ראה גם: * תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 10.
היגענו סוף סוף לפרשת העקדה המפורסמת, המוסלמים (נדמה לי גם הנוצרים) מאמינים שמדובר בישמעאל. ע"פ הקוראן אברהם לא הוביל את יצחק לעקדה אלא את ישמעאל, והיהודים בחוצפתם גנבו להם גם את הבכורה הזאת! ניגש איפוא ישירות אל פרק כב בראשית:
ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם...
יש לעמוד לפני הכל על יסוד "הדברים האלה" ולהבינם לאשורם... ללא הפעולה המתבקשת הזאת לא ניתן להתקדם מילימטר אחד, זה סדר הדברים.
הייתי רוצה ברשותכם שנערוך ביחד מסע זריז אל "סדר הדברים" האנושי הקדום ביותר, ולבחון את השאלה הקדומה ביותר המתנוססת בראש כל רשימה. בהמשך יצוץ מאליו הקשר המתבקש בין השאלה הקדומה לבין "הדברים האלה" שבפתיח פרשת העקדה.
השאלה האנושית הקדומה ביותר היא: מהי משמעות החיים בשביל האדם? כלומר מה האדם מחפש בחיים? מה הוא רוצה להשיג בחיים?
התשובה פשוטה: הנאה, האדם רוצה ליהנות מהחיים, רוצה להיות מאושר. רוצה לחיות... אני רוצה לנצל את החיים - משמע אני רוצה ליהנות עד כמה שאפשר מהחיים. נותר להגדיר את המושג "הנאה", איך מגדירים את המושג הזה?
יש כאלה שנהנים מהטבע, יש כאלה שנהנים מאוד מהאוכל, ויש שמוציאים את הנאתם ביצירה, במחקר, בעיון, בפיתוח הפן האינטלקטואלי... בשביל להשיג את ההנאות האלה אנחנו מחפשים את השלום, את השקט הנפשי, בלעדיהם לא ניתן להגיע לשום הנאה.
האדם חיפש מעודו את השלום, תנו לי שלום, הניחו לי, תנו לי לחיות... לכן אנחנו מנסים לנטרל כל דבר שמאיים על השלום הזה, ואיומים אלה אנו מזהים כעכבות, צרות, דאגות...
הנוסחה שלנו שוב היא פשוטה: ננטרל את הדאגות על מנת להשיג את השלום ואז נגיע אל הנאתינו ונתבודד עימה, שום דבר לא יפריע ולא יעמוד בפנינו. זהו מקור נטייתינו האינסטנקטיבית לאגור כסף וכמה שיותר, וכל המרבה הרי משבח ומגדיל בזאת את שטחי השלום שלו, ומאידך מקטין ומצמצם את דאגותיו... האדם ומעודו זיהה את הכסף כגורם שמנטרל עכבות ודאגות באופן יעיל ומיידי, הוא ביקש להשיג באמצעותו את השלום המיוחל, זו היתה נטייתו המולדת המקורית, ורק בשלב הבא צצו האפיקים הנותרים הנגזרים מהכסף כמו ההנאה הצרופה הטמונה בו או מעצם אגירתו.
נא לשנן ולזכור: פנינו אל הכסף או לכל אמצעי שמנטרל דאגות ועכבות, כי ביקשנו להגיע באמצעותם אל השלום כנתיב אמצעי בדרך אל ההנאה, בלעדי השלום והשקט הנפשי לא ניתן להגיע אל ההנאה. אנו מבקשים באמצעות השלום לנצל את ההנאה ולטעום ממנה, להתבודד עימה.
פנינו איפוא להנאה כהיא זו. אם תרצה, זה היעד והתכלית.
אגב, לא תמיד הכסף משיג את מטרתו המקורית - השלום, הרבה אנשים השיגו את השלום ללא פרוטה שחוקה בכיסם. היגעתי פעם לאזורים שכוחי - אל בפנמה למכור סחורה, ודווקא שם בכפרים המרוחקים שהחשמל עוד לא הגיע אליהם - מצאתי את השקט הנפשי המופלא על פני אנשים פשוטים שהפרוטה אינה שכיחה אצלם בלשון המעטה... השלום אינו בא בהכרח באמצעות הכסף.
