ש' היקר

רציתי לבקש ממך סליחה. סליחה על כך שנכשלתי. סליחה שלא הצלחתי להציל אותך.

כל כך רציתי להציל אותך. כל כך רציתי להצליח במקום בו נכשלו רבים אחרים, לראות את החיוך המאושר על פניך ברגע התובנה וההבנה. ברגע ההארה.

אבל נכשלתי. היה זה כישלון ידוע מראש. ניסיתי להסביר לך ולהראות לך את הדרך, הדרך שהייתי כל כך בטוחה שהיא הדרך הנכונה. חלק ממני עדיין חושב שזו הדרך הנכונה.

אבל אתה פשוט לא הצלחת ללכת בה. למרות שביקשת ממני להציל אותך מעצמך וממסכת השקרים שאתה חי בה, למרות שראיתי שאתה באמת סובל - למרות הכל, נכשלתי.

"אני מבין עכשיו שאין טעם", אמרת כשהלכת ביום שישי. "כנראה שהגעתי למקום הלא נכון. את לא יכולה לעזור לי". עיניך דמעו מעוצמת הכאב והייאוש שהציפו אותך.

והכאב והייאוש הציפו גם אותי. הרגשתי תחושת כישלון. התחושה הייתה צורבת ולא נעימה והיא ליוותה אותי כל אותו יום.

לא הצלחתי להציל אותך. אולי זו הייתה טעות לנסות מלכתחילה. אני הרי יודעת שרק אתה יכול להציל את עצמך. ובכל זאת, כל כך רציתי להצליח זה היה גורם לי להרגיש ממש טוב ואני חושבת שזה היה עוזר גם לך.

ואולי זה בכלל לא היה עוזר לך. אולי זו פשוט לא הדרך שלך בחיים. ואולי גם אני צריכה לוותר על הפנטזיה הזו שאני יכולה בכלל להציל מישהו. כי כל פעם שאני מנסה ולא מצליחה, זה מרסק אותי. זה מפיל אותי וגורם לי ייסורים וגורם לי להרגיש ממש רע.

אני יודעת שזה כל כך יומרני מצדי בכלל לנסות. מי אני שאוכל להציל אותך? כל ההכשרה וכל התעודות שבעולם לא מסמיכות אותי לעשות זאת. האמת שהבחנתי בצורך שלי להציל אנשים עוד לפני שנפגשנו, אבל בפגישה האחרונה שלנו האשליה הזו שוב התנפצה לנגד עיניי.

לא בטוח שאני יכולה לוותר על הפנטזיה הזו. ברור לי שאני חייבת, ברור לי שזה לא מציאותי ושאני לא יכולה, נקודה. אבל כל כך קשה לי לוותר על זה. בדיוק כמו שלך קשה לוותר על ההיאחזות שלך באמת הקדושה שלך. חשבתי על כך זה שבעצם גם אתה מאמין באלוהים, למרות היותך אתאיסט מוחלט ומוצהר. רק שהאלוהים שלך הוא האמת. זה הכל. ועל מזבח האמת אתה מקריב את עצמך. כי כל דבר הכי קטן שנתפס בעיניך כשקר, גורם לך להלקאה עצמית. אתה מחזיק את עצמך כל כך קצר, שאני לא מבינה איך אתה לא נחנק. בעצם אתה כן נחנק, ובכל זאת לא משחרר את החבל ואפילו כועס על עצמך שאתה לא בסדר, כי צריך עוד יותר להדק את החבל.

זה קצת כמו הסיפור על האיש שניסה לקצץ כל פעם עוד ועוד בכמות האוכל שהוא נתן לסוס שלו, עד שבסוף הסוס מת. והוא כעס על הסוס החצוף הזה, איך הוא לא הסכים לחיות בלי אוכל. וזה בדיוק מה שאתה עושה - כועס על עצמך, איך זה שחלק בך, חלק אנושי בזוי ושפל, רוצה לחיות. רוצה ליהנות. רוצה להרגיש ולאהוב. בלי לפקפק, בלי להטיל ספק, בלי לבדוק אם זה בסדר ואם זה אמיתי ואם זה יישאר. פשוט להיות.

אתה לא מרשה לעצמך להיות, כי הפחד שזה ייעלם כל כך גדול, או שאולי זה הפחד שזה לא אמיתי ואז חיית באשליות ואז זה יתנפץ ושוב תמצא את עצמך לבד אז מראש אתה מעדיף להמשיך לחפש ולא מוותר על הסיכוי שאולי תמצא, למרות שאתה לא מאמין שזה אפשרי למצוא מן פרדוקס שכזה. כל כך מבלבל ומציף שגם אני לפעמים הולכת לאיבוד במקום הזה.

ולמרות תחושת הכישלון הצורבת שהייתה לי, הנה אני כותבת לך את המכתב הזה, ואולי גם זה סוג של ניסיון נואש אחרון להציל אותך. ואם כן, אז שוב עלי לבקש את סליחתך, כי עכשיו אני כבר יודעת שזה לא יילך.

עכשיו אני רק מנסה לספר לך איך הרגשתי.

כרגע אני מרגישה קצת יותר טוב. אני חושבת שאני מצליחה לקבל את זה שלא הצלחתי. כי זו באמת הייתה כרוניקה של כישלון ידוע מראש. ואולי אם אצליח לקבל ולסלוח לעצמי על הכישלון הזה, אולי ביום מן הימים, גם אתה תצליח.

היה שלום. אני מאחלת לך שתמצא את השלווה שאתה מחפש.