אחד הדברים הנפלאים שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו הוא להתפרנס מהתחביבים שלנו, מבחירות הלב. העניין הוא שרובנו חונכנו להאמין שהחיבור הזה אינו אפשרי ואנחנו שמים הרבה מיכשולים בדרך אל העושר
ההבנה שבשביל כסף צריך לעבוד קשה היא משפט יסוד שרובנו חונכנו עליו. האמירה הזו חרוטה אצלנו בתת המודע ומכתיבה את היחס לכסף בחיים הבוגרים. מצידה האחד של הסקאלה, נמצאים מי שעובדים בעבודות שהן לא ההנאה הגדולה שלהם. אז, יש לגיטימציה פנימית להרוויח, ואפילו יפה, כי הם הרי עובדים קשה ומתוך מאמץ. בקצה השני של הסקאלה מצויים מי שמתפרנסים מההנאות שלהם, כאלה שהפכו את התחביב למקצוע, אבל אצל רבים מהם נוצרת הכשלה בלתי מודעת של היכולת להרוויח.
כמי ששהתה רוב החיים בקצה סקאלת הבלתי מרוויחים, מוקפת ביוצרים נפלאים שחווים קשיים ברורים בחיבור לחומר, אני יכולה להישבע שעשיתי צעדים אמיתיים ומשמעותיים בכדי להיחלץ מהמקום הזה. אבל האמונות הפנימיות כוחן גדול מן העשייה שבמציאות המודעת והן יצרו הכשלות בלתי מובנות. המצפן הפנימי כוון לשמור על האש היצירתית בכל מחיר, מתוך אמונה שאכן חייב להיות לכך מחיר.
המשפט הנכון יותר לגבי כסף הוא שהדברים שאנחנו הכי נהנים לעשותם, הם גם הכשרונות הכי בולטים שלנו, ובהם יש לנו את היכולת להרוויח הכי הרבה. זו הפנינה שלנו, המתנה הכי גדולה שיש לנו לתת לעולם. אבל ההבנה הזו סותרת כאמור את האמונות שנצרבו בנו בילדות, ודורשת חלחול איטי כדי לאפשר הסכמה לשלב בין רוח וחומר.
ההפרדה שאני עושה אינה בין מקצועות יצירתיים וכאלה שאינם. ההבדל טמון בתחושה, ובחווית היצירה שהאדם מביא, או לא, לכל מקצוע. יש בתל אביב אדם שמוכר סנדוויצ'ים, מקצוע שבאופן סטריאוטיפי לא בהכרח יוגדר כיצירתי, והוא בעיני סמל ליצירתיות. הוא מאוהב במה שהוא עושה, ונוכח בכל כריך. הקהל שלו נהנה לעמוד בתור, לפעמים גם מחצית השעה, בכדי לראות אותו יוצר. אומרים שגם הטעם של הכריכים שלו אינו חיבור של סך המרכיבים. יש שם בבירור משהו אחר: יצירה ותשוקה.
עבודה לעומת תחביבים
כסף הוא אחד התחומים שדרכו ניתן להבחין כיצד המילים שלנו יוצרות חוויות. המילה עבודה למשל מתורגמת על ידי הראש והגוף כמאמץ. דוגמא מעניינת לכך מובאת בספר "עקרון הרצף" של ג'ין לידלוף שחיה בשבטים אינדיאנים במרכז אמריקה. לידלוף מספרת שכשהגיעה למקום מלווה בצוות מערבי הם בילו כמה ימים בהכנת התשתית הפיזית. בשביל חבריה זה היה מאמץ קשה והם התלוננו רבות ונדרשו להפסקות מנוחה תכופות. לעומתם, בני השבט נשאו את הציוד הכבד תוך שיחה עליזה עם חבריהם ולא נראה היה שהם מתאמצים. במהלך הימים הבאים הבינה לידלוף שהמילה עבודה כלל לא קיימת בשפתם, בדיוק כמו שבאמהרית אין מושג ברור לשלג. כשאין חוויה אין מילה, ולהפך, כשאין מילה בשפה, אין תרגום אוטומטי לתחושות שמתלוות לאותה מילה. אותם אינדיאנים שאינם מכירים את המילה עבודה לא חוו קושי, מבחינתם זה היה טיול לנחל עם חבריהם לשבט, כפי שהם עושים מידי יום. אירוע חברתי מהנה שאין סיבה לרצות שייגמר ואין בו עייפות או מאמץ.
