התאבדות - הצעה לטקסט
למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 3
התאבדות - הצעה לטקסט
למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 2. אם זה כך, אם אפילו הכאב האינסופי שלך הוא מסוג הכאבים שלבסוף עוברים, אז ההחלטה שלך
להתאבד היא טעות איומה. יכול להיות שאתה, בעצם, פראייר, אפילו מלך הפראיירים, פראייר של המוות שמרמה אותך. בא נחשוב רגע, מה היה קורה אילו היית יכול להסתכל, אחרי מותך, על החלטתך למות? נניח שכבר
התאבדת ואתה מסתכל מן המרחק על ההחלטה שלך למות, וגם על האפשרות שהייתה יכולה להיות מאחורי הפינה אילו היית ממשיך לחיות. מה היית רואה? יתכן מאוד שפתאום היית מבין עד כמה היית פתי, שפשוט נפלת קורבן לרמאות איומה. למלכודת שהמוות טמן לך. בקיצור,
התאבדת לחינם! אילו באמת היית יכול להסתכל כך על הדברים אחורנית, היית אומר: הרי הייתי יכול לסבול רק עוד קצת ואז היה מגיע האור בקצה המנהרה. ובשביל זה
התאבדתי?! בן כמה אתה, רון? בהנחה
שהמתאבד אינו זקן החולה במחלה סופנית, ההצבעה על גילו היא דרך פשוטה לשים את סבלו בפרופורציה המתאימה. נבחר במקרה הקיצוני של צעיר בשנות העשרים. ובגיל הזה אתה רוצה להרוג ... יותר, חזק יותר, שאתה יכול להיות ואתה לא נותן לו צאנס? כאן, ועוד יותר בהמשך, נותן המציל ביטוי כן לרגשות הכעס וחוסר - האונים שלו מול האיוולת שהוא רואה במעשה
ההתאבדות. אין לחשוש מביטוי רגשות כעס בשלב זה. המציל כבר הוכיח את כנות דאגתו ואת יכולתו לראות את הסיטואציה מנקודת ראותו של
המתאבד. כשכעס מבוטא בהקשר כזה, יכול
המתאבד לחוש שהוא בא מתוך דאגה ואהבה. למלכודת הזאת של המוות, שלא נותן לראות את התקווה שמעבר לפינה, נפלו הרבה אנשים ומאוד יכול להיות שזה בדיוק מה שקורה לך עכשיו. הרבה מהאנשים שאתה רואה סביבך בחיי היומיום עברו פעם משבר
אובדני והתגברו עליו. נכון, רובם שומרים את זה בסוד, אבל אני יכול גם לספר לך על עשרות אנשים מפורסמים, ששמעת עליהם, שניסו
להתאבד כשהיו צעירים אך במקרה נשארו בחיים וגילו שהיה להם מזל ענק, משום שמהר מאוד התברר להם גודל הרמאות של המוות שהם היו עלולים ליפול לתוכה. לידיעתך, כל זה קרה. ... אם ביריות ואם בקפיצה מבניין גבוה, ולא חשבו שיש סיכוי שהם יצאו חיים מזה. רצה הגורל וניסיונם זה לא יצא אל הפועל, וכעבור זמן מה הם גילו שהדבר שבגללו הם רצו
להתאבד היה טעות איומה. אתה תוכל לדבר עם אנשים כאלה וחלק מהדוגמאות אתה מכיר או לפחות שמעת את שמותיהם: דודו טופז, ירדנה ארזי, ארתור רובינשטיין, בובר, ויטגנשטיין, הרצל ורבים אחרים. הסבל שלהם בוודאי לא היה פחות משלך. הם החזיקו מעמד ויצאו מהמשבר חזקים יותר. כאן אנו מנסים להתמודד עם החשש שעצם ניסיון
ההתאבדות, בעיקר אם נעשה בציבור, כבר החריף את תחושת הבושה של
המתאבד, שבמקרים רבים הייתה בין הגורמים לניסיון
האובדני. את הבושה הזאת אפשר וצריך לתקוף חזיתית. ולומר לך בגילוי לב, רון, גם אני עברתי פעם משבר
