ראה גם: * תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 11.
הקדשתי את הפרק הקודם לשתי המילים "הדברים האלה" שנזכרו בפסוק הפותח של פרשת העקדה. אברהם אבינו גילה את "הדברים האלה" וביקש להעבירם לילדיו לקרוביו, למכריו לאנשי עירו. הוא מצא בהם את "מסגרת החשיבה" האבודה, זו שהאדם התרחק ממנה ואיבד קשר עין עימה.
האדם ולמעשה איבד קשר עין עם "ההנאה" המקורית הבומבסטית, זו שנפשו דורשת, מבקשת... זו שאין לה מעצורים ואין לה גבולות, זו שנמשכת עד לאין סוף, זו שאין קו הפרדה מפריד בינה לבין יתר חלקיה הנמשכים עד לאין סוף, זו שנמשכת עד עולם ולא נעצרת לעולם. זו היא למעשה ההנאה המקורית המקיימת את הפועל התקני "ליהנות": אני נהנה כל עוד אני יודע שהנאתי לא תעצור. כלומר גם אם אקבל לידי את ההנאה הגדולה בעולם שעל אף גודלה מימדיה מוגדרים (כמות, גודל, זמן) - היא תהיה רחוקה מלענות על הפועל האנושי "ליהנות" כי אמורה היא להפסיק להתקיים בשלב מסויים, דבר שילך וינגוס מתחושת הנהנה ויעיב עליו... ויסוד ההנאה בהמשכיותה.
זכורה לכם מהפרק הקודם הדוגמה על ארבעת ימי החופשה בדיסני? ביום הרביעי האחרון מרגישים מועקה מסויימת בלב על כי החופשה עומדת להסתיים כבר היום ומטבע הדברים נהנים מהיום הזה פחות מקודמו השלישי, ובשלישי נהנים פחות מהשני עד שמגיעים ליום הראשון בו נהנים הכי הרבה על כי 4 ימי חופשה עוד לפנינו... אולם אפילו ביום הראשון לא מגיעים להנאה "התקנית" כי גם ביום הזה יודעים שהחופשה מוגבלת ועתידה להסתיים תוך ארבעה ימים לא יותר, והשאלה היא: איך נגיע איפוא להנאה התקנית בדיסני? אפילו 100 ימי חופשה מוגבלים הם...
- יש לגור אם כן בדיסני. באופן הזה ניתן להגיע להנאה התקנית מאזור השעשועים הזה, זו לכאורה התשובה אך עדיין היא לא תקנית, כי יש להוסיף לה גם את זאת:
יש לגור בדיסני לנצח בלי למות, כי עצם המודעות למוות מחבלת בגורם ההמשכיות... יש לבנות איפוא בית בדיסני ולקנות את סם החיים בשביל לחיות שם לעד, כך ניתן ליהנות מדיסני, זו התשובה התקנית. האם קיימת ישות אנושית עלי אדמות שיכולה להגיע למימדי ההנאה הזאת ולטעום ממנה?
כן! ילד בן אנוש מזהה את ההנאה התקנית הזאת וטועם הלכה למעשה ממנה, זאת כי אין הוא מודע לגורמים השונים המחבלים בגורם ההמשכיות שבשרשרת ההנאה. הילד זה יצור שחי באופוריה כי הוא אינו מזהה את האיומים עליו ולבטח אין הוא מודע לגורם החידלון, המוות - הגורם מס' אחד שמאיים על כל שרשרת הנאה והמשכיותה... הוא אינו מכיר את העיסוק בניטרול הדאגות... ילד זה יצור אנושי שחי בשלום אמיתי מושלם, לכן הוא נהנה הנאה תקנית מכל דבר גם מצעצוע פשוט, כי הוא רואה בהנאה מהצעצוע הזה כהנאה נצחית שלא תיגמר לעד. הוא צוחק מלוא פיו בקול רם, צחוק אמיתי, שום דבר באופק לא מעכב בעד הנשמה האין סופית שלו לקבל את מבוקשה.
אני מנסה לזהות ולהגדיר את ההנאה האנושית התקנית, המצרך הבלעדי של הנשמה האנושית. באופן הזה הגעתי עד הילד האנושי שהצליח הלכה למעשה להשיג לנשמתו את המוצר המושלם וליהנות ממנו, מכל דבר - צעצוע, טיול, מאכל...
למעשה לא המוצר הוא האחראי לתחושת ההנאה כי - אם תחושת ההמשכיות בהנאה ממנו היא הספקית לתחושת ההנאה, הוא יהנה כל עוד יודע שאף אחד לא יקח את הצעצוע מידו. עם זאת המוצר עצמו אינו אלא אמצעי הובלה לתחושת ההנאה, הראיה על זאת היא שכעבור פרק זמן הילד זורק את הצעצוע שבידו ומבקש צעצוע אחר, הוא משתעמם ממנו וכאילו פרק החיים של הצעצוע הסתיים. בבית הוא משתעמם ולכן הוא מבקש לצאת למרחב אחר, לרחוב... גם המאכל הכי טעים לא יוכל ליהנות ממנו עד אין סוף, במקודם או במאוחר יחוש שובע ולא ירצה עוד.