אבל, אותם בני שבט שאינם עובדים גם לא ממש יודעים להרוויח מכיוון שקיימת אסוציאציה בין שני המושגים. אני יכולה להעיד שמעולם לא אמרתי על עצמי שאני הולכת לעבוד. נסעתי למערכת, לסדנא, לייעוצים, כתבתי כתבות ועוד המון דברים שהגדירו את מה שעשיתי, אבל מעולם לא אופיינו על ידי כעבודה. המחיר הברור היה כלכלי, לא עבדתי, למה שארוויח?
מונח נוסף שמקבע את מערכת האמונות הזו היא המילה תחביב. שמעתי סביבי לא אחת את האמירות שיש לי תחביבים נהדרים ואני מאד מוכשרת בהם, אבל מה עם מקצוע? תחביבים, כמו שרובנו למדנו, הם משהו שניתן לעשות אחרי שעות העבודה, אם נשאר זמן. מתחביבים לא ניתן להתפרנס. אז האמת היא כנראה שלא רק שזה אפשרי, זה מה שהכי נכון. אבל ההבנה הזו דורשת שינוי בסיסי של מערכת האמונות.
כסף כנחות, ארצי, ובלתי רוחני
בלבול הגדרות נוסף הוא המילה שפע, שעולם היצירה והרוח החליפה המילה את המילה כסף. קיימת השקה בין שתי המילים, אבל הן בהחלט לא זהות. יש מי שחיים בתחושת שפע, שהיא בעיקר פנימית ויש בה הנאה ונינוחות, ותחושה שבסוף יש לנו כל מה שאנחנו בעצם צריכים, לעיתים למרות חוסרים כספיים אובייקטיבים. מנגד, יש את מי שיש להם די כסף, אולם הם לא מאפשרים לעצמם לחיות בתחושת שפע וליהנות מכספם. איחוד המושגים מרמז ששפע הוא מצרך שלגיטימי לרצות, יש בו צליל רוחני וטהור, לעומת כסף, שלא ראוי לקרוא לו בשמו, ובטח שלא לרצות ביותר מידי ממנו. יש פה שידור של מסר כפול: אנחנו רוצים וצריכים לשם קיומנו משהו שנראה לנו בזוי לרצות. אנחנו מזמינים והודפים בו זמנית.
חסימה נוספת בין כסף וחומר נוצרת מכך שבחיי יצירה אנחנו נמצאים בהתפתחות תמידית, וכך כל אדם שצורך את שרותינו, מאפשר לנו להתקדם וללמוד עוד. נוצר קונפליקט פנימי שלא מאפשר לנו לגבות כסף ממי שאתו ובזכותו אנחנו צומחים? ומהו השלב שבו אנחנו יודעים מספיק בשביל להתחיל להרוויח? העניין הוא שאין נקודת זמן אמיתית כזו. היופי במקצועות יצירתיים הוא שיש בהם התקדמות והתפתחות תמידיים. אין ספק שהצמיחה הזו תאפשר לנו להיות בשנה הבאה טובים יותר ממי שאנחנו עכשיו, ועדיין, יש שלב שבו צריך להתחבר להסכמה פנימית לגבות כסף תמורת העשייה, בידיעה שנמשיך בכל פעם להיות טובים יותר, במסלול שנמשך עד עולם. קיים רגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו ולעולם שאנחנו כבר לא חובבים, אלא מקצוענים שמרוויחים כסף תמורת העשייה, שהיא גם התחביב.
ההבנות האלה יוצרת לרוב התנגדויות. כולם הרי רוצים להיות ברווחה כלכלית ובשפע, וקשה לקבל את ההסבר שהדברים בעצם בידינו, שאין כוחות מעלינו שבאמת מכשילים אותנו מלחיות את החיים בדיוק כמו שאנחנו רוצים. המכשלות הן כאלה שיצרנו לעצמנו תוך שיתוף פעולה בלתי מודע, עם מה שחונכנו עליו. לכן, רוב האנשים מתנהגים בהתאם, למרות שבמציאות המודעת הם היו רוצים אחרת. אבל אלה העובדות, נוהגים לומר לי, תוך שהם מצביעים על אומנים רבים שאכן חיים בקשיים כלכליים. אני טוענת מנגד, לאחר שנים רבות של עבודה קשה בתחום, שאלה רק אמונות, שמושרשות עמוק בתוכנו, רבים מהאנשים מאמינים בהן וממשים אותן, בהן גם אומנים שמאמינים שהם צריכים לשלם את המחיר הכלכלי על הבחירות האומנותיות שלהם.
