ראה גם: * מידע אנושי - חלק 2 ב.
וכך עשיתי: עמדתי מול השם יתברך וביקשתי ממנו את עזרתו ביישוב הסתירה הזאת: מה ההבדל אלוהי ובוראי בינך לבין גוגל? מה ההבדל בין המידע הזורם מאוצרך, מגנך, לבין המידע הזורם מגוגל? מדוע אתה אומר לי שבעיבוד המידע הזורם מאוצרך מתגלמת תכונת ההנאה והחיים - בעודי חש את הקושי ואף את השיעמום בעיבוד המידע השרוע לפני, בכל מקום לא רק מגוגל... והלא מקור כל המידע הוא מאצלך, מגנך, כולל המידע הנמצא באתר גוגל! הלא כן?
לא היגעתי חלילה לכפירה ואינני מדבר על התמודדות במישור הזה - ולא כי אינני מסוגל להגיע אל המישור הזה; אני מוכן ומזומן להתמודד ולהימצא בכל מישור נתון ובלבד שיהיה תקני; הסתירה הקטנה ביותר יכולה להביא אותי אל המישור הקיצוני ביותר - זוהי מהותי ומהזן הזה אני עשוי; אולם חשתי במקרה הזה נבוך - כי היכרתי בתוכי את מסלול הדרכים והסתעפותם, אך לא ידעתי איך עושים סדר בדברים; לא ידעתי לסדר נכונה את הדברים... במילים אחרות, ידעתי בתוכי את מהות המידע ששואבים מאוצר השם יתברך וידעתי את סוד ההנאה מהמידע הזה - הרי טעמתי לא פעם מספר טעימות שלא אשכח... ידעתי להצביע על ההבדל בין המידע הזה לבין המידע של גוגל; בין אופי עיבוד המידע הזה - לעיבוד המידע של גוגל; ידעתי את מהות העיבוד; ואף יכלתי לשייך את המידע של גוגל למקורו האין - סופי - ולא לראות בזאת סתירה... איך זה? אינני יודע להסביר! זאת היתה בעייתי: לא ידעתי לסדר את מחשבותי באופן תקין ומסודר; קיימת בעיה כזאת!
הייתי צריך סדר ומסדר; הייתי זקוק לעשות סדר בדברים ולנסח את התשובה המלאה והמסודרת, כך שתיראה ותיכתב - קודם כל בראשי, באופן מסודר; וכך באופן הזה אגיע שוב לשקט הנפשי שיצא לחופשה זמנית בעקבות המאורעות הללו... ביקשתי פשוט להבין את מהות הדברים לאשורם, לסדרם בראשי באופן תקין ולסגור את התיק הזה; זו היתה בקשתי מהשם יתברך; והפעם הוא העלים את פניו ממני למספר ימים... לא הבנתי מדוע ועל מה - הגם ובקשתי היתה תקנית...
ושוב נסיתי לגייס את הטוב שבי כל יום מחדש בחמש בבוקר... גם את מאפייני השעה הזאת הזכרתי באחד מאמריי... זו השעה בה אני יוצא מהבית בבוקר ופוסע אל עבר בית הכנסת - כ - 15 דקות הליכה יפה ומהנית... ניתן ב - 15 דקות האלו לחשוב באופן מקסימלי - אם נכון הביטוי, ולהגיע אל מעמקי הדברים הסבוכים ביותר... אולם גם כך לא היגעתי למסקנה המיוחלת, ולא נותר לי אלא לחכות...
עד שהגיעה התשובה המלאה והפשוטה... בתוך 15 הדקות הדחוקות ביותר...
