"הישרדות" הוא מונח שחדר לחיינו, על תקן יסוד תרבותי עכשווי. מושג שאומץ בחום על ידי כל הגילאים... ולמה? פשוט. כי ילדים הולכים לישון מאוחר, ילדים שותפים ל "חיי התרבות" של המשפחה, שכוללים, במקרה הטוב לאחר ארוחה משפחתית וביתית, גם ערב ארוך ופאסיבי מול המסך.

הורים "הולכים עם זה", כי כולם ככה. כי מחר ידברו על זה בכיתה, כי גם הם רוצים לראות, כי זה אומר להיות יחד כל המשפחה, עם תכנית אחת לכולם; כי חזרו מאוחר מהעבודה ולא הגיעו להשכבת כל הילדים לפני פרוץ שעת הprime time בסלון שלהם. כי ככה.

כי - זה - מה - יש - בטלוויזיה - הערב - מה - לעשות - אולי - זה - זבל - אבל - אנחנו - נהנים - מזה - שטויות - מה - כבר - קרה.

אז זהו, שלא שטויות. זה עניין רציני, וחינוכי... חינוכי, כי ילדים צעירים לומדים ע"י חיקוי והזדהות. לומדים מכל מה שהם רואים וחווים בסביבתם. לומדים מהתרשמות ממעשי המבוגרים סביבם, מהתנהגויותיהם ומעמדותיהם. כי יש להם עדיין כבוד אלינו, כן. ואם אנחנו צופים בזה אז יש כאן כנראה מסר עבורם. אולי חלקנו באמת מאמין שכך זה צריך להיות. מאמין שאם ניקלע לסיטואציות קשות בקבוצה אליה אנחנו משתייכים, הדרך הטובה ביותר להתמודד, לשרוד אותן ולנצח, היא לנסות להישאר שם לבד, להסיר מדרכנו את שותפינו לסיטואציה. "להדיח" אותם מדרכנו.

להדיח הוא מושג שחדר חזק מאוד שפת הילדים. לגייס אחרים, לנהל מניפולציות מורכבות ביותר, ולהסיר אותם מן הדרך שמוליכה אותנו למטרותינו. לחפצן אותם, במובן מסוים.

כן, בחיים החברתיים של ילדים ושל מבוגרים זה היה קיים, תמיד. כל תחרות, הישגיות, שאיפה למצוינות נבנית על יסוד ההנחה שצפוף שם למעלה, על פודיום כלשהוא, ויש מקום למעטים ולנבחרים. שאין מספיק בשביל כולם, ועדיף שזה יהיה שלנו ובשבילנו... מי שאמון על דינמיקה משפחתית וודאי יימצא כאן הדים לקנאת אחים נושנה כימי התרבות. (ראו בראשית פרק ד' פרשת קין והבל). וויקטור פראנקל בעבודתו עסק בחופש לבחור בין שעמום קיומי, תוקפנות ותחרות, לבין שיתוף פעולה, אהבה, מציאת משמעות ולקיחת אחריות על עצמך ועל זולתך. ("האדם מחפש משמעות", הפסיכולוגיה ההומנית, אקזיסציונליזם).

תחרותיות והישגיות אינן מילים גסות. הן כוח מניע לפעולה, לעשייה, להתאמנות ולהשתכללות אין סופיות, ולשמחת ההישג. מה שיש להזכיר הוא, שיש להתאמן ולהשתכלל גם בפן החברתי, נפשי ורוחני שלנו.

בספר "העולם החברתי כאתר התקדשות" (מאת הארי סלאמן, בתרגום ורדה שילה, הוצאה עצמית הרדוף), מביא המחבר מעיקרי החזון החברתי על פי רודולף שטיינר: עלינו ללמוד לעבוד יחד. (עמ' 130). אנו שונים מאוד זה מזה, ומשלימים איש את חסרונות רעהו. הסימפאתיה והאנטיפאתיה גורמות "לקונפליקטים... רעיונות ואימפולסים שמתנגשים זה בזה"... בכוח התודעה ובעבודה נוכל להפכם לעניין אמיתי באדם האחר, ולמקור כוח לקהילה ולקבוצה.