שילוב הכרחי בין אמונה ועשייה
הקבלה מעניינת ליחס שלנו לכסף ניתן לראות דרך תהליך הנשימה. אצל רוב האנשים קיים הבדל בולט במאמץ שבין הכנסת האוויר והוצאתו, והוא יתבטא בתחומים שונים בחיים. קושי לשאוף יתבטא גם בהתנגדות פנימית ובלתי מודעת להכניס כסף לחיים, ובאופן רחב יותר, בקושי לקבל מהעולם ומאנשים. נשיפה מייצגת את היכולת להוציא, וקושי לנשוף את האוויר מקביל לקושי (אובייקטיבי) להוציא כסף כמו גם לבטא את עצמנו ואת הרגשות שלנו. המצב האידיאלי הוא מצב של איזון בין מה שנכנס ומה שיוצא. ובכל מקרה, רוב האנשים נושמים באופן הרבה יותר שטחי ממה שאפשר, מה שמייצג באופן סימבולי צמצום גם בתחומים אחרים.
כסף הוא בעצם המרה של סחר חליפין שהיה נהוג בימים קדומים כאמצעי שמאפשר החלפה בין מה שיש לנו ומה שאנחנו צריכים. ככזה הוא אמור להיות בתנועה ובאיזון בין מה שנכנס ומה שיוצא. אגירה ואובר - דרפט הם שני מצבים שבהם אין איזון בין ההכנסה וההוצאה.
אנשים שהנושא הכספי מוגדר אצלם כבעייתי, כלל אינם מכירים את הסכומים, הריאליים והרצויים, של מה שנכנס ומה שיוצא. יש להם מושג מעורפל על כך שהם רוצים יותר, ללא שיהיה להם מושג אמיתי על התנועה העכשווית, ומהו הרצוי האמיתי. יש אפילו נטייה שלא לבדוק את דפי החשבון מתוך תחושה שאם לא בודקים לא יודעים, וכך מקבעים על ידי התעלמות את המצב התקוע מבלי לקחת אחראיות עליו.
שמעתי פעם על מרצה שתלמידיו הציגו בפניו כמטרה את רצונם ביותר כסף, הוא נתן לאחד מהם דולר ושאל אם הוא מרוצה, כי הוא קיבל בדיוק מה שהזמין, יותר כסף. כמובן שאותו סטודנט נותר בלתי מרוצה, היותר מבחינתו היה סכום אחר, אלא שהוא לא הוגדר. כך אנשים רבים חיים בחוסר סיפוק מכיוון שיותר מבחינתם הוא סוג של אשליה שמוגדרת במאות אלפים או מליונים, ואין להם מטרות ברורות ואמיתיות שאיתן ניתן להתקדם צעד אחרי צעד. אין בעיה עם הגדרות של מיליונים, בתנאי שהן נעשו לאחר הבנה אמיתית של הצרכים והרצונות, ובתנאי שאנחנו מוכנים לעשות פעילויות בכדי להגיע לסכומים האלה. לרוב, הסכומים האלה משמשים כפנטזיה, באמירה שאם יהיה לנו אותם, נוכל לעשות מה שאנחנו באמת רוצים, ואנחנו משאירים אותן "שם", כשכל עוד הם לא בידינו, אנחנו לא יכולים לחיות את החיים האמיתיים.