ומאידך ישנם האנשים שהפרוטה מצוייה בכיסם אך השלום מהם והלאה... האנשים האלה וללא ספק נהנים מהכסף שלהם באופן זה או אחר, אבל הם עוד לא הגיעו אל השלום המיוחל, זה שהגיע אליו הכפרי שהיכרתי בפרבריה של פנמה... זה שהסתכלתי בפניו וקנאתי בו.
אבל ולמרות השלום והכסף וכל הנוסחאות והאמצעים שיצרנו לניטרול הדאגות - איננו משיגים את ההנאה האמיתית המיוחלת, זו שהאדם נוטה אליה ונפשו מבקשת אותה. אפילו איש הכפר השקט שהשלווה אופפת אותו - מגיע לרגע בו נפרד מהשלום שלו באופן זה או אחר... הוא עלול לשאת את עיניו אל העיר הגדולה על כל משאביה והנאותיה, ולו אין אפילו את החשמל... בו ברגע יאבד את השלום שיש לו וימיר אותו באכזבה תהומית... נשמתו, מאותו רגע, תדרוש עוד ועוד... היא תדרוש את "העוד" שבאופק, שאיננו, ולו נותרה האכזבה.
גם איש העיר המודרנית שכבר הגיע אל השלום המיוחל וקנהו בכספו האישי שעמל עליו כל חייו, והינה הגיע לרגע בו הצרות והדאגות נחלת העבר הם... הוא ייסע ויאכל וישתה וירשה לעצמו את כל תענוגי העולם, שום דבר לא יעצור בעד נפשו החפצה בכל... כי הרי אופפת אותו גם יריעת השלום ההכרחית... פגשתי באיש הזה במספר הזדמנויות וראיתי במו עיני את נפשו המאוכזבת, המתייסרת... הוא טורח על מחסורה אך אין לאל ידו... איננו מזהה את מחסורה.
ניהלתי בעבר הרחוק רשת חנויות בבעלות עשיר מופלג מבני עמינו. הייתי מסיים את עבודתי בשמונה בלילה, ולא פעם היה מופיע בעל הבית בעצמו בשמונה בדיוק בשביל לקחת אותי במרצדס שלו הביתה. הדבר החמיא לי בהתחלה אך עד מהרה היה עלי למעמסה, כי החזיק בי באוטו עד לאחד עשרה ושתים עשרה בלילה - מדבר איתי על עברו (האפור למדי) ומתרפק עליו. שוחחנו בערבית, שפת האם של שנינו, וניכר שמצא בשיחה זו הנאה מיוחדת, עד כדי להחזיק ב - "עובד" עד לשעה מאוחרת בלי להרגיש... המעניין הוא שלא דיבר על עושרו ולא על הביזנס המצליח שבבעלותו - כי אם על עברו כצעיר נמרץ ממוצע.
נתקלתי באותה "התופעה" בהזדמנות אחרת כאשר עבדתי כסבל בחנות מתנות גדולה במנהטן, לא ידעתי אנגלית וזה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות. וגם כאן בעל הבית היה עשיר מופלג בן כשבעים מבני עמינו ומהמוצא שלי...
הוא היה בא לחנות יום יום באחת בצהריים, אוסף אותי על בגדי המטונפים ועל הזיעה שלי... הייתי עולה למכוניתו המפוארת ונוסעים לאחת המסעדות האיכותיות במנהטן... החשבון שהיה משלם על הארוחה שלי מידי יום עולה ללא ספק על המשכורת השבועית שלי. וכן ניחשתם! הוא התרפק על עברו האפור והמשעמם... ושוב עלתה התמיהה: הוא לא התרפק על הישגיו העסקיים ולא על עושרו כי אם על עברו האפור והממוצע.
