אחריות אישית ממזמור תהלים לגן עדן

בשמחה נפתח את העיון המחודש במקרא [1].

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" [2].

בשמחה אמרנו, אכן, "'אשרי' הוא ביטוי של שמחה... ב'אשרי' יש משום הבעת שמחה, וגם משום קריאה לספר ברבים על הטוב וההצלחה" [3].

ומדוע שמחה יש כאן?

"כי מתחילה ילמד האדם מנעוריו דרך תאוות העולם הזה לאכול ולשתות ולשמוח, ובהם הוא גדל, כמו שאמר: "'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו' [4]. וכשיעמוד האדם על דעתו ויתחיל להכיר הטוב והרע, הזהירו שיסור מדרך הרשעים ולא ילך בעצתם" [5].

השקפה פסימית או ריאלית?

איני רוצה לפסוק בכך. בכל מקרה לא חסרים בעולם וגם בחברה אורות מנצנצים המושכים בני אדם לדבר עבירה. עם - זאת, קריאה חוזרת של דברי רד"ק מעלה שהוא אינו פסימי הוא מאמין: "וכשיעמוד האדם על דעתו ויתחיל להכיר הטוב והרע, הזהירו שיסור מדרך הרשעים ולא ילך בעצתם". במלים אחרות, מרגע שהאדם עומד על דעתו, מרגע שהוא מגיע לבגרות הבחירה היא בידו והאחריות לבחירתו היא עליו.

זו תובנה חשובה ביותר. לא משנה מה המוצא, או מה התרבות או האווירה בה גדלת, בבגרותך רק אתה הוא האחראי להתנהגותך ולתוצאותיה.

יתר על כן, ניתוח הפסוק הפותח את מזמורי תהלים מעלה אישוש נוסף לאמונה ביכולת האדם להימנע מרע. בפסוק מופיעים שלושה פעלים "לֹא הָלַךְ" "לֹא עָמָד" "לֹא יָשָׁב" ובסדר זה.

"אשר לא הלך, כי מתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב" [6]. רש"י מבין זאת כתהליך שאין בו חזרה לאחר שצעדת את הצעד הראשון.

המלבי"ם מציע תפיסה אחרת, לטענתו מעלה התיאור דרוג מן החמור לקל יותר: "אשרו תלוי בראשונה במה שיזהר מחטוא, אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', ויש הבדל בין רשעים ובין חטאים, שהרשעים הם החוטאים מצד הזדון והפשיעה בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, ולכן אמר עצת רשעים, כי הם החוטאים בעצה והשכלה, מה שאין כך אצל חטאים. לא יכול לאמר בעצת, כי הם אינם חוטאים בעצה, ומוסיף שאף בדרך חטאים לא עמד שהחטאים הם החוטאים מצד התאוה לבד, ר"ל שלא יחטא מצד תאותו ג"כ, ולא לבד שלא הלך בדרך חטאים היינו שאינו מתמיד בחטאים, כי גם לא עמד בדרכם אף לפי שעה, ומוסיף ובמושב לצים לא ישב, הלצים הם יושבי קרנות אינם פועלים רע אבל גם לא יעשו טוב רק רודפים רוח והבל ולצנות ואינם עוסקים בתורה" [7].

לטעמי מתואר כאן תהליך התפתחותי בשלבים, ובכל שלב עדיין קיימת אפשרות נסיגה.

"לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים" הוא הצעד הראשון, ההיענות או ההימשכות לנצנוצי הרע. אדם הולך ורואה "פרצה קראת לגנב", האם ייכנס? או ימשיך בדרכו?

ואפילו נתעורר בו היצר הרע, עדיין הוא יכול להתגבר וללכת הלאה.

כאן בא השלב השני: "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד", במלים אחרות ההולך נעצר. הרע קורץ ומזמין לעצור. אם הוא נעמד הוא כבר קרוב יותר לרוע, לחטא. אבל עדיין הוא יכול להתחרט ולהמשיך הלאה.