ללכת אחרי בחירות הלב
"התפלל שתתפוס את האוטובוס, ואז רוץ הכי מהר שאתה יכול" אומרת ג'וליה קמרון, יוצרת דרך האמן. השילוב בין אמונה ועשייה הכרחי בכדי ליצור שינוי שיביא לתוצאות. למרות זאת, פעמים רבות אנחנו תקועים על צד אחד של המשוואה הזו, מאמינים, אבל לא עושים צעד אחד בכדי להתקדם, או לחילופין משקיעים מאמץ רב, מבלי להאמין שמגיע לנו. התוצאה בשני המקרים היא תקיעות, וסט שלם של הסברים למה המצב הזה אינו רצוי, אבל אין ברירה. אנחנו ממשיכים להיות בדיוק באותם מקומות, לעשות אותם דברים, ולהסביר למשל למה במקצוע הזה לא ניתן לקבל את מה שאנחנו רוצים וצריכים. אנחנו יוצרים לעצמנו אידיאולוגית שמסבירות קודם כל לעצמנו למה המצב אינו בר שינוי ומתחפרים עמוק יותר ויותר במצב מתוך תחושת אין ברירה.
בכדי לקחת אחראיות וליצור שינוי, כדאי להגדיר את הייעוד, כספי, או אחר ולחפש את הדרך אליו. האמירה הופכת ל"זה שם, זה שלי, מה הדרכים כדי להגיע? ". היפוך המחשבה הזה מחולל פלאים ומאפשר להעלות רעיונות פוריים שאותם אנחנו חונקים כשאנחנו מקובעים באמונה שאנחנו רוצים, אבל לא יכולים.
במהלך שנות עבודתי עם סדנת "דרך האמן" ראיתי רבים שמתוך שינוי דפוסי החשיבה שלהם לגבי כסף יכלו לבחור מחדש במקצוע שבו הם עוסקים שנים ומאסו בו מכיוון שהוא שירת עבורם אינטרסים כלכליים בלבד. לעיתים זה דרש צעדים אמיתיים של שינוי תנאים והגדרת תפקיד מחודשת, מה שאפשר להם לקום מידי בוקר בהתלהבות מחודשת. אחרים העזו לשנות מקצוע וללכת אחרי בחירות הלב לאחר שנים בהם סיפרו לעצמם שאילוצים כלכליים מונעים מהם לממש את החלומות היצירתיים שלהם. לעומת זאת, למי שעוסקים ביצירה ובתחביבים שלהם כדרך חיים, ההבנות האלה פתחו את האפשרות להרוויח עבור עשייתם, להפסיק להיות "אומנים מיוסרים".
ההבנה שבשביל כסף צריך לעבוד קשה היא משפט יסוד שרובנו חונכנו עליו. האמירה הזו חרוטה אצלנו בתת המודע ומכתיבה את היחס לכסף בחיים הבוגרים. מצידה האחד של הסקאלה, נמצאים מי שעובדים בעבודות שהן לא ההנאה הגדולה שלהם. אז, יש לגיטימציה פנימית להרוויח, ואפילו יפה, כי הם הרי עובדים קשה ומתוך מאמץ. בקצה השני של הסקאלה מצויים מי שמתפרנסים מההנאות שלהם, כאלה שהפכו את התחביב למקצוע, אבל אצל רבים מהם נוצרת הכשלה בלתי מודעת של היכולת להרוויח.
כמי ששהתה רוב החיים בקצה סקאלת הבלתי מרוויחים, מוקפת ביוצרים נפלאים שחווים קשיים ברורים בחיבור לחומר, אני יכולה להישבע שעשיתי צעדים אמיתיים ומשמעותיים בכדי להיחלץ מהמקום הזה. אבל האמונות הפנימיות כוחן גדול מן העשייה שבמציאות המודעת והן יצרו הכשלות בלתי מובנות. המצפן הפנימי כוון לשמור על האש היצירתית בכל מחיר, מתוך אמונה שאכן חייב להיות לכך מחיר.
המשפט הנכון יותר לגבי כסף הוא שהדברים שאנחנו הכי נהנים לעשותם, הם גם הכשרונות הכי בולטים שלנו, ובהם יש לנו את היכולת להרוויח הכי הרבה. זו הפנינה שלנו, המתנה הכי גדולה שיש לנו לתת לעולם. אבל ההבנה הזו סותרת כאמור את האמונות שנצרבו בנו בילדות, ודורשת חלחול איטי כדי לאפשר הסכמה לשלב בין רוח וחומר.