לציין, שני הטיפוסים האלה לא היו אנשי רוח ולא אנשי המילה הכתובה או המסופרת... הם ייצגו את החומריות במיטבה, הם היו אנשי עסקים שעשו כסף ומצאו בעשייה הזאת את הנאתם האישית, ומדוע איפה שלא ימשיכו בהנאה... מדוע שלא יתרפקו עליה? והרי היא מונחת לפניהם - מדוע שלא ילעסו אותה...
ואלה הם רישומיי... הפועל "ליהנות" אינו מייצג את אקט ההנאה - עד שיהיה לההנאה הזאת המשך. עצם ההנאה טמון בהמשכיותה, טמועה בתודעתינו התכונה הזאת.
קח לדוגמה הנאה מסויימת שחוזרת על עצמה מידי יום למשך ארבעה ימים, נגיד אתה מבקר עם משפחתך באותו פארק שעשועים בדיסני למשך ארבעה ימים, זהו משך החופשה המתוקה שלך עם המשפחה.
היום הראשון תהנה הכי הרבה מביקורך בפארק, זאת כי עדיין לפניך שלושה ימי ביקור.
ביום השני תהנה פחות מהראשון, אך יותר משני הימים הנותרים.
ביום השלישי תהנה פחות משני הימים הראשונים, אך עדיין יותר מהיום הרביעי.
ביום הרביעי תהנה הכי פחות. אותו הפארק אותו הנוף ואותה ההנאה לכאורה... טמועה בתודעתינו האבחנה הזאת הגם ואין אנו מודים בקיומה, כי הרי קיומה נוגד את ההיגיון הצרוף שלנו.
זו אם תרצה הראייה האובייקטיבית לקיום הנשמה הבלתי מוגבלת שבאפינו, כי הרי בלעדי שאיפותיה הבלתי מוגבלות - לא היה מקום וקיום לאבחנה האנושית הזאת, שהרציונל השיכלי מתנגד לה.
נשמתינו איפוא, היא הקובעת את מד ההנאה, כמהותה כך התנהגותה, והיא רוצה עוד ועוד ועוד... אין לרצונה גבול. מכאן נגזרת התכונה האנושית המוזרה: מד ההנאה נגזר ישירות מעצם המשכיותה - לא ממהות ההנאה כשלעצמה.
אין סוג של הנאה שאינו עומד במבחן המוזר הזה... קח כל דוגמה העולה על דעתך ושים אותה במבחן, תקצין ככל שתרצה... ההנאה העילאית מסקס. ההנאה מארוחה טעימה לפני ההוצאה להורג. ביקשתי להקצין ועשיתי...
יסוד ההנאה בהמשכיותה, תהא סוגה אשר תהיה.
וכך, האדם המודרני ירה לעצמו ברגליים, מבלי אף לדעת... הוא הרגיש מרירות מה אך לא ידע את מקורה... הרבה הנאות אנושיות קטנו והצטמצמו וכמעט נעלמו לנו... העידן המודרני צימצם לאדם את הזמן בהשגת ההנאה, ונגס בזאת בנתח עצום ממנה - מבלי שהתכוון לזאת.
פעם היינו נהנים מצעצוע פשוט, כי חיכינו לו הרבה, לא היה בהשג ידינו. היום ילדינו אינם נהנים משום צעצוע, ואם וכבר - הנאתם מוגבלת עד לרגעית... הם פשוט אינם מחכים כל כך לצעצוע, הוא בהשג ידם.
פעם הייתי נהנה מסרט קולנוע... הייתי מחכה לו, הייתי ממתין לאישור מהורי ללכת לראות סרט, הייתי מחכה בתור ארוך לקנות כרטיסים, והייתי עומד בתור מעייף לכניסה לאולם, הפופקורן ביד ובשנית מנופף בכרטיס הכניסה. היום אני רואה סרט בטלביזיה דרך הלוויין, והולך פעם בשנה לקולנוע.
