי את השאלות, ותשאלי אותן, עד אשר תביני אותן. ואת תראי שככול שאת מוצאת יותר שאלות, ויש לך עליהם תשובות, כך החוויה שלך מתחזקת, כי את יותר בטוחה שזה ככה. דוגמאות לשאלות בנאליות, מי אמר שזה נכון? אולי ההפך הוא הנכון? עד שתהיי בטוחה שזאת הבעיה.