התחושה היא שישנה יד "שנייה" שמכוונת אותו לגיוון... היא מתקנת אותו וכאילו מעמידה אותו על מקור טעותו ומפצירה בו: ישנם עוד צעצועים, עוד שבילים, עוד אפיקים... אני קורא לזאת "כיד שנייה" כי אני מזהה בה את יד הטבע שאין לאדם אלא להתאקלם איתו ולקבל את מרותו... אין לנו מד שיכולים לשלוט בו ולכוון בו את השיעמום... אין לנו שליטה על תחושת השובע... גם הגוף האנושי שלנו - הוא חלק אינטגרלי מהטבע... גם הוא כפוף לטבע.
אם כן אני מזהה בזירת ההנאה התקנית שני גורמים: גורם אחד נמצא בשליטתינו, הוא הוא הרצון העצמי בהנאה מכל דבר, מכל צעצוע מכל מאכל... הילד מחזיק בצעצוע ומבחינתו שלא תיגמר הנאתו ממנו עדי עד, אבל כאן נכנסת לזירה "היד השניה" היא ידו של הטבע, ומכוונת אותו לכאורה להשתעמם מהצעצוע ולגוון... היד הזאת גם משביעה אותו ומפסיקה באחת את תחושת הנאתו מהאוכל... אנו מזהים את "היד"הזאת גם כמבוגרים, בהנאה מסקס למשל... גם מבוגר חש את תחושת השעמום האובייקטיבית שמכוונת את רצונו ואינה נשלטת על ידו.
אם כן, ואם נחזור לילד וצעצועיו, היד השניה הזאת וכאילו נוזפת בילד הזה ואומרת לו: מה לך לשחק עם הצעצוע הזה כל כך הרבה זמן, האינך רואה באופק צעצוע אחר - טיפש שכמותך! לך קדימה, גוון... מצא עוד צעצועים, עוד אופקים, נשמתך האין סופית ראויה לעוד, הגיוון יתאים לצורכה המקורי.
אני מזהה כאן התאמה סימטרית בין רצון האדם לטבע שבלעדי ידו המכוונת - הילד היה נשאר עם הצעצוע שבידו לנצח... התאמה זו מבורכת היא כי למרות טבעה הכופה - כפתה על האדם בסופו של יום לגלות הנאות מגוונות ואופקים שונים. אמור מעתה, האדם מוצא את יסוד הנאתו בתחושת ההמשכיות מהנאה מגוונת.
כלומר, לא אגיע לעולם אל ההנאה התקנית אם אדע שביכולתי להגיע רק לדיסני, ואפילו אבנה את ביתי שם... יסוד ההנאה שהיגענו אליו בפרק הקודם משנה איפוא כיוון, הגם ושומר על השלד המקורי שלו:
יסוד ההנאה בהמשכיותה. כלומר, הנאה שאין עוד סוג של הנאה אחריה - לא תגיע לפרקה.
עם הופעת היסוד המעודכן הזה, הילד מפסיד במשחק כי הוא מכיר רק צעצוע אחד, והכדור חוזר למגרשו של הבוגר, רק לו יש את האפשרות להגיע אל גורם הגיוון בזכות היידע והניסיון שצבר. אמור מעתה, יסוד ההנאה יכול רק להתפתח ולגדול עם הימים... המשך החיים הוא הערב היחיד לקיום היסוד הזה.
במילים אחרות, ללא "הנצחיות" אין קיום להנאה.
זהו הרובד הבסיסי ביותר אותו גילה אברהם אבינו דרך "מסגרת החשיבה" האבודה, זו שהאדם כה התרחק ממנה ודרך החזרה אליה כבר סבוכה ומפותלת. והוא צעק בקול רם "גיליתי! "...
הרובד הבסיסי של ערך "הנצחיות" הנגלה ע"י אברהם אבינו מתוך "מסגרת החשיבה" האבודה - מכוון לערך הפועל בעולם הזה, בעולם הגשמי שלנו זה שאנו חיים בו ומבקשים ליהנות ממנו, והרי אין הנאה תקנית שגורם הנצחיות נעדר ממנה.
מכאן ניתן להתבונן בנגזרת השיכלית העולה באופן ברור מהדברים: אין המדובר בנצחיות לחיי העולם הבא... המדובר בנצחיות בעולם הגשמי שלנו, בעולם הזה. "מסגרת החשיבה" שנגלית לעיני אברהם מכוונת לנצחיות בעולם הגשמי הזה. כלומר, במילים ברורות, וע"פ מסגרת החשיבה הזאת, הגוף האנושי אינו מתכלה, הוא מתקיים לעד. הגוף האנושי אינו מזדקן, אינו חולה, אינו מושפע מתחלואות העולם ולא מאסוני הטבע שלו. בראש הרשימה מככב הממצא הזה: אין לגורם "המוות" קיום במסגרת החשיבה הזו, יש המשך לחיים, המשך שאין לו סוף.
ממצאים אלה וללא ספק מנוגדים הם בתכלית הניגוד לכל מסגרת חשיבה אנושית, של כל המין האנושי מעודו ועד עצם היום הזה. וכשאני אומר מנוגדים "לכל המין האנושי" - אני מכליל בזאת גם את אדם וחוה הנזכרים בתורה בבראשית, הם לא קיבלו את מסגרת החשיבה הזאת והתנגדו לה, הטקסט התנכי מתעד את ההתנגדות הזו על כל שלביה.