פעם הייתי נהנה לשוחח בטלפון, להתקשר עם ידיד בטלפון ולקיים איתו שיחת טלפון. ההנאה מההתקשרות האנושית ירדה היום למצולות, דווקא בצל הטכנולוגיה ובעידן הטלפונים האישיים והתקשורת המיידית. גורם הזמן הצטמק עד לאפס ואיתו גורם ההנאה.
האדם התבלבל ולא עמד על מקור הנאתו. הוא חתך וחתך וחתך פרוסות שלמות ממנה עד שלא נותר ממנה כבר שלד... יש לציין שלזאת לא התכוון, כוונתו היתה ליהנות דווקא.
ובכל זאת משהו בתוכו כיוון אותו מידי פעם להנאה האינסטנקטיבית המקורית, נשמתו כיוונה אותו לזאת, היינו למתיחת שרשרת ההנאה ככל האפשר באופן שיינגוס מעצם המשכיותה ככל הניתן. זהו מקור התנהגותם המוזרה של שני בני עמינו שנתקלתי בהם בחיי... שהתרפקו על העבר במקום להמשיך כמצופה מהם ללעוס בהנאה המונחת לפניהם... הם ידעו בתוכם כי שורש ההנאה בהמשכיותה ואין להנאתם כבר המשך - היא הגיעה לפירקה... לכן הם מתחו אינסטנקטיבית את המשכיות הנאתם לאחור כי שוב - קדימה אין כבר לאן למשוך... לפחות, הבה נהנה לרגע מהמשכיות מלאכותית... מחיבור רגעי מלאכותי שנמשך אל העבר.
השאלה האנושית הקדומה בעינה עומדת: מהי משמעות החיים בשביל האדם? מה הוא רוצה להשיג בחיים? והתשובה על השאלה הזאת, גם, בעינה עומדת: ההנאה. האדם רוצה ליהנות מהחיים, רוצה להיות מאושר, רוצה לחיות... רוצה להשיג את ההנאה ולנגוס נתח גדול ככל הניתן ממנה.
הבעיה היא שהאדם התבלבל והתרחק הרבה מאושיות המונח "הנאה". משהו השתבש בהגדרת המונח הזה. משהו השתבש במסגרת החשיבה האנושית. אנחנו התרחקנו ממסגרת החשיבה המקורית, ובמקומה בנינו לנו מסגרות אחרות מזוייפות ומטעות, שהטעו אותנו והרחיקו אותנו מהמסגרת המקורית, מהחשיבה הישרה המקורית, והדרך חזרה אליה כה ארוכה כבר, ומעל לכל סבוכה...
ויום אחד קם איש אחד ושמו אברהם, וגילה לנגד עיניו את "מסגרת החשיבה" האבודה... הוא צעק בקול רם "גיליתי! " אך קשה היה להתרשם מצעקותיו או להתפעל מגילויו.
ובכל זאת מתי מספר יכל לאסוף סביבו שהיו מוכנים להטות לגילויו אוזן. לא על גילוי אלהים דיבר איתם ולא על עבודתו כי אם על מונח אחד ויחיד: ההנאה מהחיים, איך אני יכול לחזור אל המונח המקורי הזה ולספק לנשמתי את דרישותיה הבלתי מוגבלות... בדברים האלה דיבר ודש.
ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם...
כל הפרקים שקדמו לפרק העקדה כב, מספרים את סיפור "הדברים האלה" וגילויים על ידי אברהם. פרק העקדה מספר סיפור אחר: איך הוא העביר את "הדברים האלה" לנעריו וליצחק בנו, היינו איך הוא העביר את "מסגרת החשיבה" הזאת אל הנמענים האלה. הטקסט של פרק העקדה מתעד באופן מדוייק את שלבי הסיפור הזה על כל נדבכיו.
לפנינו טקסט תנכי השונה לחלוטין מהטקסט "שלנו" על עקדת יצחק, זה שקראנו ודרשנו במשך אלפי השנים... נבחן להלן את הטקסט הזה, ונעמוד על מאפייני הדיוק והעקביות של תכני הטקסט, כאשר נידרש למעמד מקוריותו.
* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 12.