אובדני. ולכן, כשאני מדבר אליך, אתה יכול להאמין לי שאני אתך. הייתי במצב שבו שקלתי ברצינות אפשרות של
התאבדות, ויתכן מאוד שאם לא הייתי מקבל באותה שעה גורלית את הושטת היד שהיה לי המזל לקבל אז, לא הייתי כאן לדבר אתך. וכשאני מסתכל אחורנית אל אותו היום הקשה, וחושב ... אלא בנכונות לחלוק עם האדם בסכנה משהו מאוד אישי מתקופת גיל ההתבגרות שלנו. היתרון שבחשיפה אישית מעין זו הוא בכך שהיא מאפשרת למציל להתמקם, בבוא העת, הכי קרוב
למתאבד, ובו בזמן בעמדה המביאה בעוצמה את השיקול שכנגד. תוך זמן לא רב מאותו משבר, התחלתי להסתכל על מה שקרה וראיתי כמה שהרצון שלי למות היה מטופש. מה אתה חושב, האם ... לא ולא! מצאתי את הדרך ליהנות מהחיים, הם נעשו כדאיים והם כדאיים גם היום. והיום, כשאני מעלה בדעתי שהייתי יכול למנוע מעצמי את כל החיים שהיו לי מאז אילו הייתי
מתאבד באותו יום, אני מרגיש איזה פספוס נורא ואיום זה היה יכול להיות, לאבד ולהפסיד את היכולת של החיים האלה שהיו לי מאז ועד היום. עכשיו, רון, אני רוצה לדבר אתך על משהו שבודאי אף אחד לא רוצה לשמוע כשהוא נמצא במצב קיצוני כמו שלך. אני מתכוון למה שיקרה כתוצאה
מההתאבדות שלך לאנשים אחרים שעבורם אתה חשוב: המשפחה, ההורים, אם יש לך, אחים, אם יש לך, ילדים, אם יש לך, חברים, אנשים שהם אהובים עליך - כל האנשים האלה שאתה יקר להם. משבר או לא משבר, בושה או לא בושה, כישלון, ביזיון - כל זה לא משנה להם. הם אוהבים אותך ועבורם
ההתאבדות שלך היא רק התחלה של זוועה שאי - אפשר לתאר. יש לך אבא ואמא? אנחנו יודעים הרבה על השכול: הורים לעולם לא מתגברים על מות בנם או בתם. וזה הרבה יותר נורא כשאבדן הבן או הבת בא
מהתאבדות. לאדם שכול, כל החיים הם סבל בלתי פוסק עד המוות. מי ייתן מותי אני תחתיך, בוודאי שמעת את המשפט הזה, ואתה יודע שאת המילים האיומות האלה יאמרו גם הוריך, ובמלוא הכוונה, אם חס וחלילה תעשה את הטעות הזאת. בקטע זה ובבאים אחריו אנחנו מנסים לפרוץ אל המנהרה האטומה בה מצוי
המתאבד. כמו המטפל הקונוונציונאלי בסיטואציה הטיפולית הרגילה, המנסה לעמת את המטופל עם תכנים שאותם הוא מנסה להדחיק או להכחיש, אנו משתמשים כאן בזכות ההקשבה שקנינו בחלק הראשון של המסר כדי להביא בעוצמה מקסימלית תכנים הנוגדים את העמדה
האובדנית. אבל לא רק הורים. גם אחים ואחיות, בני זוג, ובעיקר ילדים,
ההתאבדות של אדם קרוב מרסקת אותם. אנחנו יודעים הרבה גם על ילדיהם של אנשי ציבור מפורסמים
שהתאבדו כדי להימנע מביזיון ציבורי או ממאסר. הילדים שלהם אומרים עד היום: למה הוא עשה לי את זה? הוא דפק לי את כל החיים! ביזיון או לא ביזיון - אהבתי אותו. רציתי אבא ... אני מדבר פה בשמם כי הם לא כאן. אני מרשה לעצמי לבקש ממך - לא, לדרוש ממך: לחשוב עליהם עכשיו. קיימת דעה בין אנשי המקצוע לפיה אין להזכיר את סבלם הצפוי של קרובי
המתאבד, במיוחד של הוריו, שמא זו בדיוק כוונתו במעשה ה