ההפרדה שאני עושה אינה בין מקצועות יצירתיים וכאלה שאינם. ההבדל טמון בתחושה, ובחווית היצירה שהאדם מביא, או לא, לכל מקצוע. יש בתל אביב אדם שמוכר סנדוויצ'ים, מקצוע שבאופן סטריאוטיפי לא בהכרח יוגדר כיצירתי, והוא בעיני סמל ליצירתיות. הוא מאוהב במה שהוא עושה, ונוכח בכל כריך. הקהל שלו נהנה לעמוד בתור, לפעמים גם מחצית השעה, בכדי לראות אותו יוצר. אומרים שגם הטעם של הכריכים שלו אינו חיבור של סך המרכיבים. יש שם בבירור משהו אחר: יצירה ותשוקה.
עבודה לעומת תחביבים
כסף הוא אחד התחומים שדרכו ניתן להבחין כיצד המילים שלנו יוצרות חוויות. המילה עבודה למשל מתורגמת על ידי הראש והגוף כמאמץ. דוגמא מעניינת לכך מובאת בספר "עקרון הרצף" של ג'ין לידלוף שחיה בשבטים אינדיאנים במרכז אמריקה. לידלוף מספרת שכשהגיעה למקום מלווה בצוות מערבי הם בילו כמה ימים בהכנת התשתית הפיזית. בשביל חבריה זה היה מאמץ קשה והם התלוננו רבות ונדרשו להפסקות מנוחה תכופות. לעומתם, בני השבט נשאו את הציוד הכבד תוך שיחה עליזה עם חבריהם ולא נראה היה שהם מתאמצים. במהלך הימים הבאים הבינה לידלוף שהמילה עבודה כלל לא קיימת בשפתם, בדיוק כמו שבאמהרית אין מושג ברור לשלג. כשאין חוויה אין מילה, ולהפך, כשאין מילה בשפה, אין תרגום אוטומטי לתחושות שמתלוות לאותה מילה. אותם אינדיאנים שאינם מכירים את המילה עבודה לא חוו קושי, מבחינתם זה היה טיול לנחל עם חבריהם לשבט, כפי שהם עושים מידי יום. אירוע חברתי מהנה שאין סיבה לרצות שייגמר ואין בו עייפות או מאמץ.
אבל, אותם בני שבט שאינם עובדים גם לא ממש יודעים להרוויח מכיוון שקיימת אסוציאציה בין שני המושגים. אני יכולה להעיד שמעולם לא אמרתי על עצמי שאני הולכת לעבוד. נסעתי למערכת, לסדנא, לייעוצים, כתבתי כתבות ועוד המון דברים שהגדירו את מה שעשיתי, אבל מעולם לא אופיינו על ידי כעבודה. המחיר הברור היה כלכלי, לא עבדתי, למה שארוויח?
מונח נוסף שמקבע את מערכת האמונות הזו היא המילה תחביב. שמעתי סביבי לא אחת את האמירות שיש לי תחביבים נהדרים ואני מאד מוכשרת בהם, אבל מה עם מקצוע? תחביבים, כמו שרובנו למדנו, הם משהו שניתן לעשות אחרי שעות העבודה, אם נשאר זמן. מתחביבים לא ניתן להתפרנס. אז האמת היא כנראה שלא רק שזה אפשרי, זה מה שהכי נכון. אבל ההבנה הזו דורשת שינוי בסיסי של מערכת האמונות.
כסף כנחות, ארצי, ובלתי רוחני
בלבול הגדרות נוסף הוא המילה שפע, שעולם היצירה והרוח החליפה המילה את המילה כסף. קיימת השקה בין שתי המילים, אבל הן בהחלט לא זהות. יש מי שחיים בתחושת שפע, שהיא בעיקר פנימית ויש בה הנאה ונינוחות, ותחושה שבסוף יש לנו כל מה שאנחנו בעצם צריכים, לעיתים למרות חוסרים כספיים אובייקטיבים. מנגד, יש את מי שיש להם די כסף, אולם הם לא מאפשרים לעצמם לחיות בתחושת שפע וליהנות מכספם. איחוד המושגים מרמז ששפע הוא מצרך שלגיטימי לרצות, יש בו צליל רוחני וטהור, לעומת כסף, שלא ראוי לקרוא לו בשמו, ובטח שלא לרצות ביותר מידי ממנו. יש פה שידור של מסר כפול: אנחנו רוצים וצריכים לשם קיומנו משהו שנראה לנו בזוי לרצות. אנחנו מזמינים והודפים בו זמנית.