אני מתעצל לפעמים וקם מאוחר... את שיא האיחור רשמתי ביום הזה דווקא... ביום רגיל ובחמש בבוקר - אני כבר ברחוב מהלך לאיטי ולהנאתי... אבל ביום ההוא השעה היתה כבר רבע לשש! רבע שעה משחרית; פשוט התעצלתי בקימה... ירדתי מהבית בריצה, ועיני מתרוצצות ימינה ושמאלה לדוג מונית שתגאל אותי ותניחיני במחוז חפצי... אך המונית בוששה להופיע כנגד התכונה המקובל עליה בשעות האלה... לא היה לי אלא לקחת את הרגליים העייפות ולרוץ... אך מי אמר שאסור לחשוב ולהפעיל את הראש בריצה?
דרך ההנאה הטבעית ניתן לפצח את קוד עיבוד המידע התקני שאני מחפש; למסקנה הזאת היגעתי בריצתי - וכתמיד, צעדים אחדים מבית הכנסת - על שום מה...
מדוע דווקא היום... זו השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי; מדוע דווקא בדוחק; מדוע דווקא ביום שקמתי מאוחר?
אולי ביקש להבהיר לי את אחת מידותיו: הנדיב ניכר בנדיבותו דווקא בשעת דוחק; דווקא בשעה שאינך מצפה לו, כי אתה חושב שאינך ראוי כי מעמדך נחות...
ותשובתו לאדם היא: הכיוון שלך הוא זה שקובע את מעמדך; והכיוון שלי היה כנראה נכון. כן הלכתי מאוחר אך הכיוון שלי היה כנה ואמיתי; רציתי להגיע ולפגוש אותו בבית הכנסת; וגם בדרך, אפילו בריצת האמוק, ביקשתי בכנות לסדר את מחשבותי ולהגיע אל הסדר הנכון; ביקשתי את השקט הנפשי - וזו בקשה תקנית; הוא אישר את זאת.
דרך ההנאה הטבעית ניתן לפצח את קוד עיבוד המידע התקני, ואת סדר המידע עצמו; כאן נעוץ סדר הדברים שנעלם מעיני - למספר ימים כבדים; לא קלים...
ההנאה הטבעית ; מהי?
האדם נמצא בגן של מידע - כולל המידע הנמצא בגוגל ובספרים ובכל האתרים שביקום; ואת המידע הזה הוזמן האדם לעבד ולהפיק מעצם עיבודו - הנאה! הנאה מבית היוצר של גן עדן... המידע הגולמי האין - סופי הניצב בגן, כולל המידע המעובד שעתיד להפיק בעצמו, חבילת מידע זו מהווה את הפלטפורמה של החיים המהנים האין - סופיים שהאדם הוזמן לצרוך אותם עד אין - סוף... הובטחה לו ההנאה הזו; הובטחו לו החיים האלה; הובטח לו היצמדות ערך האין - סוף לשניהם כאחת: הנאה אין - סופית, וחיים אין - סופיים. כל ההבטחות הללו נכתבו ותועדו כהווייתם בבראשית פרק ב'; רק נותר דבר אחד: להביא את האדם אל הגן הזה, ולתת לו לקטוף, ליהנות, ולחיות. עמדנו על התיעוד הזה לעיל בהרחבה.
וכך היה: הוא הכין את הגן כפי שכתוב בתיעודו, הביא אל תוכו את האדם, ואמר לו: קטוף בני, תהנה ותחיה. אולם עליתי היום על "תקלה" שמונעת ממני לכאורה "לקבל" את מלוא רשימת ההבטחות של השם יתברך - כפי שנרשמה במקור ותועדה על ידו: הבטחת לי מידע אין - סופי ואכן ראיתי את המידע האין - סופי לנגד עיני והפנמתי את ההכרה הזאת: החומר נישא על גל המידע האין - סופי, והיקום שמייצג את החומר מסביבנו - אין לו סוף; כמובטח...
אולם מצאתי סדק בסעיף ההנאה... הובטחה הנאה אין - סופית מעיבוד המידע, ואני מוצא דווקא קושי אין - סופי בעיבוד המידע הזה! מעבר לזאת, אינני מוצא את עצמי בים המידע השרוע לפני: מהיכן להתחיל? איזה מידע לתפוס? מה לעבד? אני הולך לאיבוד... אתה אומר "קטוף" ואני קוטף ומעבד ללא כיוון וללא שום הנאה... מה פשר הדברים? זאת שאלתי.