אחריהם הופיעה עוד אישיות שהתנגדה למסגרת החשיבה הזאת וגם מאפייני ההתנגדות הזו תועדו בתורה. לאישיות הזאת קוראים "קין" ודווקא לאחר שהרג את אחיו הבל - נגלתה לעיניו הטענה שדוחה מכל וכל את המסגרת הקדומה: אם אני בחרון אפי היגעתי לפשע הזה בו הרגתי את אחי את הבל, מי יערוב לי להנצל ממישהו שבחרון אפו גם יהרגיני! כלומר עצם הפשע שלי מרוקן את מסגרת החשיבה הקדומה מתוכנה, בה הנצחיות מככבת ולמוות אין קיום... והרי להבל לא היה ערב!
התורה מתעדת לאחר מכאן אנשים שחייו שנים רבות בתוך מסגרת החשיבה הזו ועל פיה, אך מצאו בסופו של דבר את מותם גוועו ומתו, או בלשונינו - התנתקו ממסגרת החשיבה הנצחית, קרסו ומתו.
אחריהם מגיע האדם הראשון ששאף לשרטט את "התרשים" המקורי למסגרת החשיבה המדויק, דרכו חשב לחזור אליה. לתרשים הזה קוראים בימינו "תיאוריה", ולאיש הזה קראו נח.
לאחר דור המבול של נח, מתעדת התורה את דור הפלגה שביקש לבנות מסגרת חשיבה חלופי משלו.
בתוך זאת ובימים ההם מגיח איש אחד ושמו אברהם, ומגלה את מסגרת החשיבה האבודה, זו שהאדם יכול להגיע במסגרתה אל ההנאה התקנית שהנצחיות ערבה לקיומה... הוא מגלה את מסגרת החשיבה הזאת ברמה התיאורתית, והפרק של "עקדת יצחק" מתעד את התנסותו עימה ברמה הפרקטית. (פרקטיקה: ניסיון מעשי, היינו כאשר מעמידים את התיאוריה למבחן המעשי).
על מנת לעמוד על המבחן המעשי הזה שפרק העקדה מתעד אותו, עלינו להקדים ולבחון שני עניינים שמקשרים אותנו עם הנושא הזה.
א. מהי מסגרת החשיבה התיאורטית הזו... זו שדחה אותה האדם מעודו ועד עכשיו, זו שלא יכל המין האנושי לחיות איתה \ להתמודד עימה \ לאמצה.
ב. ואם והצליחו מתי מעט להגיע אל מסגרת החשיבה הזאת ברמה התיאורטית ולשרטט את תרשימה, מדוע הם קרסו ומתו בסופו של דבר? והרי טמון במסגרת הזו גורם הנצחיות, מדוע לא ניצלו את התיאוריה הזאת והפכו אותה לפרקטיקה, לא היה להם כדאי? מה מנע מהם ליהנות מהחיים ולחיות לנצח? מה עמד בין התיאוריה שהיתה בהשג ידם לבין המבחן המעשי שיכל כל כך להטיב עימם...
באחד האתרים שפרסמתי בהם את סדרת "עקדת יצחק" ובפרק האחרון יא נשלחה התגובה הבאה: "לא הבנתי איך כל זה קשור לעקדה".
על התגובה הענינית הזאת עניתי: "את עשרת הפרקים האחרונים כתבתי בשביל להכין את הרקע לביאור שתי המילים (הדברים האלה) מהפסוק הראשון של פרשת העקדה". כמעט חצי העבודה עשיתי...
א. מהי מסגרת החשיבה התיאורטית.
על (א) עניתי כבר ובאופן מלא על פני שלושה פרקים מלאים: השביעי השמיני והתשיעי. ובזאת מסתכמת "מסגרת החשיבה" ברמה התיאורטית:
לך בדרך שלך ותגיע למקום חפצך ללא עיכוב ומכשולים. לך בדרך שאתה הולך עליה ותגיע ללא עיכוב ומכשולים.
במסגרת החשיבה הזאת ניתן להבחין בקיצורי דרך "טבעיים" שמציעה התיאוריה הזאת. דהיינו לא צריך ואף לא כדאי לעשות קיצורי דרך "מלאכותיים" לדרך... במילים אחרות - מילים שלנו: אל לך לשקר או לגנוב או להתחנף או לרצוח... בשביל לקצר את הדרך לכאורה ולהגיע אל מחוז חפצך, אין זו הדרך.
זאת וגם זאת: קיצורי הדרך "המלאכותיים" והבלתי נאותים יובילו לדרך ללא מוצא וימנעו בעדך להגיע אל הדרך המקורית בה חפצת, אלה טבעם של הדברים.
לך בדרך ותגיע... לך ואל תשב, מסגרת החשיבה הזו מיועדת למי שנפשו שואפת הלאה - לא ליושב באפס מעשה.
ומה עם קיצורי הדרך המלאכותיים "והנאותים"... האם גם עליהם ניתן לוותר?
