"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט).

כך נפתחת פרשת השבוע, פרשת תּוֹלְדֹת.

לכאורה פתיחה שגרתית לפתיחת סיפור התפתחותו של דור חדש [1].

"לכאורה" אמרנו, למה?

עיון קל מעלה שפסוק זה אינו ככל הפתיחות האחרות, יש בו כפילות המופרדת על ידי טעם מפסיק [2]. הפרדה שבמקרה זה מציינת לא רק מעבר מחלק אחד למשנהו, אלא למעשה שני חלקים שמשמעותם זהה: החלק הראשון של הפסוק "יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" הוא שווה משמעות לחלק השני "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". שני חלקי הפסוק משדרים תוכן אחד, יצחק הוא בנו של אברהם. מה ניתן להבין מחזרה ספרותית זו?

דברי יונתן מעלים את הטיעון הבא: "בגלל שהיה דיוקנו של יצחק דומה לדיוקנו של אברהם היו בני אדם אומרים באמת אברהם הוליד את יצחק" [3].

למה צריך לומר: "באמת אברהם הוליד את יצחק", וכי אין זה מפורש בתורה?

רש"י מבין בכך הרחקת לזות שפתיים אפשרית: "ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק" [4].

פרשנים אחרים מציעים לראות בחזרה זו הדגשת יתרון יצחק על ישמעאל [5].

הדיון הנוכחי מציע לראות בכך רמיזה נוספת של המספר המקראי לגבי ניסיון העקידה. בפרשיות השבוע הקודמות מצויות רמיזות ביקורתיות אחדות כלפי ניסיון העקידה [6].

גם הפעם.

בבחינת: אב מסוגל להעלות את בנו לקרבן ולהניף על צווארו את המאכלת?

נראה שגם לסופר המקראי קשה לעכל זאת. האמירה הנוכחית, באה כאילו לומר, כן למרות הכל מדובר כאן באב ובנו, יצחק הוא בנו של אברהם.

אבל, אין לראות בכך המשכיות רגילה של בן במימוש מורשת אביו.

אנו מציעים לראות בכך אמירה מבחינה: לאחר האמירה הראשונה "יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" באה האמירה השנייה "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". אין זו חזרה סתמית על הקודם אלא בבחינת הבחנה - אמנם "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" אבל אין לראות בכך המשכיות רגילה. להיפך, אנו עומדים בפני שינוי מהותי.

לדעתנו, פרשת השבוע, פרשת תּוֹלְדֹת פותחת עידן חדש בהתפתחות העם והאמונה.

אברהם מתואר כאישיות "גדולה מן החיים".

אברהם הוא הראשון העולה לארץ ישראל מתוך מניע אידיאולוגי. הוא מפיץ אמונה חדשה, הוא עסוק ביישובו של עולם. קשור לגדולי העולם דאז, מנהיג גדול שגם אחרים מכירים במעמדו הנכבד [7].

אברהם נתפס כ"אבי המאמינים" [8].

יצחק אינו דמות חובקת עולם כזו, גם לא יעקב [9].

אבל, ההבדל אינו רק בין הדמויות, עלינו לשים לב לאפיון הכללי של שתי תקופות.

תקופת אברהם היא תקופה של הקמה, של חידוש, של חזון ושל אידיאולוגיה.

פרשת תּוֹלְדֹת פותחת עידן של חולין, תקופה בה מספרים לנו על מהלך רגיל של חיי יומיום.

כעת מספרים לנו על קשיי הריון: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" [10], מתואר גם שלא תמיד ילדים זוכים ביחס זהה מההורים: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" [11], גם קנאה בין אחים מפורטת בסיפור יחסי יעקב ועשיו.

במלים אחרות תפקוד מקובל ושגרתי של משפחה, הורים וילדים.

כלומר, ההבחנה היא בין "פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, / ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום... והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים, / ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים, / להוד אלף שנים מפכות במסתרים, / אלף שנים צעירות לפניו" [12] לבין "סתם יום של חול / עם בוקר כחול, / בלי חג ומחול, / בלי חצוצרות ותוף... יום רגיל, עם אור וגיל פשוטים כפת של לחם" [13].

הבחנה זו מבדילה גם בין התכנסות של "המון אנשים" לבין מעשה החולין של יומיום.

מידי פעם נקרא הציבור להפגנות, לעצרות עם המונים, יש בהם גם שירים, גם התרגשות.

תמה ההפגנה, נסתיימה העצרת וכל המשתתפים חוזרים הביתה או לבית הקפה או לקולנוע או לתיאטרון או למרכז הספורט, גם לעומסי התנועה, חוזרים לחולין.

והשאלה הגדולה היא עד כמה, אם בכלל, יש התאמה, יש המשכיות בין אמרות הכנף בהפגנה, בין סיסמאות החג של העצרת לבין מעשה החולין של יומיום?

ניקח לדוגמה את העצרות וההפגנות למען השלום.

יש הרבה, והשלום אינו מופיע.

אנשים רבים משתתפים בהפגנות, בעצרות, משמיעים מלים יפות מפריחים אמרות כנף מצוחצחות.

אבל, כמה מהמשתתפים מגשימים, בחיי יומיום, את המוצהר בריש גלי?

יישובו של עולם, סיסמאות - על ערכיות, שירים מרגשים, לכל אלה חשיבות רבה כאמצעי זהות בכל חברה.

אבל, טיבה של החברה אינו נבדק רק על פי סיסמאות ואמרות - כנף "במוצאי שבת בכיכר", אלא על ידי המעשה הרגיל היומיומי של חבריה.

