אהבה עצמית, קבלה עצמית, שנאה עצמית, לאהוב את עצמך, לקבל את עצמך, לשנוא את עצמך... עצמית, קבלה עצמית, שנאה עצמית, לאהוב את עצמך, לקבל את עצמך, לשנוא את עצמך ובו יתבאר העניין של אהבה עצמית / קבלה עצמית / הערכה עצמית / דימוי עצמי / שנאה עצמית ועוד. ואהבה עצמית פירושה, שהאדם אוהב את עצמו. דהיינו, האדם חווה רגש של אהבה, כלפי מה שהוא חושב שזה הוא עצמו. ואהבה עצמית, מורכבת מכמה גורמים. והגורם הראשון, הוא הישות העצמית של ... השני, הוא הדבר שאותו אוהבים או לא אוהבים. והגורם השלישי, הוא הרגש שיש, בין הישות שאוהבת לבין הישות שנאהבת. ובמקרה של אהבה עצמית, יש את התודעה שאוהבת או לא אוהבת. ויש את העצמי, דהיינו, הדבר שהאדם חושב שזה הוא עצמו. ויש את הרגש, שנמצא, בין האדם לבין עצמו. ולמה יש הפרדה בין הישות שאוהבת, לבין העצמי שאותו אוהב ... וההזדהות הרגשית של האדם, אם היא מספיק חזקה, היא מביאה את האדם למצב, שבו, כאשר הוא אומר "אני", הוא מתכוון בעצם גם לעסק שלו. ואם העסק שלו לא מצליח, אז כאשר האדם לא אוהב את עצמו, אז בעצם הוא לא אוהב את מה שהוא חושב שזה הוא עצמו, דהיינו, העסק שלו. אבל באמת, זה בכלל לא הוא עצמו ממש, אלא רק דבר, שהוא חושב שזה הוא עצמו. או לדוגמא, אדם שמזדהה מאוד עם הגוף שלו. שכאשר הוא אומר את המילה "אני", הוא מתייחס גם לגוף שלו. שאדם כזה, אם הוא לדוגמא מכוער, אז הוא יכול להגיע למצב, שהוא לא יאהב את עצמו, בגלל שהוא מכוער. אבל באמת, זה לא הוא עצמו ממש מכוער, אלא זה רק הגוף שלו, שהוא כ"כ מזדהה איתו רגשית, עד כדי כך שהוא חושב שזה הוא עצמו ... שרואה איזה דבר בעולם, שנראה לו שזה דבר רע. והאדם חושב, שהוא הסיבה לכך שהדבר הרע הזה קרה. דהיינו, חושב שבגלל טעות שלו, הדבר הזה קרה. שאדם כזה, יכול בגלל זה, לא לאהוב את עצמו. אבל מאוד יכול להיות, שהדבר הזה, הוא בכלל לא רע. ויכול גם להיות, שגם אם הוא רע, הרי שלא האדם עצמו אשם בכך. והאדם שבטעות מאשים את עצמו וחווה רגשות אשמה כלפי עצמו, הוא לא אוהב את עצמו. למרות שבאמת, זה בכלל לא רלוונטי אליו, הדבר הרע שאותו הוא רואה. כך, שכאשר מתבוננים על הנושא של אהבה עצמית, אז ראשית כל יש להבין, כיצד האדם מגדיר את עצמו, ואיזה דברים האדם מייחס לעצמו. דהיינו, עם איזה דברים האדם מזדהה רגשית, ועל מה האדם לוקח אחריות אישית וכולי. והדברים האלו, שהאדם חושב שהם ... וכלפיהם יש את עניין הקבלה העצמית והאהבה העצמית. והאהבה העצמית של האדם, החוקיות שלה, לא שונה בשום צורה שהיא, מאהבה כללית של האדם, כלפי כל דבר בעולם. ז"א האדם יאהב את עצמו (דהיינו, את מה שהוא חושב שזה הוא עצמו), או לא יאהב את עצמו, בדיוק מאותן הסיבות, שהוא אוהב או שונא, כל דבר אחר בעולם, שהוא אינו הוא. וכפי שכבר ביארתי, האדם אוהב, כל דבר שגורם לו להרגיש טוב והנאה. ואם הדבר גורם לאדם להרגיש תחושה של