על התהיה הזאת עונה החלק הראשון שבמסגרת: כאן נעוצה הבחירה החופשית שלך, והבחירה היא בין הטוב ליותר טוב.
עד כאן החלק הראשון והמקובל שבמסגרת החשיבה, היינו זהו החלק המקובל כעיקרון על יד האדם.
החלק השני והבעייתי מבחינת האדם הוא שלפנינו, והתהייה הזאת תייצג אותו:
לך - ותגיע ללא עיכוב ומכשולים... ומה עם הגורל? ומה עם המכשולים הטבעיים? האקראיים? הבלתי צפויים? מה עם יד הטבע? מה עם אסונותיו? האם מצופה ממני להתעלם מכל אלה? האם מצופה ממני ללכת בגשם זלעפות אל מחוז חפצי?
לך - ותגיע ללא עיכוב ומכשולים... זה הטבע וזה דרכו. בדרך התקנית שלך אין מקום לגשם זלעפות. הרצון החופשי שלך יקבע באיזה מרחב תימצא, זו המציאות וכך היא עובדת.
כאן בנקודה הזאת קם קין וצעק: ומי יערוב לי להנצל ממישהו שבחרון אפו גם יהרגיני! ועל זאת נענה: רצונך החופשי יקבע באיזה מרחב תימצא אם ידידותי הוא או עויין.
בנקודה הזאת גם קם אדם וחוה וחוו את דעתם המלאה על מסגרת החשיבה העקרונית זו, שמשמעותה בעינם היתה להם לרועץ, היינו לניטרול החשיבה האנושית שלהם כבני אדם וניטרול שיקול דעתם! אנו רוצים לדעת ולבחור בין הטוב לבין הרע, ועל זאת נענו: קיימת במציאות בחירה אחת ויחידה בה רצונכם מעורב - היא בין הטוב לטוב ממנו, לרע כמהות אין ייצוג מלבד בדמיונכם הפרוע.
בנקודה הזו קם נח וביקש לטעום מפרי מסגרת החשיבה הזו. הוא ביקש מפת עזר שתעזור לו לפלס את דרכו אל המסגרת הזו, בתוך הדרכים העקלקלות שהסתבך בהם הוא ודורו... מסגרת החשיבה "הפותחת" של נח, קרובה היתה למסגרתו של קין, הוא ראה עין בעין איתו את הסכנות שבדרך ומי יערוב לו לצאת מהן... זהו מקור דרישתו למפה ברורה שתשרטט לו דרך נתונה בתוך סבך הדרכים. הוא ביקש לוותר על החשיבה העצמית כהיא זו לטובת הדרך הבטוחה אל ההנאה הצרופה, ובזאת הוא כשל.
משה רבינו התמודד עם מסגרת החשיבה הזאת בדרך ההתבודדות, היינו ביקש לבודד את עצמו מהמציאות הפרועה שאין לו שליטה עליה ועל ידי זה להגיע אל ההנאה הצרופה. הוא עשה זאת וננזף. זוהי פרשת המטה המפורסם שהתבקש להשליכו ארצה ולהחזיק בזנבו חזרה... בחיבורי האחרון עמדתי על הפרשה הזו והתבוננתי בה ארוכות.
ב. ואם והצליחו מתי מעט להגיע אל מסגרת החשיבה הזאת ברמה התיאורטית ולשרטט את תרשימה, מדוע הם קרסו ומתו בסופו של דבר? והרי טמון במסגרת הזו גורם הנצחיות, מדוע לא ניצלו את התיאוריה הזאת והפכו אותה לפרקטיקה, לא היה להם כדאי? מה מנע מהם ליהנות מהחיים ולחיות לנצח? מה עמד בין התיאוריה שהיתה בהשג ידם לבין המבחן המעשי שיכל כל כך להטיב עימם...
אברהם אבינו היה אחד האנשים האלה שהגיעו אל מסגרת החשיבה הזו ברמה התיאורטית ואימצו אותה. אברהם אבינו גווע ומת, היינו לא הצליח לנצל את התיאוריה הזאת הטומנת בחובה את הנצחיות ולהביאה אל המבחן המעשי, הוא כשל ברמה הפרקטית, קרס ומת. וגם יצחק אבינו, ויעקב אבינו, ומשה רבינו, ואהרון הכהן, ויהשע בן - נון, ועוד מתי מעט... מדוע? הבה נרד לעומקם של הדברים, מה מונע מהאדם לקבל לידיו את ההנאה הצרופה מצרור החיים שכבר נמצאת בהשג ידו ולהביאה כפשוטה אל חיקו? מה מונע זאת מאינטלקטואל בעל קומה כמשה רבינו, כאברהם אבינו...
סימפטום העקדה, כך מכונה ע"י התורה, זוהי נקודת החיבור בין התיאוריה והמעשי, בנקודה זו מתגלם המניע הנגדי המונע מהאדם לפתוח את ידיו ולקבל אליהן את סם החיים. פרשת העקדה מנתחת באופן אנטומי מסודר את הסיפטום הזה ויורדת לפרטיו ושלביו.
סימפטום העקדה, סימפטום הידיים העקודות, הקשורות, הכבולות... לפנינו פרשה אנושית.
* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 13.
הקדשתי את הפרק הקודם לשתי המילים "הדברים האלה" שנזכרו בפסוק הפותח של פרשת העקדה. אברהם אבינו גילה את "הדברים האלה" וביקש להעבירם לילדיו לקרוביו, למכריו לאנשי עירו. הוא מצא בהם את "מסגרת החשיבה" האבודה, זו שהאדם התרחק ממנה ואיבד קשר עין עימה.
האדם ולמעשה איבד קשר עין עם "ההנאה" המקורית הבומבסטית, זו שנפשו דורשת, מבקשת... זו שאין לה מעצורים ואין לה גבולות, זו שנמשכת עד לאין סוף, זו שאין קו הפרדה מפריד בינה לבין יתר חלקיה הנמשכים עד לאין סוף, זו שנמשכת עד עולם ולא נעצרת לעולם. זו היא למעשה ההנאה המקורית המקיימת את הפועל התקני "ליהנות": אני נהנה כל עוד אני יודע שהנאתי לא תעצור. כלומר גם אם אקבל לידי את ההנאה הגדולה בעולם שעל אף גודלה מימדיה מוגדרים (כמות, גודל, זמן) - היא תהיה רחוקה מלענות על הפועל האנושי "ליהנות" כי אמורה היא להפסיק להתקיים בשלב מסויים, דבר שילך וינגוס מתחושת הנהנה ויעיב עליו... ויסוד ההנאה בהמשכיותה.
זכורה לכם מהפרק הקודם הדוגמה על ארבעת ימי החופשה בדיסני? ביום הרביעי האחרון מרגישים מועקה מסויימת בלב על כי החופשה עומדת להסתיים כבר היום ומטבע הדברים נהנים מהיום הזה פחות מקודמו השלישי, ובשלישי נהנים פחות מהשני עד שמגיעים ליום הראשון בו נהנים הכי הרבה על כי 4 ימי חופשה עוד לפנינו... אולם אפילו ביום הראשון לא מגיעים להנאה "התקנית" כי גם ביום הזה יודעים שהחופשה מוגבלת ועתידה להסתיים תוך ארבעה ימים לא יותר, והשאלה היא: איך נגיע איפוא להנאה התקנית בדיסני? אפילו 100 ימי חופשה מוגבלים הם...
- יש לגור אם כן בדיסני. באופן הזה ניתן להגיע להנאה התקנית מאזור השעשועים הזה, זו לכאורה התשובה אך עדיין היא לא תקנית, כי יש להוסיף לה גם את זאת:
יש לגור בדיסני לנצח בלי למות, כי עצם המודעות למוות מחבלת בגורם ההמשכיות... יש לבנות איפוא בית בדיסני ולקנות את סם החיים בשביל לחיות שם לעד, כך ניתן ליהנות מדיסני, זו התשובה התקנית. האם קיימת ישות אנושית עלי אדמות שיכולה להגיע למימדי ההנאה הזאת ולטעום ממנה?
כן! ילד בן אנוש מזהה את ההנאה התקנית הזאת וטועם הלכה למעשה ממנה, זאת כי אין הוא מודע לגורמים השונים המחבלים בגורם ההמשכיות שבשרשרת ההנאה. הילד זה יצור שחי באופוריה כי הוא אינו מזהה את האיומים עליו ולבטח אין הוא מודע לגורם החידלון, המוות - הגורם מס' אחד שמאיים על כל שרשרת הנאה והמשכיותה... הוא אינו מכיר את העיסוק בניטרול הדאגות... ילד זה יצור אנושי שחי בשלום אמיתי מושלם, לכן הוא נהנה הנאה תקנית מכל דבר גם מצעצוע פשוט, כי הוא רואה בהנאה מהצעצוע הזה כהנאה נצחית שלא תיגמר לעד. הוא צוחק מלוא פיו בקול רם, צחוק אמיתי, שום דבר באופק לא מעכב בעד הנשמה האין סופית שלו לקבל את מבוקשה.
אני מנסה לזהות ולהגדיר את ההנאה האנושית התקנית, המצרך הבלעדי של הנשמה האנושית. באופן הזה הגעתי עד הילד האנושי שהצליח הלכה למעשה להשיג לנשמתו את המוצר המושלם וליהנות ממנו, מכל דבר - צעצוע, טיול, מאכל...
למעשה לא המוצר הוא האחראי לתחושת ההנאה כי - אם תחושת ההמשכיות בהנאה ממנו היא הספקית לתחושת ההנאה, הוא יהנה כל עוד יודע שאף אחד לא יקח את הצעצוע מידו. עם זאת המוצר עצמו אינו אלא אמצעי הובלה לתחושת ההנאה, הראיה על זאת היא שכעבור פרק זמן הילד זורק את הצעצוע שבידו ומבקש צעצוע אחר, הוא משתעמם ממנו וכאילו פרק החיים של הצעצוע הסתיים. בבית הוא משתעמם ולכן הוא מבקש לצאת למרחב אחר, לרחוב... גם המאכל הכי טעים לא יוכל ליהנות ממנו עד אין סוף, במקודם או במאוחר יחוש שובע ולא ירצה עוד.