נעניתי בנוסח הזה: חסר לך, במילים אחרות, את קוד העיבוד של המידע - היינו אופן העיבוד, סדר העיבוד, תנאי העיבוד, שיטת העיבוד... זאת ועוד: חסר לך הידע והתבונה להרכבת שרשרת המידע התקנית והמסודרת הטעונה עיבוד (מהנה) ; אתה תופס את השרשרת הזו באופן מוטעה - פעם מהראש פעם מהזנב ופעם באמצע או מהצדדים... אינך תופס את שרשרת המידע לפי סדר הווייתה; כל זה חסר לך ונעדר מתבונתך; זאת הסיבה שאינך נהנה מעיבוד המידע כפי שהבטחתי לך; ובשביל לעמוד על אם הדרך ולחזור אל המסלול - הינה לך המרשם: חפש את ההנאה הטבעית בהוויית הטבע כפי שקיימתי אותו - וזהה את ההנאה הזו; בזיהוי הזה טמונים שני הנעלמים שלך: קוד העיבוד ושרשרת המידע המסודרת.
הבה נלך אם - כן בעקבות ההנאה הטבעית; היכן ניתן לפגוש הנאה טבעית בטבע?
סיפוק! כל דבר שבעקבותיו יש לי סיפוק אישי - גורם לי הנאה טבעית. אני יכול לחוש סיפוק מקריאת מאמר או ספר מסויים, בתנאי שנושאו ועמדותיו קרובים אל ליבי... אני יכול לחוש סיפוק אם אני כותב מאמר, כי הוא מבטא נאמנה את עמדותי ונושאו כמובן קרוב אל ליבי - אחרת לא הייתי בוחר לכתוב עליו... פעם התבטאתי בנידון וקבעתי, שאינני מסוגל לשמש כתב - חצר או אף כתב - עיתון, זאת כי אינני מסוגל לכתוב בהזמנה... אני חייב "להתמזג" עם הנושא שאני בוחש בו... והתמזגות כזו יכולה להתרחש רק במגרש הביתי.
רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל שטביעות אצבועותיך באובייקט ניכרות יותר. אובייקט זה - יכול להיות עבודה מסויימת שביצעת, או חומר מסויים שעמלת עליו, או בישול עם מתכון מאוד אישי שהכנת במו ידיך, ואף הבן שלך יכול למלא את משבצת האובייקט ולהביא אותך אל שיא הסיפוק, במעמד קבלת תעודת ההצטיינות ממנהל בית הספר - ואתה עם דמעות בעיניים ממלמל בתוכך: זה מעשה ידי... שווה היה להשקיע בילד הזה! זה שיא הסיפוק - שיאה של ההנאה הטבעית.
מתוך שרידת "המצבים לדוגמא" שהיצגתי אותם לעיל ושהביאו אותי לידי סיפוק, אני מזהה מכנה משותף אחד לכולם: בכל המצבים הללו - ניכרת היתה תכונת האינטימיות שלי עם האובייקט; יתכן ואני יצרתי את האינטימיות הזו במו ידי, ואולי היא נוצרה מאליה כנגזרת טבעית מרוח התנהלות הדברים... ובכל אופן, בלעדי האינטימיות הזו, ששררה ביני לבין האובייקט - לא הייתי מגיע אל רמת הסיפוק שחשתי בה עמוקות בתוכי.
ומדוע אני מתעקש על הביטוי "הנאה טבעית"... האם קיימת הנאה "לא טבעית"?