טוב, האדם אוהב אותו. ואם האדם חווה, שדבר כלשהו, גורם לו לחוש רע וחוסר הנאה, אז האדם לא אוהב את אותו הדבר. והאדם אוהב את עצמו או לא אוהב את עצמו, לפי כמה שהוא מרוצה וחווה שביעות רצון, ממה שהוא חושב שזה הוא עצמו. ומי שיתבונן עוד בעניין יראה, כי כל אדם בעולם, מזדהה רגשית עם משהו ... בעולם, מוכרח שיש בו חיסרון כלשהו ויתרון כלשהו. ולכן, מוכרח, שהאדם תמיד יחווה, גם חיסרון כלשהו וגם יתרון כלשהו, בכל דבר שהוא מתבונן בו. ולא ממש משנה, כיצד יגדיר האדם את עצמו, הרי שבכל מקרה, תמיד יהיו בו חסרונות כלשהם, שלא ימצאו חן בעיני האדם עצמו. ותמיד יהיו בו גם יתרונות כלשהם, שכן ימצאו חן בעיני האדם עצמו. ... בעולם. וכך גם לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית. שאי אפשר בשום פנים ואופן שהיא תהיה מושלמת. כי בכל דבר בעולם, תמיד יש בו חסרונות ויתרונות כלשהם. ומוכרח תמיד, שהאדם גם יאהב את עצמו ברמה כלשהי, וגם ישנא את עצמו ברמה כלשהי. אבל יש גם נקודת מבט נוספת, והיא נקודת המבט האובייקטיבית. שבה, אין שום אהבה או חוסר אהבה ושנאה עצמית. ומי שיתחבר לנקודת המבט האובייקטיבית, דהיינו, מי שיסתכל על עצמו מנקודת מבט אובייקטיבית באמת, דהיינו, נקודת מבט ללא כל שיפוטיות כלשהי, הרי שממילא הוא לא יאהב את עצמו, וגם לא ישנא את עצמו. אלא יחווה כלפי עצמו רגש אחיד, רגש זהה, רגש שאין בו אהבה או שנאה. והאדם סובל מדימוי עצמי נמוך, רק בגלל שיש לו דימוי עצמי גבוה. והאדם סובל מחוסר הערכה עצמית ולא מעריך את עצמו מספיק, רק בגלל שיש לו הערכה עצמית גבוהה מידי. והאדם סובל משנאה עצמית / כעס עצמי / רגשות אשמה וכיו"ב, רק משום שיש לו גם אהבה עצמית / פרגון עצמי / קבלה עצמית וכיו"ב. ולמה? כי כנ"ל, יש שתי נקודות מבט. ומנקודת המבט שבה אין טוב או רע, מנקודת המבט הזו, לא שייך לאהוב את עצמך, וגם לא שייך לשנוא את עצמך. ולא שייך לאהוב או לשנוא, שום דבר בעולם. כי כאשר אין טוב או רע, אז ממילא אין אהבה או שנאה וכיו"ב. וכאשר האדם מחובר לנקודת המבט הזו, ממילא הוא לא אוהב את עצמו ולא שונא את עצמו. אבל, מי שאוהב את עצמו אפילו קצת, ומעריך את עצמו אפילו קצת, ומי שמקבל את עצמו אפילו קצת. דהיינו, מי שיש לו שיפוטיות חיובית כלשהי כלפי עצמו. ממילא זה אומר, שמוכרח שתהיה לו גם שיפוטיות שלילית כלשהי לגבי עצמו. כי האדם יכול לאהוב את עצמו, רק ביחס למשהו אחר, שהוא פחות טוב ממנו. וממילא, מי שבודק האם הוא טוב או רע, ביחס לאיך שהוא חושב שהוא צריך להיות, הרי שממילא זה אומר, שמוכרח שיש בו גם חסרונות כלשהם, ביחס לאיך שהוא יכול להיות עוד יותר טוב, ממה שהוא כרגע. ועוד נחדד ונאמר, שמי שאוהב את עצמו בשלמות (למרות שאין דבר כזה כנ"ל), הרי שהאהבה הזאת תגרום לו להרגיש כ"כ טוב, עד כדי כך שלא יחסר לו שום דבר, עד כדי כך שהוא אפילו לא ילך ...
050-3331-331