התחושה היא שישנה יד "שנייה" שמכוונת אותו לגיוון... היא מתקנת אותו וכאילו מעמידה אותו על מקור טעותו ומפצירה בו: ישנם עוד צעצועים, עוד שבילים, עוד אפיקים... אני קורא לזאת "כיד שנייה" כי אני מזהה בה את יד הטבע שאין לאדם אלא להתאקלם איתו ולקבל את מרותו... אין לנו מד שיכולים לשלוט בו ולכוון בו את השיעמום... אין לנו שליטה על תחושת השובע... גם הגוף האנושי שלנו - הוא חלק אינטגרלי מהטבע... גם הוא כפוף לטבע.
אם כן אני מזהה בזירת ההנאה התקנית שני גורמים: גורם אחד נמצא בשליטתינו, הוא הוא הרצון העצמי בהנאה מכל דבר, מכל צעצוע מכל מאכל... הילד מחזיק בצעצוע ומבחינתו שלא תיגמר הנאתו ממנו עדי עד, אבל כאן נכנסת לזירה "היד השניה" היא ידו של הטבע, ומכוונת אותו לכאורה להשתעמם מהצעצוע ולגוון... היד הזאת גם משביעה אותו ומפסיקה באחת את תחושת הנאתו מהאוכל... אנו מזהים את "היד"הזאת גם כמבוגרים, בהנאה מסקס למשל... גם מבוגר חש את תחושת השעמום האובייקטיבית שמכוונת את רצונו ואינה נשלטת על ידו.
אם כן, ואם נחזור לילד וצעצועיו, היד השניה הזאת וכאילו נוזפת בילד הזה ואומרת לו: מה לך לשחק עם הצעצוע הזה כל כך הרבה זמן, האינך רואה באופק צעצוע אחר - טיפש שכמותך! לך קדימה, גוון... מצא עוד צעצועים, עוד אופקים, נשמתך האין סופית ראויה לעוד, הגיוון יתאים לצורכה המקורי.
אני מזהה כאן התאמה סימטרית בין רצון האדם לטבע שבלעדי ידו המכוונת - הילד היה נשאר עם הצעצוע שבידו לנצח... התאמה זו מבורכת היא כי למרות טבעה הכופה - כפתה על האדם בסופו של יום לגלות הנאות מגוונות ואופקים שונים. אמור מעתה, האדם מוצא את יסוד הנאתו בתחושת ההמשכיות מהנאה מגוונת.
כלומר, לא אגיע לעולם אל ההנאה התקנית אם אדע שביכולתי להגיע רק לדיסני, ואפילו אבנה את ביתי שם... יסוד ההנאה שהיגענו אליו בפרק הקודם משנה איפוא כיוון, הגם ושומר על השלד המקורי שלו:
יסוד ההנאה בהמשכיותה. כלומר, הנאה שאין עוד סוג של הנאה אחריה - לא תגיע לפרקה.
עם הופעת היסוד המעודכן הזה, הילד מפסיד במשחק כי הוא מכיר רק צעצוע אחד, והכדור חוזר למגרשו של הבוגר, רק לו יש את האפשרות להגיע אל גורם הגיוון בזכות היידע והניסיון שצבר. אמור מעתה, יסוד ההנאה יכול רק להתפתח ולגדול עם הימים... המשך החיים הוא הערב היחיד לקיום היסוד הזה.
במילים אחרות, ללא "הנצחיות" אין קיום להנאה.
זהו הרובד הבסיסי ביותר אותו גילה אברהם אבינו דרך "מסגרת החשיבה" האבודה, זו שהאדם כה התרחק ממנה ודרך החזרה אליה כבר סבוכה ומפותלת. והוא צעק בקול רם "גיליתי! "...
הרובד הבסיסי של ערך "הנצחיות" הנגלה ע"י אברהם אבינו מתוך "מסגרת החשיבה" האבודה - מכוון לערך הפועל בעולם הזה, בעולם הגשמי שלנו זה שאנו חיים בו ומבקשים ליהנות ממנו, והרי אין הנאה תקנית שגורם הנצחיות נעדר ממנה.
מכאן ניתן להתבונן בנגזרת השיכלית העולה באופן ברור מהדברים: אין המדובר בנצחיות לחיי העולם הבא... המדובר בנצחיות בעולם הגשמי שלנו, בעולם הזה. "מסגרת החשיבה" שנגלית לעיני אברהם מכוונת לנצחיות בעולם הגשמי הזה. כלומר, במילים ברורות, וע"פ מסגרת החשיבה הזאת, הגוף האנושי אינו מתכלה, הוא מתקיים לעד. הגוף האנושי אינו מזדקן, אינו חולה, אינו מושפע מתחלואות העולם ולא מאסוני הטבע שלו. בראש הרשימה מככב הממצא הזה: אין לגורם "המוות" קיום במסגרת החשיבה הזו, יש המשך לחיים, המשך שאין לו סוף.
ממצאים אלה וללא ספק מנוגדים הם בתכלית הניגוד לכל מסגרת חשיבה אנושית, של כל המין האנושי מעודו ועד עצם היום הזה. וכשאני אומר מנוגדים "לכל המין האנושי" - אני מכליל בזאת גם את אדם וחוה הנזכרים בתורה בבראשית, הם לא קיבלו את מסגרת החשיבה הזאת והתנגדו לה, הטקסט התנכי מתעד את ההתנגדות הזו על כל שלביה.