לא! אין קיום להנאה "לא - טבעית", כפי שאין קיום לאוויר ללא חמצן... אין מקום למונח האבסורדי "הנאה לא - טבעית"... המונח האבסורדי הזה נולד בתוכינו, כמוהו כהרבה מוצרים אבסורדים שהאדם יצר בדמיונו - זכורה לכם יצירת הטוב והרע...?
ובכן, אנו מנסים מידי פעם ליצור "הנאה מלאכותית" או בשמה התקני "הנאה לא - טבעית" ולפעמים מצילחים; הכיצד!
אנו מארגנים מסיבות וריקודים ומוזיקה, מייצרים סרטים ונובלות ומחזות... ישנו ענף מקצוע שנקרא "ענף הבידור" - והכוונה היא לענף שמייצר "הנאות"... הנאות מלאכותיות גרידא, בלתי טבעיות! ושוב - הכיצד?! כיצד ההנאה הלא טבעית שאין לה קיום - מתקיימת כאן בעליל?!
תשובה: כי לפעמים נוצרת האינטימיות האישית בינך לבין "היצירה המלאכותית" שלהם, ואתה מוצא את עצמך בכנות ובתמימות מזוהה עם היצירה הזו עד כדי סיפוק של ממש. אתה יכול לצפות בסרט מסויים בקולנוע וליהנות ממנו ואף להזיל דמעות במהלך הצפייה, ו/או להתפקע מצחוק ו/או להזדהות עם "הקורבן" ולבקש בכל מאודך שהרוצח ייתפס ויכנס להרבה שנים מאחורי סוגר ובריח! הכיצד?
תשובה חוזרת: כי נוצרה אינטימיות אישית בינך לבין היצירה הזאת, דבר שגרם לך להזדהות עם התוכן שיתן את ביטויו בעמדה שתקח אודות היצירה הזו. בסיומו של התהליך הזה אתה מצהיר: סרט קשה אבל נהניתי ממנו! נהנתי מהמחזה! איזה סרט יפה - נהניתי ממנו! הראיה לקיום התהליך הזה שבמהלכו נוצרה האינטימיות היא, שלפעמים אתה דוחה את היצירה - ללא שום קשר לערכה הגלובלי... אתה יכול לשמוע שיר אדיר הנמצא בראש מצעד השירים, ולא לקבל אותו... לא ליהנות ממנו; אתה טוען במקרה כזה: השיר הזה לא דיבר אלי! ואם לתרגם את הצהרתך האחרונה למילים מקצועיות - הרי הצהרתך היא: "לא נוצרה אינטימיות אישית ביני עם השיר".
וכפי שהזכרתי: לפעמים נוצרת האינטימיות האישית ובעקבותיה "ההצלחה" של המאורע - דבר הגורם לתחושה המטעה, שניתן לכאורה ליצור "הנאה מלאכותית" שאינה בת הטבע...
אני חי בפנמה, ומידי פעם מתמזל מזלי ומוצא את עצמי מוזמן לחתונה או לבר מיצווה... חתונה ממוצעת כאן יכולה לעלות עשרות אלפי הדולרים, וחתונה טובה יכולה להפקיע את סף המאה אלף עד לערכים דמיוניים... זכורה לי חתונה כזו שהושקע בה מכל טוב - רק שהמוזמנים יהנו ויגרמו להם לדבר אך טוב על החתונה... זכורה לי החתונה הזו שהרגשתי בה דווקא את שיא הניכור - ההפך הגמור של ההנאה! בניגוד גמור למטרת המארחים והשקעתם... הכיצד?!
הכיצד שאלתם? מה כיצד מה למה ומה איך... פשוט לא מצאתי בחתונה הזו שום דבר שיכלתי להתחבר עימו באינטימיות... אפילו האוכל לא "דיבר" אלי - הם הגישו אוכל גורמה יוקרתי...
"ההנאה הלא טבעית" הזו איפוא לא הצליחה הפעם להערים וליצור את הרושם המטעה - וכאילו ניתן ליצור הנאה מלאכותית גרידא... - זאת כי לא נוצר התנאי היחיד לקיום המצב היחיד של ההנאה: התמזגות אינטימית שגורמת לסיפוק אישי - תהליך המתורגם בשפה האנושית: "הנאה".