היגענו סוף סוף לפרשת העקדה המפורסמת, המוסלמים (נדמה לי גם הנוצרים) מאמינים שמדובר בישמעאל. ע"פ הקוראן אברהם לא הוביל את יצחק לעקדה אלא את ישמעאל, והיהודים בחוצפתם גנבו להם גם את הבכורה הזאת! ניגש איפוא ישירות אל פרק כב בראשית:
ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם...
יש לעמוד לפני הכל על יסוד "הדברים האלה" ולהבינם לאשורם... ללא הפעולה המתבקשת הזאת לא ניתן להתקדם מילימטר אחד, זה סדר הדברים.
הייתי רוצה ברשותכם שנערוך ביחד מסע זריז אל "סדר הדברים" האנושי הקדום ביותר, ולבחון את השאלה הקדומה ביותר המתנוססת בראש כל רשימה. בהמשך יצוץ מאליו הקשר המתבקש בין השאלה הקדומה לבין "הדברים האלה" שבפתיח פרשת העקדה.
השאלה האנושית הקדומה ביותר היא: מהי משמעות החיים בשביל האדם? כלומר מה האדם מחפש בחיים? מה הוא רוצה להשיג בחיים?
התשובה פשוטה: הנאה, האדם רוצה ליהנות מהחיים, רוצה להיות מאושר. רוצה לחיות... אני רוצה לנצל את החיים - משמע אני רוצה ליהנות עד כמה שאפשר מהחיים. נותר להגדיר את המושג "הנאה", איך מגדירים את המושג הזה?
יש כאלה שנהנים מהטבע, יש כאלה שנהנים מאוד מהאוכל, ויש שמוציאים את הנאתם ביצירה, במחקר, בעיון, בפיתוח הפן האינטלקטואלי... בשביל להשיג את ההנאות האלה אנחנו מחפשים את השלום, את השקט הנפשי, בלעדיהם לא ניתן להגיע לשום הנאה.
האדם חיפש מעודו את השלום, תנו לי שלום, הניחו לי, תנו לי לחיות... לכן אנחנו מנסים לנטרל כל דבר שמאיים על השלום הזה, ואיומים אלה אנו מזהים כעכבות, צרות, דאגות...
הנוסחה שלנו שוב היא פשוטה: ננטרל את הדאגות על מנת להשיג את השלום ואז נגיע אל הנאתינו ונתבודד עימה, שום דבר לא יפריע ולא יעמוד בפנינו. זהו מקור נטייתינו האינסטנקטיבית לאגור כסף וכמה שיותר, וכל המרבה הרי משבח ומגדיל בזאת את שטחי השלום שלו, ומאידך מקטין ומצמצם את דאגותיו... האדם ומעודו זיהה את הכסף כגורם שמנטרל עכבות ודאגות באופן יעיל ומיידי, הוא ביקש להשיג באמצעותו את השלום המיוחל, זו היתה נטייתו המולדת המקורית, ורק בשלב הבא צצו האפיקים הנותרים הנגזרים מהכסף כמו ההנאה הצרופה הטמונה בו או מעצם אגירתו.
נא לשנן ולזכור: פנינו אל הכסף או לכל אמצעי שמנטרל דאגות ועכבות, כי ביקשנו להגיע באמצעותם אל השלום כנתיב אמצעי בדרך אל ההנאה, בלעדי השלום והשקט הנפשי לא ניתן להגיע אל ההנאה. אנו מבקשים באמצעות השלום לנצל את ההנאה ולטעום ממנה, להתבודד עימה.
פנינו איפוא להנאה כהיא זו. אם תרצה, זה היעד והתכלית.
אגב, לא תמיד הכסף משיג את מטרתו המקורית - השלום, הרבה אנשים השיגו את השלום ללא פרוטה שחוקה בכיסם. היגעתי פעם לאזורים שכוחי - אל בפנמה למכור סחורה, ודווקא שם בכפרים המרוחקים שהחשמל עוד לא הגיע אליהם - מצאתי את השקט הנפשי המופלא על פני אנשים פשוטים שהפרוטה אינה שכיחה אצלם בלשון המעטה... השלום אינו בא בהכרח באמצעות הכסף.