חסימה נוספת בין כסף וחומר נוצרת מכך שבחיי יצירה אנחנו נמצאים בהתפתחות תמידית, וכך כל אדם שצורך את שרותינו, מאפשר לנו להתקדם וללמוד עוד. נוצר קונפליקט פנימי שלא מאפשר לנו לגבות כסף ממי שאתו ובזכותו אנחנו צומחים? ומהו השלב שבו אנחנו יודעים מספיק בשביל להתחיל להרוויח? העניין הוא שאין נקודת זמן אמיתית כזו. היופי במקצועות יצירתיים הוא שיש בהם התקדמות והתפתחות תמידיים. אין ספק שהצמיחה הזו תאפשר לנו להיות בשנה הבאה טובים יותר ממי שאנחנו עכשיו, ועדיין, יש שלב שבו צריך להתחבר להסכמה פנימית לגבות כסף תמורת העשייה, בידיעה שנמשיך בכל פעם להיות טובים יותר, במסלול שנמשך עד עולם. קיים רגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו ולעולם שאנחנו כבר לא חובבים, אלא מקצוענים שמרוויחים כסף תמורת העשייה, שהיא גם התחביב.
ההבנות האלה יוצרת לרוב התנגדויות. כולם הרי רוצים להיות ברווחה כלכלית ובשפע, וקשה לקבל את ההסבר שהדברים בעצם בידינו, שאין כוחות מעלינו שבאמת מכשילים אותנו מלחיות את החיים בדיוק כמו שאנחנו רוצים. המכשלות הן כאלה שיצרנו לעצמנו תוך שיתוף פעולה בלתי מודע, עם מה שחונכנו עליו. לכן, רוב האנשים מתנהגים בהתאם, למרות שבמציאות המודעת הם היו רוצים אחרת. אבל אלה העובדות, נוהגים לומר לי, תוך שהם מצביעים על אומנים רבים שאכן חיים בקשיים כלכליים. אני טוענת מנגד, לאחר שנים רבות של עבודה קשה בתחום, שאלה רק אמונות, שמושרשות עמוק בתוכנו, רבים מהאנשים מאמינים בהן וממשים אותן, בהן גם אומנים שמאמינים שהם צריכים לשלם את המחיר הכלכלי על הבחירות האומנותיות שלהם.
שילוב הכרחי בין אמונה ועשייה
הקבלה מעניינת ליחס שלנו לכסף ניתן לראות דרך תהליך הנשימה. אצל רוב האנשים קיים הבדל בולט במאמץ שבין הכנסת האוויר והוצאתו, והוא יתבטא בתחומים שונים בחיים. קושי לשאוף יתבטא גם בהתנגדות פנימית ובלתי מודעת להכניס כסף לחיים, ובאופן רחב יותר, בקושי לקבל מהעולם ומאנשים. נשיפה מייצגת את היכולת להוציא, וקושי לנשוף את האוויר מקביל לקושי (אובייקטיבי) להוציא כסף כמו גם לבטא את עצמנו ואת הרגשות שלנו. המצב האידיאלי הוא מצב של איזון בין מה שנכנס ומה שיוצא. ובכל מקרה, רוב האנשים נושמים באופן הרבה יותר שטחי ממה שאפשר, מה שמייצג באופן סימבולי צמצום גם בתחומים אחרים.
כסף הוא בעצם המרה של סחר חליפין שהיה נהוג בימים קדומים כאמצעי שמאפשר החלפה בין מה שיש לנו ומה שאנחנו צריכים. ככזה הוא אמור להיות בתנועה ובאיזון בין מה שנכנס ומה שיוצא. אגירה ואובר - דרפט הם שני מצבים שבהם אין איזון בין ההכנסה וההוצאה.