לסיכום, גם תמונה יפה שראית ונהנית ממנה, או נוף מקסים שנקלעת אליו והוקסמת ממנו עד כדי הרגשת הנאה... בכל המצבים הללו ניתן לזהות בבירור את האינטימיות האישית שלך שנכנסה אל התמונה או אל הנוף והתמזגה איתם - דבר שגרם לך לחוש סיפוק ו... הנאה. אני מזהה איפוא מכנה משותף אחד לכל מצבי "ההנאה הטבעית" - שאין לה אגב תחליף מלאכותי; והמכנה המשותף הוא: אינטימיות אישית ניכרת שהתחוללה עם האובייקט, דבר שיצר תהליך של "סיפוק", המתורגם בשפה האנושית למונח: "הנאה".
מילות המפתח איפוא בתהליך ההנאה הן: אינטימיות וסיפוק.
הבה נחתור אל עומק המונח "אינטימיות" ונעמוד על מרכיביו ותכונותיו. אינטימיות נוצרה מרצון להתבודדות. אדם שמבקש להיות במצב אינטימי - מבקש למעשה להתבודד עם האובייקט שלו, או במילים אחרות - לבודד את האובייקט שלו מכל הגורמים סביבו; והשאלה היא, מדוע? מדוע הוא רואה לבודד את האובייקט שלו מהסביבה? מהו מקור החלטתו זו?
חיפשתי ומצאתי תשובה אחת לתהייה הזו: כי הסביבה מפריעה לו בתהליך הרצוי הזה שהוא חותר אליו, ולכן הוא מנטרל את ההפרעה הזו על ידי בידוד הסביבה מהתהליך שלו.
- באיזה מצב האדם מבקש להתבודד, לבודד את הסביבה ממהלך נתון? או במונח המקצועי - לנטרל את אפקט הפרעת הסביבה ממהלך נתון?
- ניתן לזהות מצב זה להתבודדות: כאשר האדם מבקש לקיים מהלך כנה ואמיתי, שאוהב וחפץ מאוד בקיומו ואף מוצא בו, מלבד הצורך, הנאה אישית; אך הוא חושש מהפרעת הסביבה למהלך האישי שלו... אדם מתבודד כאשר מבקש לחשוב על משהו באופן כנה ורציני. אדם רעב למשל - יעדיף להתבודד ולאכול; הוא יעדיף שלא יסתכל לו כל העולם בצלחת; אך לא יהיה איכפת לו לאכול בחברת אישתו ובניו...
- את כל הסביבה "המתבודד" מבקש לנטרל? כל הסביבה מפריעה לו?
- לא כל הסביבה; ובעצם, תלוי במהלך הרצוי ובעמדת הסביבה למהלך הזה - כפי שראינו בדוגמת המתבודד הרעב שמבקש לאכול. במקביל, קיים עוד "רעב" שלא איכפת לו לאכול בחברת אנשים זרים, ואף לחסל סדוויץ' באמצע הרחוב...
מול האיש הלא - ביישן זה שמוכן לחסל - לא עלינו סנדוויץ ברבים, וכפעולת איזון - החברה האנושית סימנה איש אחד בתוכה וקראה לו "ביישן"; ואני הולך להעסיק את הביישן הזה אצלי למספר דקות, ולהגדיר באמצעותו את משחק המתבודד, את הסביבה "המפריעה", ואת הייחס בין הסביבה - למתבודד והמהלך שלו.
ביישן, זה אחד שלא מצליח לדבר ברבים או לעשות דבר מסויים ברבים. ישנן רמות לביישן: אם אני "מתבייש" לעשות את צרכי ברבים - האם אני נקרא ביישן?