אחריהם הופיעה עוד אישיות שהתנגדה למסגרת החשיבה הזאת וגם מאפייני ההתנגדות הזו תועדו בתורה. לאישיות הזאת קוראים "קין" ודווקא לאחר שהרג את אחיו הבל - נגלתה לעיניו הטענה שדוחה מכל וכל את המסגרת הקדומה: אם אני בחרון אפי היגעתי לפשע הזה בו הרגתי את אחי את הבל, מי יערוב לי להנצל ממישהו שבחרון אפו גם יהרגיני! כלומר עצם הפשע שלי מרוקן את מסגרת החשיבה הקדומה מתוכנה, בה הנצחיות מככבת ולמוות אין קיום... והרי להבל לא היה ערב!
התורה מתעדת לאחר מכאן אנשים שחייו שנים רבות בתוך מסגרת החשיבה הזו ועל פיה, אך מצאו בסופו של דבר את מותם גוועו ומתו, או בלשונינו - התנתקו ממסגרת החשיבה הנצחית, קרסו ומתו.
אחריהם מגיע האדם הראשון ששאף לשרטט את "התרשים" המקורי למסגרת החשיבה המדויק, דרכו חשב לחזור אליה. לתרשים הזה קוראים בימינו "תיאוריה", ולאיש הזה קראו נח.
לאחר דור המבול של נח, מתעדת התורה את דור הפלגה שביקש לבנות מסגרת חשיבה חלופי משלו.
בתוך זאת ובימים ההם מגיח איש אחד ושמו אברהם, ומגלה את מסגרת החשיבה האבודה, זו שהאדם יכול להגיע במסגרתה אל ההנאה התקנית שהנצחיות ערבה לקיומה... הוא מגלה את מסגרת החשיבה הזאת ברמה התיאורתית, והפרק של "עקדת יצחק" מתעד את התנסותו עימה ברמה הפרקטית. (פרקטיקה: ניסיון מעשי, היינו כאשר מעמידים את התיאוריה למבחן המעשי).
על מנת לעמוד על המבחן המעשי הזה שפרק העקדה מתעד אותו, עלינו להקדים ולבחון שני עניינים שמקשרים אותנו עם הנושא הזה.
א. מהי מסגרת החשיבה התיאורטית הזו... זו שדחה אותה האדם מעודו ועד עכשיו, זו שלא יכל המין האנושי לחיות איתה \ להתמודד עימה \ לאמצה.
ב. ואם והצליחו מתי מעט להגיע אל מסגרת החשיבה הזאת ברמה התיאורטית ולשרטט את תרשימה, מדוע הם קרסו ומתו בסופו של דבר? והרי טמון במסגרת הזו גורם הנצחיות, מדוע לא ניצלו את התיאוריה הזאת והפכו אותה לפרקטיקה, לא היה להם כדאי? מה מנע מהם ליהנות מהחיים ולחיות לנצח? מה עמד בין התיאוריה שהיתה בהשג ידם לבין המבחן המעשי שיכל כל כך להטיב עימם...
באחד האתרים שפרסמתי בהם את סדרת "עקדת יצחק" ובפרק האחרון יא נשלחה התגובה הבאה: "לא הבנתי איך כל זה קשור לעקדה".
על התגובה הענינית הזאת עניתי: "את עשרת הפרקים האחרונים כתבתי בשביל להכין את הרקע לביאור שתי המילים (הדברים האלה) מהפסוק הראשון של פרשת העקדה". כמעט חצי העבודה עשיתי...
א. מהי מסגרת החשיבה התיאורטית.
על (א) עניתי כבר ובאופן מלא על פני שלושה פרקים מלאים: השביעי השמיני והתשיעי. ובזאת מסתכמת "מסגרת החשיבה" ברמה התיאורטית:
לך בדרך שלך ותגיע למקום חפצך ללא עיכוב ומכשולים. לך בדרך שאתה הולך עליה ותגיע ללא עיכוב ומכשולים.
במסגרת החשיבה הזאת ניתן להבחין בקיצורי דרך "טבעיים" שמציעה התיאוריה הזאת. דהיינו לא צריך ואף לא כדאי לעשות קיצורי דרך "מלאכותיים" לדרך... במילים אחרות - מילים שלנו: אל לך לשקר או לגנוב או להתחנף או לרצוח... בשביל לקצר את הדרך לכאורה ולהגיע אל מחוז חפצך, אין זו הדרך.
זאת וגם זאת: קיצורי הדרך "המלאכותיים" והבלתי נאותים יובילו לדרך ללא מוצא וימנעו בעדך להגיע אל הדרך המקורית בה חפצת, אלה טבעם של הדברים.
לך בדרך ותגיע... לך ואל תשב, מסגרת החשיבה הזו מיועדת למי שנפשו שואפת הלאה - לא ליושב באפס מעשה.
ומה עם קיצורי הדרך המלאכותיים "והנאותים"... האם גם עליהם ניתן לוותר?