באופן דומה אפשר להבין כך גם תפיסה יסודית ביהדות. יהדות אינה מתמצית אחר ורק במפגשים טקסיים בבית או בקהילה. יהדות מתממשת על ידי מצוות מעשיות וכללי התנהגות על - פי כללי מוסר, שיש למלאן מהנץ החמה ועד לאור הכוכבים. ייתכן מאוד שזו אחת הסיבות לקיומה של היהדות אלפי שנים [14].

אברהם היה עסוק בתשתיות, הוא לא התעסק בקטנות של יומיום. הסופר המקראי ידע היטב לתאר ביסוס אמיתי ויציב של התשתית האמונית שממשיכה לפעול גם בחייו של יצחק ויעקב אחריו.

לא כך יצחק.

לאחר ההתנסות הנוראה בעקידה הוא נישא ואהב את רבקה [15].

אשת יעקב בצרת עקרות, יצחק פונה אל האלוהים, אכן, תמיכת איש באשתו: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" [16]

יצחק עובד בחקלאות, ורואה ברכה - "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים" [17], יצחק אינו יכול להשתמש בבארות שחפר אביו, כי פלשתים סתמום. אבל גם בארות חדשות שהוא חופר הוא נאלץ לנטוש, מגורש על ידי השכנים. יצחק אינו נרתע הוא חפר בארות חדשות [18].

בנו יעקב רימהו [19], הוא צייד אותו בברכת הדרך לארם [20].

יצחק הוא היחיד משלושת האבות שלא נטש את הארץ!

יצחק לא הפיץ אמונה חדשה, ולא התערב לפתור בעיות עולם. יצחק לא רץ להשתתף בהפגנות, גם לא בעצרות - עם המוניות, "במוצאי שבת בכיכר".

יצחק התייחס ליומיום ופעל במיטב שיכול היה כדי להמשיך בחיים, ולדאוג לחיי האחרים.

האם לא לכך כוון ביאליק כאשר הוא שר: יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ, / רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה... אַט אַט, כְּמוֹ עַל רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת, תַּעַבְרוּ בִּנְתִיבוֹת חַיִּים, / וְלִבְּכֶם עֵר, וְאָזְנְכֶם קַשּׁוּבָה, וְעֵינְכֶם מְשׁוֹטֶטֶת תָּמִיד, / וְנַפְשְׁכֶם חֲרֵדָה לִקְרַאת כָּל - רַחַשׁ יֹפִי וְנִדְנוּד תִּפְאָרֶת [21].

והאם אין זה התנאי המוקדם למצב - "כשתאלם תרועת הפסטיבלים / ילבלבו שירי אהבתי / אני יכול לשמוח איך שבא לי / וזהו זה החג האמיתי" [22].

אכן, חשוב שנדע: דווקא ימי חול הם "החג האמיתי".

ומאטעלע אומר:

אם בימי החול

אין חיוך, אין אמונה, אין אהבה

גם ימי החג

והטקסים

הם רק מסגרת פולחנית

לעתים קרובות

ריקה.

הארות ומראה מקום

[1] הביטוי "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת" או "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת" מופיע במקרא גם בהתייחס לדמוית אחרות: נח (בראשית ו, ט), תרח (בראשית יא, כז), ישמעאל (בראשית כה, יב), עשו (בראשית לו, א), ויש דוגמאות נוספות.

[2] הטעם אתנחתא משמש כנקודה ופסיק, כלומר הוא מפריד בין חלקי הפסוק.

[3] יונתן על אתר.

[4] רש"י על אתר.

[5] "לפי שאמר למעלה בישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית. אבל כאן יצחק עיקר בן היה לאברהם שהוא הוליד את יצחק מאשתו הגמורה כדכת' כי ביצחק יקרא לך זרע" (רשב"ם על אתר), באופן דומה טוען הרמב"ן: : "ולכך חזר והשלים אברהם הוליד את יצחק, לומר כי הוא לבדו תולדותיו וכאלו לא הוליד אחר" (רמב"ן על אתר).

[6] למשל, דברי לפרשת "וירא": גם לשרה אמנו זכות דיבור, תשס"ט, ולפרשת "חיי שרה": אברהם הגדול בודד בעולם, תשס"ח. מופיעים באתר http:/ / motele.wordpress.com

[7] אולי זו אחת הסיבות שהוא מועמד גם בניסיון שהוא מעבר למרקם החיים הרגילים, וליכולתו של אדם רגיל?

[8] מ. חלמיש, ח. כשר, י. סילמן, אברהם אבי המאמינים, רמת גן תשס"ג.

[9] אנו חוזרים להכיר דמות גדולה כזו רק עם הופעת משה בחומש שמות.

[10] בראשית כה, כב.

[11] שם, כח.

[12] אמיר גלבוע, שיר בבוקר בבוקר.

[13] יוסי גמזו, סתם יום של חול.

[14] אין הכוונה להטיף או לכוון למלא מצות אלה או אחרות, אלא לציין את הנתון שבן האמונה הישראלית צריך לממשה במעשים, על - פי כללי מוסר, בכל תחומי החיים: מסחר, שכנות, משפחה, חברות.

[15] "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כד, סז).

[16] בראשית כה, כא.

[17] בראשית כו, יב.

[18] "וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת " (בראשית כו, כא - כב).

[19] "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז, לה).

[20] "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ... וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים" (בראשית כח, א, ב).

[21] חיים נחמן ביאליק, יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם.

[22] נעמי שמר, יש לי חג.