כאשר אנו עושים ההיפך - מקדשים ומעלים על נס את הקונפליקטים המצטלמים היטב, ועושים שימוש ציני ומסחרי בהתנגשויות הרגשיות בין המועמדים וה"שותפים" למשחקי הישרדות / ריאליטי למיניהם, אנו תורמים לפירוד, ניכור והחלשה, ולחיזוק האימפולסים האנטי - חברתיים. ("אינטרסים, איגואיזם, כסף") *

זה לא "על אמת", כמובן. אנחנו מזייפים את זה. כי אם נמצא עצמנו מחר על אי בודד, עם מצ'טה ושק אורז, כדאי מאוד שנמצא שותפים לצידנו, ונדע לשמור אותם שם, יחד איתנו, למען ההישרדות שלנו. כדי לבנות מחסה, למצוא מים, לשמור על האש, לתקשר, למלא את צרכינו הבסיסיים, כמו גם את צרכינו האנושיים האחרים. רובינזון קרוזו - מי מילדיכם קרא אותו? - ידע לאמץ ולטפח את הדמות האפשרית היחידה שנקרתה בדרכו. עניין רב היה לו בששת שלו, למרות שמדי פעם הרהורי הדחה עלו גם אצלו... גם הוא ידע את האמת - יחד. רק ביחד זה יהיה שלם ושלכם.

אנו, כצופים, לקוחות, אזרחים - אנו שותפים. ייתכן ונפגין זלזול וחוסר נחת מן התכניות, לא נבלה מולן שעות, ולא נהפכן לשיחת סלון במפגשים חברתיים; רק נניח לילדינו לצפות בהן, (מתוך התכוונות הורית טובה, שלא להפוך את ילדינו ל outsiders"" בכיתה ובקבוצה) ; וכבר תרמנו תרומה לסחף התרבותי בכיוון הלא נכון.

יש להניח, אם אתם הורים נורמטיביים וטובים דיים, שמה שחשוב לכם ביותר זו הבריאות הנפשית וההצלחה החברתית רגשית של ילדיכם, ואתם פחות עסוקים בשאלה: עתיד התרבות והאנושות לאן..

אז מה כן?

כהורים אתם וודאי יודעים, כי הבחירה אינה פשוטה; אין כאן תשובה אחת ויחידה, והשיקולים מורכבים. לא קל לדעת מהי טובת הילדים; כי ייתכן וטובתם בטווח הקצר סותרת ומחבלת בטובתם לטווח הארוך.

איכות התזונה התרבותית - נפשית - רוחנית שאנו מספקים להם חשובה, כמעט כמו איכות ההזנה החומרית. להניח להם להיחשף למשהו קלוקל שקול כמעט להזנחתם.

העמדות החברתיות רגשיות שאנו מניחים להם לספוג מן האקרן נספגות, ממש כמו עמדותינו המוצהרות, הידועות, האחרות. כמו שאנו מדגישים באוזניהם כי עליהם לכבד את הוריהם ו/או אחיהם, להתעניין בהם ולהגן עליהם, כך עלינו להביא לידיעתם - בדוגמא וכעמדה פנימית שלנו - כי כל "אחר" הוא אנוש הראוי ליחס זה. קל להדגים זאת - אם ננסה יותר ויותר לאמץ גישה פתוחה, מתעניינת, לא כזו ש"יודעת" מראש מי ומה האחר, וננסה להגביל אמירות פוגעניות וכוללניות כמו "אני מכיר כאלה. ככה הם". אם תמיד ננסה להעמיק ולברר מניעים להתנהגות הזולת. (ילד או בוגר). אם לנו יהיה חשוב היחד, סביר שגם אליהם הוא יעבור. אלא אם כן הם מאמינים לטלוויזיה יותר מאשר לכם.. עוד עצה אחת קטנה, הנובעת מן הדברים - קשה מאוד להיות אלה שעומדים על העקרונות שלהם. אלה שעומדים מול ה - "אבל לכולם". לכו על זה יחד, עם כל הורי הכתה, הקהילה. נסו network, טוו סביבם רשת הורית שומרת ומגינה.

יחד אפשר.

* באתר "אנתרופוסופיה בישראל", מתוך מכתב של המחנכת שלומית אידיסיס מבי"ס זומר להורי כתה ג בעניין התכנית "הישרדות": "לילדים בכתה ג' עוד אין יכולת לשפוט, הסימפטיה והאנטיפטיה שנתבעות באינטנסיביות כל הזמן מהצופים בתוכנית הזו (ואחרות שדומות לה) הם כוחות שמצויים ברשותו של האדם רק עם הבשלת הגוף האסטרלי (לקראת כתה ז' ח') לא מצויים עדיין ככוחות זמינים בכתה ג' ותובעים מהילדים לחוות ולהנכיח אותם טרם עת - זה נחווה נפשית ככאוס. הסימפטיה והאנטיפטיה טרם עת מביאות את הילד להשתמש בהן בחיים באופן מוגזם ולא נכון וכדרך "לשפוט" להחליט החלטות"...

* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=87947