- כן! בדירוג המקצועי אני תופס את הרמה הקטנה ביותר של הביישן. ומדוע? מדוע גם אני נקרא "ביישן"?!
- כי הייחס של הסביבה למהלך של "הביישן" - הוא אשר קובע את רמת הביישן, לא הוא בעצמו ולא מהלכו. זוהי הטעות ההסטורית של החברה האנושית מימים ימימה: החברה הדביקה את אות הביישנות לביישן - וכאילו הוא סובל ממחלה חברתית או נפשית מסויימת; ולמעשה המחלה הינה מחלת החברה עצמה, וסממני המחלה ורמתה - נמצאים בחברה "שהביישן" חי בתוכה.
במילים אחרות שיישמעו מוזרות בשלב זה, הביישן הוא אדם שביקש לקיים מהלך אישי רצוי באופן כנה, בתוך סביבה מפריעה. הוא ביקש להציג ציור שצייר או לקרוא שיר שכתב, או ביקש לאמר דעה מאוד כנה - בתוך סביבה מפריעה, שדוחה ברמה זו או אחרת את הכנות שלו. רמת דחייתה לכנות בכלל ולכנות חברינו בפרט, היא אשר תקבע את רמת הביישנות של הביישן. לכן "ביישן" הוא פחות ביישן בסביבה קרובה (שפחות או יותר מקבלת את כנותו), יותר ביישן בסביבה רחוקה (שמפריעה לכנותו), וביישנותו כמעט נעלמת בסביבה שמקבלת את כנותו מאליה.
אכן, אנו מגלים סממנים פנימיים אצל הביישן שיש להם קשר ישיר עם תופעת הבושה, והדבר מחזק בנו את הקביעה החברתית המקובלת, המאשימה את הביישן במחלתו לכאורה... כמו הזעת - יתר, הקול נעלם כאשר מתבקש לדבר בציבור, פעימות הלב מוכפלות, חוסר אוויר בריאות, ואף ישנן תופעות קיצונייות של רעידת הגוף ואולי התעלפות...
ועוד, אנו מגלים סממנים גופניים פנימיים זהים לסממנים האלה של "הביישן" - אך בסיטואציות אחרות: כאשר מישהו מאיים עליך ונוצרת סכנה ממשית לחייך - מופיעים אותם הסממנים ואותן התופעות: הזעת - יתר, הקול עלול להעלם, חוסר אוויר בריאות, תאוצת פעימות הלב, רעידה בגוף ואולי אף התעלפות. מעבר לשאלת "המדוע" שהמדע ניסה להתמודד איתה, על שאלה אחת אין וויכוח: הסכנה החיצונית הנשקפת היא אשר גרמה לגוף להגיב באופן זה - ולא תקלה מחלה או חוסר יציבות בגוף עצמו.
אשר על כן, ניתן לזהות את הביישן והלכה למעשה, כחיישן של הבעיה התפקודית המוגדרת זו של החברה: הסביבה הזאת אינה מקבלת את הכנות הרציונלית, דוחה אותה ומפריעה במהלך יישומה: זו ההגדרה של הבעיה התפקודית - או אם תרצה של המחלה התברואתית של החברה; והביישן שלנו משמש במקרה זה כחיישן חיצוני למחלה הזו - ולא במקרה: כי הוא אדם רגיש במיוחד, שחש את ההפרעה הקטנה ביותר ומסמן אותה; כמו שאנו חשים את הקור העז והגוף שלנו מתקווץ...
בנוסף, ביישן הוא גם איש כנה שלא מסוגל לעבור דרך המלך על שום סטיה, ולכן הוא מאתר את הסטיה החברתית של הסביבה בה הוא חי ואף מתמודד איתה, מפענח אותה, וסממניה המדוייקים ורמתן - מתועדים דרך התופעות הנרשמות בגופו.
ישנם גם כאלה שלא מתביישים - ולא מזיעים גם לא מכפילים פעימה... מה פשר הדבר? האם הדבר מעיד שהפסיקו האנשים האלה להיות כנים?