ומאידך ישנם האנשים שהפרוטה מצוייה בכיסם אך השלום מהם והלאה... האנשים האלה וללא ספק נהנים מהכסף שלהם באופן זה או אחר, אבל הם עוד לא הגיעו אל השלום המיוחל, זה שהגיע אליו הכפרי שהיכרתי בפרבריה של פנמה... זה שהסתכלתי בפניו וקנאתי בו.
אבל ולמרות השלום והכסף וכל הנוסחאות והאמצעים שיצרנו לניטרול הדאגות - איננו משיגים את ההנאה האמיתית המיוחלת, זו שהאדם נוטה אליה ונפשו מבקשת אותה. אפילו איש הכפר השקט שהשלווה אופפת אותו - מגיע לרגע בו נפרד מהשלום שלו באופן זה או אחר... הוא עלול לשאת את עיניו אל העיר הגדולה על כל משאביה והנאותיה, ולו אין אפילו את החשמל... בו ברגע יאבד את השלום שיש לו וימיר אותו באכזבה תהומית... נשמתו, מאותו רגע, תדרוש עוד ועוד... היא תדרוש את "העוד" שבאופק, שאיננו, ולו נותרה האכזבה.
גם איש העיר המודרנית שכבר הגיע אל השלום המיוחל וקנהו בכספו האישי שעמל עליו כל חייו, והינה הגיע לרגע בו הצרות והדאגות נחלת העבר הם... הוא ייסע ויאכל וישתה וירשה לעצמו את כל תענוגי העולם, שום דבר לא יעצור בעד נפשו החפצה בכל... כי הרי אופפת אותו גם יריעת השלום ההכרחית... פגשתי באיש הזה במספר הזדמנויות וראיתי במו עיני את נפשו המאוכזבת, המתייסרת... הוא טורח על מחסורה אך אין לאל ידו... איננו מזהה את מחסורה.
ניהלתי בעבר הרחוק רשת חנויות בבעלות עשיר מופלג מבני עמינו. הייתי מסיים את עבודתי בשמונה בלילה, ולא פעם היה מופיע בעל הבית בעצמו בשמונה בדיוק בשביל לקחת אותי במרצדס שלו הביתה. הדבר החמיא לי בהתחלה אך עד מהרה היה עלי למעמסה, כי החזיק בי באוטו עד לאחד עשרה ושתים עשרה בלילה - מדבר איתי על עברו (האפור למדי) ומתרפק עליו. שוחחנו בערבית, שפת האם של שנינו, וניכר שמצא בשיחה זו הנאה מיוחדת, עד כדי להחזיק ב - "עובד" עד לשעה מאוחרת בלי להרגיש... המעניין הוא שלא דיבר על עושרו ולא על הביזנס המצליח שבבעלותו - כי אם על עברו כצעיר נמרץ ממוצע.
נתקלתי באותה "התופעה" בהזדמנות אחרת כאשר עבדתי כסבל בחנות מתנות גדולה במנהטן, לא ידעתי אנגלית וזה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות. וגם כאן בעל הבית היה עשיר מופלג בן כשבעים מבני עמינו ומהמוצא שלי...
הוא היה בא לחנות יום יום באחת בצהריים, אוסף אותי על בגדי המטונפים ועל הזיעה שלי... הייתי עולה למכוניתו המפוארת ונוסעים לאחת המסעדות האיכותיות במנהטן... החשבון שהיה משלם על הארוחה שלי מידי יום עולה ללא ספק על המשכורת השבועית שלי. וכן ניחשתם! הוא התרפק על עברו האפור והמשעמם... ושוב עלתה התמיהה: הוא לא התרפק על הישגיו העסקיים ולא על עושרו כי אם על עברו האפור והממוצע.