אנשים שהנושא הכספי מוגדר אצלם כבעייתי, כלל אינם מכירים את הסכומים, הריאליים והרצויים, של מה שנכנס ומה שיוצא. יש להם מושג מעורפל על כך שהם רוצים יותר, ללא שיהיה להם מושג אמיתי על התנועה העכשווית, ומהו הרצוי האמיתי. יש אפילו נטייה שלא לבדוק את דפי החשבון מתוך תחושה שאם לא בודקים לא יודעים, וכך מקבעים על ידי התעלמות את המצב התקוע מבלי לקחת אחראיות עליו.
שמעתי פעם על מרצה שתלמידיו הציגו בפניו כמטרה את רצונם ביותר כסף, הוא נתן לאחד מהם דולר ושאל אם הוא מרוצה, כי הוא קיבל בדיוק מה שהזמין, יותר כסף. כמובן שאותו סטודנט נותר בלתי מרוצה, היותר מבחינתו היה סכום אחר, אלא שהוא לא הוגדר. כך אנשים רבים חיים בחוסר סיפוק מכיוון שיותר מבחינתם הוא סוג של אשליה שמוגדרת במאות אלפים או מליונים, ואין להם מטרות ברורות ואמיתיות שאיתן ניתן להתקדם צעד אחרי צעד. אין בעיה עם הגדרות של מיליונים, בתנאי שהן נעשו לאחר הבנה אמיתית של הצרכים והרצונות, ובתנאי שאנחנו מוכנים לעשות פעילויות בכדי להגיע לסכומים האלה. לרוב, הסכומים האלה משמשים כפנטזיה, באמירה שאם יהיה לנו אותם, נוכל לעשות מה שאנחנו באמת רוצים, ואנחנו משאירים אותן "שם", כשכל עוד הם לא בידינו, אנחנו לא יכולים לחיות את החיים האמיתיים.
ללכת אחרי בחירות הלב
"התפלל שתתפוס את האוטובוס, ואז רוץ הכי מהר שאתה יכול" אומרת ג'וליה קמרון, יוצרת דרך האמן. השילוב בין אמונה ועשייה הכרחי בכדי ליצור שינוי שיביא לתוצאות. למרות זאת, פעמים רבות אנחנו תקועים על צד אחד של המשוואה הזו, מאמינים, אבל לא עושים צעד אחד בכדי להתקדם, או לחילופין משקיעים מאמץ רב, מבלי להאמין שמגיע לנו. התוצאה בשני המקרים היא תקיעות, וסט שלם של הסברים למה המצב הזה אינו רצוי, אבל אין ברירה. אנחנו ממשיכים להיות בדיוק באותם מקומות, לעשות אותם דברים, ולהסביר למשל למה במקצוע הזה לא ניתן לקבל את מה שאנחנו רוצים וצריכים. אנחנו יוצרים לעצמנו אידיאולוגית שמסבירות קודם כל לעצמנו למה המצב אינו בר שינוי ומתחפרים עמוק יותר ויותר במצב מתוך תחושת אין ברירה.
בכדי לקחת אחראיות וליצור שינוי, כדאי להגדיר את הייעוד, כספי, או אחר ולחפש את הדרך אליו. האמירה הופכת ל"זה שם, זה שלי, מה הדרכים כדי להגיע? ". היפוך המחשבה הזה מחולל פלאים ומאפשר להעלות רעיונות פוריים שאותם אנחנו חונקים כשאנחנו מקובעים באמונה שאנחנו רוצים, אבל לא יכולים.
במהלך שנות עבודתי עם סדנת "דרך האמן" ראיתי רבים שמתוך שינוי דפוסי החשיבה שלהם לגבי כסף יכלו לבחור מחדש במקצוע שבו הם עוסקים שנים ומאסו בו מכיוון שהוא שירת עבורם אינטרסים כלכליים בלבד. לעיתים זה דרש צעדים אמיתיים של שינוי תנאים והגדרת תפקיד מחודשת, מה שאפשר להם לקום מידי בוקר בהתלהבות מחודשת. אחרים העזו לשנות מקצוע וללכת אחרי בחירות הלב לאחר שנים בהם סיפרו לעצמם שאילוצים כלכליים מונעים מהם לממש את החלומות היצירתיים שלהם. לעומת זאת, למי שעוסקים ביצירה ובתחביבים שלהם כדרך חיים, ההבנות האלה פתחו את האפשרות להרוויח עבור עשייתם, להפסיק להיות "אומנים מיוסרים".
050-3331-331