לעיתים די קרובות אנו נתקלים בילדים ממשפחות טובות שקיבלו חינוך טוב, באו ממשפחה ללא אלימות או פשע ובכל זאת הילד עושה מעשים שלא יעשו.

נשאלת השאלה כיצד דבר כזה יכול לקרות? התשובה הנפוצה היא, בגלל השפעת הסביבה.

תשובה זו לא ממש טובה, כי הסביבה היא אומנם זו שהיתה הטריגר לכך שזה יקרה, אבל עדיין אם החינוך עצמו הוא טוב, החינוך והלימוד היו אמורים להשפיע על הילד ככה שהוא לא יושפע גם מהסביבה שגם היא בדרך כלל לא כ"כ רעה.

ככה שהשאלה היא על עצם החינוך, כיצד יתכן שחינוך טוב לא מצליח לשמור על הילד מלעשות מעשים שליליים ולהיגרר אחרי דברים לא הגונים.

התשובה על כך היא משום שהחינוך הוא לא מספיק איכותי.

החינוך שהילד קיבל הוא כגוף ללא נשמה.

הילד למד מה לעשות ומה לא לעשות אבל לא למד מה דברים שעומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה.

מעולם לא הסבירו לילד את ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמרו לו לנהוג לפיהם.

חינוך ילדים אמור לכלול בתהליך הלמידה של הילד גם חינוך לדפוסי חשיבה נכונים ובריאים.

הילד אמור ללמוד על החיים מפרספקטיבה של מבוגר.

ילד אמור ללמוד לא רק מה נכון לעשות אלא גם למה זה מה שנכון לעשות.

אילו הילד היה מקבל חינוך עמוק יותר, משהו שהיה נהפך למהות שלו כאדם, הסיכוי שהוא היה מתדרדר הוא קטן מאוד.

ברגע שילד מקבל חינוך פנימי יותר, חינוך שמלמד אותו כיצד להכיר את עצמו טוב יותר, להיות רגוע ושמח, להיות חיובי ואופטימי וכולי, אז בעצם כדי שהוא יטעה הוא צריך ללכת נגד מי שהוא עצמו כאדם.

כי החינוך נהפך לחלק ממי שהוא כאדם.

לעומת זאת ברגע שהוא רק לומד מה לעשות ומה לא, אז טעויות שלו הן בעצם רק התנגדות לדברי הוריו / מוריו - אבל אין לו את עצמו שיוכל לעמוד מול השגיאות השונות.

לכן יש לשפר את תהליך הלמידה של הילדים.

בתהליך חינוך הילדים יש לשלב הוראה על הדברים העמוקים יותר שבחיים, שהם בעצם הבסיס לחיים טובים ומאושרים.