לציין, שני הטיפוסים האלה לא היו אנשי רוח ולא אנשי המילה הכתובה או המסופרת... הם ייצגו את החומריות במיטבה, הם היו אנשי עסקים שעשו כסף ומצאו בעשייה הזאת את הנאתם האישית, ומדוע איפה שלא ימשיכו בהנאה... מדוע שלא יתרפקו עליה? והרי היא מונחת לפניהם - מדוע שלא ילעסו אותה...
ואלה הם רישומיי... הפועל "ליהנות" אינו מייצג את אקט ההנאה - עד שיהיה לההנאה הזאת המשך. עצם ההנאה טמון בהמשכיותה, טמועה בתודעתינו התכונה הזאת.
קח לדוגמה הנאה מסויימת שחוזרת על עצמה מידי יום למשך ארבעה ימים, נגיד אתה מבקר עם משפחתך באותו פארק שעשועים בדיסני למשך ארבעה ימים, זהו משך החופשה המתוקה שלך עם המשפחה.
היום הראשון תהנה הכי הרבה מביקורך בפארק, זאת כי עדיין לפניך שלושה ימי ביקור.
ביום השני תהנה פחות מהראשון, אך יותר משני הימים הנותרים.
ביום השלישי תהנה פחות משני הימים הראשונים, אך עדיין יותר מהיום הרביעי.
ביום הרביעי תהנה הכי פחות. אותו הפארק אותו הנוף ואותה ההנאה לכאורה... טמועה בתודעתינו האבחנה הזאת הגם ואין אנו מודים בקיומה, כי הרי קיומה נוגד את ההיגיון הצרוף שלנו.
זו אם תרצה הראייה האובייקטיבית לקיום הנשמה הבלתי מוגבלת שבאפינו, כי הרי בלעדי שאיפותיה הבלתי מוגבלות - לא היה מקום וקיום לאבחנה האנושית הזאת, שהרציונל השיכלי מתנגד לה.
נשמתינו איפוא, היא הקובעת את מד ההנאה, כמהותה כך התנהגותה, והיא רוצה עוד ועוד ועוד... אין לרצונה גבול. מכאן נגזרת התכונה האנושית המוזרה: מד ההנאה נגזר ישירות מעצם המשכיותה - לא ממהות ההנאה כשלעצמה.
אין סוג של הנאה שאינו עומד במבחן המוזר הזה... קח כל דוגמה העולה על דעתך ושים אותה במבחן, תקצין ככל שתרצה... ההנאה העילאית מסקס. ההנאה מארוחה טעימה לפני ההוצאה להורג. ביקשתי להקצין ועשיתי...
יסוד ההנאה בהמשכיותה, תהא סוגה אשר תהיה.
וכך, האדם המודרני ירה לעצמו ברגליים, מבלי אף לדעת... הוא הרגיש מרירות מה אך לא ידע את מקורה... הרבה הנאות אנושיות קטנו והצטמצמו וכמעט נעלמו לנו... העידן המודרני צימצם לאדם את הזמן בהשגת ההנאה, ונגס בזאת בנתח עצום ממנה - מבלי שהתכוון לזאת.
פעם היינו נהנים מצעצוע פשוט, כי חיכינו לו הרבה, לא היה בהשג ידינו. היום ילדינו אינם נהנים משום צעצוע, ואם וכבר - הנאתם מוגבלת עד לרגעית... הם פשוט אינם מחכים כל כך לצעצוע, הוא בהשג ידם.
פעם הייתי נהנה מסרט קולנוע... הייתי מחכה לו, הייתי ממתין לאישור מהורי ללכת לראות סרט, הייתי מחכה בתור ארוך לקנות כרטיסים, והייתי עומד בתור מעייף לכניסה לאולם, הפופקורן ביד ובשנית מנופף בכרטיס הכניסה. היום אני רואה סרט בטלביזיה דרך הלוויין, והולך פעם בשנה לקולנוע.