על התהיה הזאת עונה החלק הראשון שבמסגרת: כאן נעוצה הבחירה החופשית שלך, והבחירה היא בין הטוב ליותר טוב.
עד כאן החלק הראשון והמקובל שבמסגרת החשיבה, היינו זהו החלק המקובל כעיקרון על יד האדם.
החלק השני והבעייתי מבחינת האדם הוא שלפנינו, והתהייה הזאת תייצג אותו:
לך - ותגיע ללא עיכוב ומכשולים... ומה עם הגורל? ומה עם המכשולים הטבעיים? האקראיים? הבלתי צפויים? מה עם יד הטבע? מה עם אסונותיו? האם מצופה ממני להתעלם מכל אלה? האם מצופה ממני ללכת בגשם זלעפות אל מחוז חפצי?
לך - ותגיע ללא עיכוב ומכשולים... זה הטבע וזה דרכו. בדרך התקנית שלך אין מקום לגשם זלעפות. הרצון החופשי שלך יקבע באיזה מרחב תימצא, זו המציאות וכך היא עובדת.
כאן בנקודה הזאת קם קין וצעק: ומי יערוב לי להנצל ממישהו שבחרון אפו גם יהרגיני! ועל זאת נענה: רצונך החופשי יקבע באיזה מרחב תימצא אם ידידותי הוא או עויין.
בנקודה הזאת גם קם אדם וחוה וחוו את דעתם המלאה על מסגרת החשיבה העקרונית זו, שמשמעותה בעינם היתה להם לרועץ, היינו לניטרול החשיבה האנושית שלהם כבני אדם וניטרול שיקול דעתם! אנו רוצים לדעת ולבחור בין הטוב לבין הרע, ועל זאת נענו: קיימת במציאות בחירה אחת ויחידה בה רצונכם מעורב - היא בין הטוב לטוב ממנו, לרע כמהות אין ייצוג מלבד בדמיונכם הפרוע.
בנקודה הזו קם נח וביקש לטעום מפרי מסגרת החשיבה הזו. הוא ביקש מפת עזר שתעזור לו לפלס את דרכו אל המסגרת הזו, בתוך הדרכים העקלקלות שהסתבך בהם הוא ודורו... מסגרת החשיבה "הפותחת" של נח, קרובה היתה למסגרתו של קין, הוא ראה עין בעין איתו את הסכנות שבדרך ומי יערוב לו לצאת מהן... זהו מקור דרישתו למפה ברורה שתשרטט לו דרך נתונה בתוך סבך הדרכים. הוא ביקש לוותר על החשיבה העצמית כהיא זו לטובת הדרך הבטוחה אל ההנאה הצרופה, ובזאת הוא כשל.
משה רבינו התמודד עם מסגרת החשיבה הזאת בדרך ההתבודדות, היינו ביקש לבודד את עצמו מהמציאות הפרועה שאין לו שליטה עליה ועל ידי זה להגיע אל ההנאה הצרופה. הוא עשה זאת וננזף. זוהי פרשת המטה המפורסם שהתבקש להשליכו ארצה ולהחזיק בזנבו חזרה... בחיבורי האחרון עמדתי על הפרשה הזו והתבוננתי בה ארוכות.
ב. ואם והצליחו מתי מעט להגיע אל מסגרת החשיבה הזאת ברמה התיאורטית ולשרטט את תרשימה, מדוע הם קרסו ומתו בסופו של דבר? והרי טמון במסגרת הזו גורם הנצחיות, מדוע לא ניצלו את התיאוריה הזאת והפכו אותה לפרקטיקה, לא היה להם כדאי? מה מנע מהם ליהנות מהחיים ולחיות לנצח? מה עמד בין התיאוריה שהיתה בהשג ידם לבין המבחן המעשי שיכל כל כך להטיב עימם...
אברהם אבינו היה אחד האנשים האלה שהגיעו אל מסגרת החשיבה הזו ברמה התיאורטית ואימצו אותה. אברהם אבינו גווע ומת, היינו לא הצליח לנצל את התיאוריה הזאת הטומנת בחובה את הנצחיות ולהביאה אל המבחן המעשי, הוא כשל ברמה הפרקטית, קרס ומת. וגם יצחק אבינו, ויעקב אבינו, ומשה רבינו, ואהרון הכהן, ויהשע בן - נון, ועוד מתי מעט... מדוע? הבה נרד לעומקם של הדברים, מה מונע מהאדם לקבל לידיו את ההנאה הצרופה מצרור החיים שכבר נמצאת בהשג ידו ולהביאה כפשוטה אל חיקו? מה מונע זאת מאינטלקטואל בעל קומה כמשה רבינו, כאברהם אבינו...
סימפטום העקדה, כך מכונה ע"י התורה, זוהי נקודת החיבור בין התיאוריה והמעשי, בנקודה זו מתגלם המניע הנגדי המונע מהאדם לפתוח את ידיו ולקבל אליהן את סם החיים. פרשת העקדה מנתחת באופן אנטומי מסודר את הסיפטום הזה ויורדת לפרטיו ושלביו.
סימפטום העקדה, סימפטום הידיים העקודות, הקשורות, הכבולות... לפנינו פרשה אנושית.
* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 13.
050-3331-331