לא! וגם כן! הם הדחיקו את הכנות שלהם באופן טכני גרידא, אם זה באופן מודע רציונלי ע"י תירגול פיזי ממשי - וישנם מכונים שמלמדים את הטכניקה הזו, כמו איך לדבר בציבור... איך לנטרל את חיישני הגוף...
או באופן בלתי מודע... פשוט התרגלו לפעול בלעדי מנגנון הכנות שלהם; וכך נעלמת מאליה תופעת הביישנות וכל הנלווה אליה... והם מרגישים טוב עם התנהלותם החדשה... הם כבר מדברים שוטף ולא מזיעים ולא רועדים... התכונה המגבילה לכאורה מנוטרלת; הם מרגישים מצויין... וכאן טמונה הסכנה החברתית, כי חיישניה נעלמו בתהליך טבעי מבלי להשאיר עקבות... וכך נוצרת מוטציה חברתית חדשה של מציאות חיובית מדומה, בה אין בושה ואין ביישנים; ולמעשה המדובר באותה החברה שנושאת את אותה המחלה, אך ללא חיישנים בתוכה. תהליך ההדחקה הטכני נעלם, וממלאת את מקומו מציאות מדומה שמקבעת את המחלה ללא שום נוגדנים.
ושלא נשכח: המדובר במחלת המחלות; המדובר בתחלואה חברתית שבכוחה לרוקן את החברה מכל תוכן: תיארתם לעצמכם חברה שלימה שאין לה ולכנות שום קשר? תיארתם לעצמכם חברה שלימה שכל רובדי חייה משתקפים כמשחק על במת תיאטרון? תיארתם לעצמכם חברה שאיננה מבינה את מהות הכנות? שאיננה מבינה מה זו החיה הזו? תיארתם לכם מחלה סופנית אכזרית כזו, שהולכת ומעששת בגוף החברה ללא שום אזהרות וסימנים? חברה ללא חיישנים (ביישנים) היא כגוף שלא מעלה חום משום מחלה - תמיד הוא נראה בריא ויפה... עד שמגיע החיידק הטורף ו... קורס. גוף כזה נותר כל החיים שלו ללא נוגדנים, ולא טעם תרופה מעודו; גם לא יטעם - למזלו הרע...
אם כן, בדרך להנאה הטבעית עברנו דרך האינטימיות והסיפוק; מתחנת האינטימיות היגענו להתבודדות, ועל ידי פיענוח מרכיבי ההתבודדות היגענו אל הכנות והרצינות; אדם מתבודד כאשר מבקש לחשוב על משהו באופן כנה ורציני.
הבחנתי בעוד תכונה אחת בדרך להנאה - היא התכונה האחרונה החסרה להשלמת הרשימה: מועקה פנימית בלתי מוסברת המבשרת את תום תהליך ההנאה. עוד לא התחלת את התהליך - וכבר אתה מרגיש במועקה כזאת... את הנגיסה בשלמות השמחה... זה כמו המס שעליך לשלם עבור עסקה טובה...
מהו מקור התחושה המוזרה הזאת? - אולי המודעות שלכל הנאה התחלה וסוף? אולם מדוע אינך יכול להדחיק את התחושה הזאת - עד שיגיע תורה בסיום ההנאה...?
הטבע - אם תרצה, התעקש להטמיע בנו את המודעות - שלכל הנאה מחזוריות מוגדרת, בעלת קו התחלה וסיום; אין הנאה מושלמת... את זאת התבקשנו להפנים דווקא בהתחלת תהליך ההנאה, ואף על חשבון קילקול השמחה... אולם ושוב, מדוע ההתעקשות התמוהה להחדיר בנו את התחושה הזאת - דווקא בהתחלת התהליך המהנה ולא בסיומו? מדוע לא לפי הסדר המקובל...
050-3331-331