ואז בא השלב השלישי: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", אם האדם מתיישב בחבורה החורשת רע, כלומר הוא כבר חלק מהם.

לאחר השלב הראשון והשני הייתה לו אפשרות לנוע הצידה ולא להגיע להתיישבות המחברת לרע.

כלומר האחריות היא בכל מקרה ובכל שלב בידי ובתבונת הבוחר.

אני מוצא כאן השלכה גם לפרשת השבוע, פרשת בראשית.

בפרשת בראשית אנו רואים את האדם מידרדר מהפרת איסור "וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" [8], דרך בריחה מאחריות אישית "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" [9] ועד לרצח "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" [10].

האם האירועים האלה יכלו להתנהל אחרת?

שאלה כמעט מיותרת, עדיף לבחון יחד את מושג האחריות האישית.

האם אדם, חווה וקין מתוארים כבעלי יכולת או כישור ליטול אחריות אישית?

לטעמי לא. הם הראשונים [11], אין להם ממי ללמוד. יתר על כן, גם כאשר נאמר להם הם עדיין לא מסוגלים להבין ערך ותוצאות ההתנהגות. הדבר בולט ביותר באזהרה המילולית של אלהים אל קין: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" [12]. קין אינו מסוגל עדיין להבין מה זה חיים ומה זה רצח, אדם וחווה עדיין לא מבינים מה פירושה של נטילת אחריות אישית להתנהגות.

פרשנות זו מבוססת על הכתוב ממנו ברור שאדם וחווה וגם קין אינם נענשים אלא מוזמנים ללמוד לקח [13].

אבל, איננו יותר ברחם, גם לא בילדות הקדומה אז אני מקווה שאכן יימצא בנו גם בך הכוח הכישור, היכולת והרצון לדחות את השלילי ולמלא באהבה את ההנחיה "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" [14]. כך נתברך ונזכה במצב של: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" [15].

אמן, כן יהי רצון!

הארות ומראה מקום

[1] לאחר שלוש שנים של עיון בפרשות השבוע הגיעה תחושה של צורך באתנחתא. אבל העיון ימשך, אלא שפרשת השבוע תעמוד ברקע. לעתים היא לא תוזכר, ולעתים היא תהיה מוקד עיקרי.

בכל אופן, למעוניינים בעיון בפרשת השבוע, בכל פרסום יובאו הקישורים לעיונים הקודמים.

הקישורים לפרשת בראשית:

גן - עדן מקום רצוי לאדם? תשס"ז: http://www.notes.co.il/moti/24152.asp

אלוהים הגדול בורא הכל, גם להתחרט יכול, תשס"ח: http://www.notes.co.il/moti/36975.asp

בראשית וזאת הברכה, תשס"ט: http://www.notes.co.il/moti/48754.asp

[2] תהלים א, א.

[3] עמוס חכם, ספר תהלים, ירושלים תש"ו, עמ' ג.

[4] בראשית ח, כא.

[5] רד"ק לתהלים א, א.

[6] רש"י לתהלים א, א.

[7] מלבי"ם לתהלים א, א.

[8] בראשית ג, יז.

[9] שם, יב.

[10] בראשית ד, ה2.

[11] יש המדמים את השהות של אדם וחווה בגן - עדן למצב של עובר בתוך רחם אימו.

[12] בראשית ד, ז.

[13] הגירוש מגן העדן אינו עונש אלא מיקום האדם בסביבה בה הוא צריך לחיות כאדם. גם הנדודים של קין הם יותר בבחינת תהליך של הפצת התיישבות בני האדם יותר מאשר עונש על רצח.

תפיסה זו מחזקת את ההבנה שהשהות בגן העדן משולה להתפתחות ברחם האם, והיציאה מגן עדן היא בבחינת ילדות קדומה, שרק על - פי תוצאות התנהגות לומדים כללי תפקוד ראויים.

[14] תהלים א, א.

[15] שם, ג.