פעם הייתי נהנה לשוחח בטלפון, להתקשר עם ידיד בטלפון ולקיים איתו שיחת טלפון. ההנאה מההתקשרות האנושית ירדה היום למצולות, דווקא בצל הטכנולוגיה ובעידן הטלפונים האישיים והתקשורת המיידית. גורם הזמן הצטמק עד לאפס ואיתו גורם ההנאה.
האדם התבלבל ולא עמד על מקור הנאתו. הוא חתך וחתך וחתך פרוסות שלמות ממנה עד שלא נותר ממנה כבר שלד... יש לציין שלזאת לא התכוון, כוונתו היתה ליהנות דווקא.
ובכל זאת משהו בתוכו כיוון אותו מידי פעם להנאה האינסטנקטיבית המקורית, נשמתו כיוונה אותו לזאת, היינו למתיחת שרשרת ההנאה ככל האפשר באופן שיינגוס מעצם המשכיותה ככל הניתן. זהו מקור התנהגותם המוזרה של שני בני עמינו שנתקלתי בהם בחיי... שהתרפקו על העבר במקום להמשיך כמצופה מהם ללעוס בהנאה המונחת לפניהם... הם ידעו בתוכם כי שורש ההנאה בהמשכיותה ואין להנאתם כבר המשך - היא הגיעה לפירקה... לכן הם מתחו אינסטנקטיבית את המשכיות הנאתם לאחור כי שוב - קדימה אין כבר לאן למשוך... לפחות, הבה נהנה לרגע מהמשכיות מלאכותית... מחיבור רגעי מלאכותי שנמשך אל העבר.
השאלה האנושית הקדומה בעינה עומדת: מהי משמעות החיים בשביל האדם? מה הוא רוצה להשיג בחיים? והתשובה על השאלה הזאת, גם, בעינה עומדת: ההנאה. האדם רוצה ליהנות מהחיים, רוצה להיות מאושר, רוצה לחיות... רוצה להשיג את ההנאה ולנגוס נתח גדול ככל הניתן ממנה.
הבעיה היא שהאדם התבלבל והתרחק הרבה מאושיות המונח "הנאה". משהו השתבש בהגדרת המונח הזה. משהו השתבש במסגרת החשיבה האנושית. אנחנו התרחקנו ממסגרת החשיבה המקורית, ובמקומה בנינו לנו מסגרות אחרות מזוייפות ומטעות, שהטעו אותנו והרחיקו אותנו מהמסגרת המקורית, מהחשיבה הישרה המקורית, והדרך חזרה אליה כה ארוכה כבר, ומעל לכל סבוכה...
ויום אחד קם איש אחד ושמו אברהם, וגילה לנגד עיניו את "מסגרת החשיבה" האבודה... הוא צעק בקול רם "גיליתי! " אך קשה היה להתרשם מצעקותיו או להתפעל מגילויו.
ובכל זאת מתי מספר יכל לאסוף סביבו שהיו מוכנים להטות לגילויו אוזן. לא על גילוי אלהים דיבר איתם ולא על עבודתו כי אם על מונח אחד ויחיד: ההנאה מהחיים, איך אני יכול לחזור אל המונח המקורי הזה ולספק לנשמתי את דרישותיה הבלתי מוגבלות... בדברים האלה דיבר ודש.
ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים נסה את - אברהם...
כל הפרקים שקדמו לפרק העקדה כב, מספרים את סיפור "הדברים האלה" וגילויים על ידי אברהם. פרק העקדה מספר סיפור אחר: איך הוא העביר את "הדברים האלה" לנעריו וליצחק בנו, היינו איך הוא העביר את "מסגרת החשיבה" הזאת אל הנמענים האלה. הטקסט של פרק העקדה מתעד באופן מדוייק את שלבי הסיפור הזה על כל נדבכיו.
לפנינו טקסט תנכי השונה לחלוטין מהטקסט "שלנו" על עקדת יצחק, זה שקראנו ודרשנו במשך אלפי השנים... נבחן להלן את הטקסט הזה, ונעמוד על מאפייני הדיוק והעקביות של תכני הטקסט, כאשר נידרש למעמד מקוריותו.
* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 12.
050-3331-331